א וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ ב וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ג עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ ד הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ ה וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃ ז וְלָ֣מָּה תנואון (תְנִיא֔וּן) אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ ח כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ט וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ י וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃ יא אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃ יב בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ יג וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ יד וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ טו כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ טז וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ יז וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יח לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ יט כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ כ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃ כא וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃ כב וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃ כד בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ כה וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃ כו טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ כז וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃ כח וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃ ל וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לא וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃ לב נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃ לג וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃ לד וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃ לה וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃ לו וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃ לז וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃ לח וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃ לט וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ מ וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃ מא וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃ מב וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
פרק זה מוקדש להתנחלותם המפתיעה של שנים וחצי שבטים מישראל בעבר הירדן המזרחי. התאור הממושך והמפורט של השיחה בין השבטים למשה רבנו ע"ה, יש מי שרוצה לראות בו ביטוי לרצון משה רבנו שלא לראות בהסכם על ירושה בעבר הירדן מזרחה מעשה מדיני כי אם עניין ששם שמים מופיע בו. דומה שראיתי מעין זה אצל הנצי"ב. אך כנגד זה קצת קשה מדברי רש"י לפסוק טז, כלומר כשמשה רצה ללמד את בעלי שיחתו דרך ארץ, אמר להם זאת במפורש ולא במשתמע. (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק א:
בכל הפרשה משתמע טון של שלילה לגבי עצם הרעיון להתנחל בעבר המזרחי של הירדן, אולם ראה דברי רש"י להלן (דברים לג, כא ד"ה וירא וגו' וד"ה כי שם וגו'), שם משה כאילו משבח את שבט גד על עצם הדרישה לנחלה זו. (פ' שופטים תש"ן) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על שאלה זו ניתן להשיב על פי דבריו של הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא" (עמ' קמו), וכה דבריו: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - בכל הפרשה הקדים גד לראובן חוץ מכאן, וכבר עמד בזה רמב"ן. עיין שם. ויש לומר, דבאמת לבני ראובן היה יותר מקנה ולכך הקדימן כאן. ובאמת בני ראובן כיוונו בשביל המקנה, אבל בני גד, היה עיקר כוונתן לדבר אחר, משום שידעו שמשה רבנו יהא קבור שם ורצו שיהא בחלקן, אך מפני כבודו של משה שעדיין היה חי לא רצו להזכיר קבורתו ותלו הדבר בבהמתן, וזה מפורש בפסוק "ולגד אמר וגו' וירא ראשית לו כי שם חלקת מחֹקק ספון", ופירש רש"י - "ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת 'מחוקק', והוא משה". ...ולכך הקדים בני גד בכל הפרשה, שכוונתן היתה יותר לשם שמים. ע"כ. דומה שזו גם הסיבה ליחס המשתנה של משה רבנו - בפרשתנו תלו השבטים את רצונם לנחול בעבר הירדן המזרחי בריבוי המקנה, לכן קיבלו יחס שלילי. ואמנם בני גד, טעם אחר היה עמהם, אך קיבלו תוכחתם באהבה, ובלבד שלא יפגעו חלילה בכבודו של משה. ביום מותו, משהבין משה את כוונתם הנסתרת של בני גד, בא אליהם בדברי שבח "וירא ראשית לו...". ומפורשים הדברים באריכות רבה ב"נפש הגר" (דברים לג, כא) שלמד כך ב"תרגום אונקלוס", וחתם דבריו בזו הלשון: כן לומד התרגום כוונת ופירוש הכתובים אלה, כי כן דרך התרגום, להפך תמיד אחר זכות ומעלת הצדיקים שבטי יה, כמו שהראנו והוכחנו כמה פעמים. עיין שם.
פסוק א:
כל "פרשה סתומה" היא לכאורה שיחה חדשה. כך למדתי עם אסף שי'. ובפסוק ח מתפרצים זכרונות מרים מלפני ל"ח שנה! (פ' מטות מסעי תש"ן) וראה מש"כ להלן (פסוק כ).
פסוק א:
חצי שבט מנשה אינו מוזכר כאן, ומשה אף לא מוכיח אותם (פסוק ז שם). וראה מש"כ למעלה (כז, א) ולהלן (פסוק לג).
פסוק ג:
"עטרות ודיבֹן" וגו'. כאן אונקלוס מתרגם שמות המקומות, ולא כדלהלן (פסוק לד ואילך) ולא כדלהלן (לג, מו), שם אינו מתרגם כלל. ועוד: כאן אונקלוס מתרגם "נבו" - בית קבורתא דמשה, כלומר על שם העתיד להיות, וזה קצת קשה. כששאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי', ביקש לומר שאונקלוס מתרגם בפעם הראשונה של הופעת השמות בלבד, כשהוא מזהה אותם כפי שהם ידועים בזמנו שלו, ואין זה מתקבל על דעתי, כי למה לא יחזור על תרגומו? ר' דב רפל שי' טוען שמדברי הגמרא (ברכות ח סוף ע"א - לעולם ישלים אדם פרשיותיו וכו') מוכח שהתרגום לפסוק שלפנינו אינו משל אונקלוס, ראה "תרגום אונקלוס בבית הספר" (עמ' 62). וראה "תורה תמימה" על אתר (אות א) המפנה לתוספות (ברכות ח ע"ב ד"ה ואפילו עטרות ודיבון). לפי תוספות נקטה הגמרא דווקא "עטרות ודיבן", אף שאינם נקראים אחרת בתרגום אונקלוס, כיון שנקראים אחרת בתרגום ירושלמי, ועדיף לקרותם בשלישית בתרגום זה. לבסוף טוען בעל "תורה תמימה" שדברי רב הונא בר רב יהודה אמר רבי אמי "...אפילו עטרות ודיבון", מוסבים על הכתוב עצמו בלבושו העברי. לדבריו, כל הפסוק הזה נראה מיותר וגם אם ידלגו עליו לא יחסר דבר, לכן היתה הוה אמינא שאין חיוב לעבור על מקרא זה 'שנים מקרא ואחד תרגום' ורשאי לדלגו, קמ"ל שדין פסוק זה ככל פסוקי התורה. ע"כ. לעניות דעתי זה קצת נועז! (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק ג:
ואמר לי בנדון שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי', כי דברי רב הונא בר רב יהודה מוסבים לא על פסוקנו כי אם על "עטרות ודיבון" המוזכרים להלן (פסוק לד), כלומר יש לקרוא אונקלוס גם כשאינו מתרגם. אכן זה מסתבר, אך קצת קשה לי ששם הסדר הפוך - דיבון ואחר כך עטרות. וראה "נתינה לגר" הסובר כי תרגום אונקלוס שכאן אינו אלא "תרגום ירושלמי" (כפי שטען ר' דב רפל שי'). אך גם הוא אינו עונה על השאלה, למה אונקלוס פעם מתרגם ופעם לא. ר' רפאל בנימין פוזן שי' היפנה אותי הפעם לרבנו בחיי בפירושו לתורה, וכה דבריו: אמרו רבותינו ז"ל: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור 'שנים מקרא ואחד תרגום', ואפילו "עטרות ודיבון". הזכיר הכתוב הזה לפי שיש בהן שמות של עבודה זרה, שלא תאמר, כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב, אין לנו לתרגם הפסוק הזה, כי יש בו זכרון עבודה זרה. ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו, שלא להקל בו. ע"כ. והוסיף שם עוד על דרך הנסתר. עיין שם. (פ' מטות מסעי תשנ"ח) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': פסוקנו הוזכר בגמרא בקשר לחובת לימוד הפרשה עם תרגום אונקלוס: "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עֲטָרוֹת וְדִיבֹן" (ברכות ח ע"א). וכתבו רש"י ותוספות שם: "אפילו עטרות ודיבון - שאין בו תרגום", כלומר גם פסוק זה שאין בתרגומו שינוי מלשון המקרא, חובה לקראו "שנים מקרא ואחד תרגום" היינו "לקרוא שלש פעמים העברי" (תוספות שם ד"ה ואפילו).
פסוק ג:
מדבריהם עולה שבנוסחי תרגום אונקלוס שרווחו באשכנז לא נתרגמו שמות הערים אלא הועתקו כלשונן. בכך תומכים גם נוסחים מהימנים של תרגום אונקלוס, וגם שתי הערות מסורה לתרגום. בהערה אחת נכתב בקצרה: "עטרות ודבון קרא ותרגום". ובשניה נכתב בהרחבה: "בפסוק עטרות אין בו תרגום. וזהו תרגום מדויק ירושלמי: ... תרגום אחר ירושלמי: ...". כלומר המסורה מציינת שרק ב"תרגום ירושלמי" נתרגמו שמות הערים אבל לא בתרגום אונקלוס. עם זאת בכמה כתבי ידות וכן במהדורות הדפוס של המקראות הגדולות, החל ממהדורת ונציה רפ"ה, נשתרבב לתרגום אונקלוס נוסח "מכללתא ומלבשתא" המופיע ב"תרגום יונתן". נוסח זה באונקלוס היה גם לנגד רבנו בחיי. ואולם אין ספק שנוסח "מכללתא ומלבשתא" אינו משל אונקלוס ונשתרבב לתוכו מן התרגום הירושלמי ("יונתן") כמו שכתבו רוב מפרשי התרגום (ראה "אוהב גר"), בעוד שהנוסח המקורי באונקלוס כלל רק את העתקת השמות העבריים כעדות רש"י, תוספות והמסורה לתרגום אונקלוס. וטעם גדול לדבריהם: ראשית, הדגשת הגמרא "אפילו עטרות ודיבון" מסייעת לרש"י ותוספות. שנית, "עטרות ודיבון" מוזכרות גם להלן (בפסוקים לד-לח), אבל בכל נוסחי תרגום אונקלוס הן מופיעות שם בשמן העברי. ושלישית, אין דרכו של אונקלוס לתרגם שמות גיאוגרפיים פרט לשמות מסויימים. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק ג:
בהקשר דנן גם קצת קשה, שלהלן (פסוק לה), מתרגם אונקלוס "ויגבהה" - ורמתא, ולזה שמתי לב בדיוק כשחשבתי לומר, שמא אונקלוס מתרגם רק את השמות המקוריים הגויים של הערים שבני ישראל כבשון, אבל לא את השמות שבני ראובן, גד ומנשה נתנו לערים שהם עצמם בנו. (פ' מטות מסעי תשס"ב)
פסוק ג:
והנה ראה תרגום אונקלוס לספר דברים (א, ב) "קדש ברנע" - רקם גיאה. (פ' דברים תשס"ב)
פסוק ג:
וראה עוד בהקשר זה פסוקים מד-מה דלהלן (בפרק לג) - "בעיי העברים... מעיים...", שם מתרגם אונקלוס בנאמנות מדויקת לכתוב - "במגיזת עבראי... ממגיזתא", אבל מתרגם. (פ' מטות מסעי תשס"ד) וראה אריכות דברים בנושא "שמות גיאוגרפיים בתרגום אונקלוס" בדברינו לספר שמות (טו, כב).
פסוק ה:
"...יֻתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחֻזה". לכאורה היה צריך לומר "תותן הארץ הזאת". וצריך עיון. (פ' מטות תש"ן) וכך העירו ב"דעת מקרא" על אתר (הערה 13): אין לראות כאן "הארץ" כנושא לנשוא סביל ("יֻתַּן"), אלא כמושא של נשוא סתמי (שלא נזכר שם פועלו). ע"כ.
פסוק ו:
רש"י ד"ה האחיכם, לשון תמיהה הוא. ע"כ. מסתבר שרש"י מצא לנחוץ להעיר כך משום שה"א־השאלה באה כאן בלא חטף, כרגיל, והוא בשל האל"ף (כמו יתר הגרוניות שמבטלות את החטף). (פ' מטות מסעי תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וכן ב"נחלת יעקב".
פסוק ו:
"האחיכם יבֹאו למלחמה" וגו'. שאלני יהודי בבית כנסת "מוסד הרב קוק" על לשון זה שאינו רגיל. בדרך כלל יוצאים למלחמה ואין באים אליה, ולא ידעתי. וראה דברי הכתוב למעלה (י, ט) ופירוש רש"ר הירש שם שכתב: בדרך כלל הכתוב נוקט לשון "יצא למלחמה", ואילו "בא למלחמה" הוא ביטוי נדיר... מי ש"יוצא למלחמה" יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להלחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה מי ש"בא למלחמה"... - מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצדו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה" - ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה"! כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבא אל המנוחה ואל הנחלה, אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?! ע"כ. (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק ח:
"כה עשו אבֹתיכם". כלומר המרגלים. הכתוב מדבר כאן על כלל המרגלים כאבותיהם הרוחניים של מואסי הארץ, להלן (יד) חוזר הכתוב על ביטוי זה. (פ' מטות מסעי תשנ"ז)
פסוק ח:
ומכל מקום צריך ללמוד מכאן, שגם מעשה שממנו עלולה להשתמע, כוונה של מעשה שלילי, אף הוא אסור לעשותו, שהרי ראובן וגד לא הסיתו נגד עליה לארץ ישראל כַּמרגלים, אלא ביקשו להתיישב בעבר הירדן מטעמים מוצהרים ומובנים, ואף על פי כן אומר להם משה רבנו ע"ה שהם דומים במעשה זה למרגלים. (פ' מטות מסעי תש"ס, בשובי מבית החולים הדסה, ב"ה) מעין זה כתב הרב חנן פורת בספרו "מעט מן האור" לספר במדבר (עמ' 295), וזו לשונו: מה רב הלקח שעלינו ללמוד מכאן לדורי דורות: עלינו להשיב אל לבנו כי כל דיבור או מעשה העלולים להפיל את לבם של ישראל ולרפות את ידיהם מלדבוק בארץ ישראל, יש בו משום אבק חטא המרגלים, גם אם נעשים הדברים מחוסר תשומת לב ולא מתוך כוונה להוציא את דיבת הארץ רעה. ע"כ.
פסוק יב:
רש"י ד"ה הקנזי, חורגו של קנז היה, וילדה לו וכו'. חורגו, כלומר בנה של אשתו מבעל אחר. לאחר שאמו ילדתו מיפונה הלכה ונִשאה לקנז. (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק יג:
"...וינִעֵם במדבר". לכאורה זה לשון נופל על לשון "תנִיאון" (פסוק ז) ו"וַיָּנִיאוּ" (פסוק ט). (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק יד:
רש"י ד"ה לספות, כמו "ספו שנה על שנה" (ישעיה כט, א), "עלותיכם ספו" וגו' (ירמיה ז, כא), לשון תוספת. ע"כ. ואין רש"י מוכיח מספר דברים (כט, יח) - "למען ספות הרוה את הצמאה", אף על פי שמפרש גם שם מלשון הוספה. (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק טז:
"גדרֹת צאן... וערים לטפנו", "ערים לטפכם... וגדרֹת לצנאכם", "ערי מבצר וגדרֹת צאן". מן הפסוק האחרון משתמע שדברי המוסר של משה רבנו ע"ה - ראה רש"י לפסוק טז - אכן נקלטו. (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק יז:
"ואנחנו נחלץ חֻשים... וישב טפנו בערי המבצר מפני יֹשבי הארץ". לא ידעתי מי הם יושבי הארץ הללו, שהרי הרגו את האנשים וגם את הנשים ואת היתר לקחו בשבי. (פ' מטות מסעי תשס"ב) הערת ר' חזקי פוקס שי': לגבי סיחון ועוג לא נזכר שהרגו את כל אנשיהם. נראה שנותרו מהם בעבר הירדן המזרחי. מלבד זאת, השארת הטף לבדו בעבר הירדן המזרחי עלולה להביא למתקפות מצד עמי המזרח היושבים בחצי האי ערב ובמסופוטמיה.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ואנחנו נחלץ חשים, נזדיין מהירים וכו'. לכאורה הכוונה לומר נזדיין בתור לוחמים מהירים - חלוצים, ולא שנזדיין חיש מהר, כי מה יתרון בזה. (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק יט:
רש"י ד"ה כי באה נחלתנו, כבר קבלנוה בעבר המזרחי. ע"כ. קשה לי: למה רש"י מחריף את הקושי בהבנת ביטוי זה, כי אילו היה מפרש משהו מעין - הזדמנה לנו נחלתנו, ניחא, אך כיצד יאמרו "כבר קבלנוה", ומשה עדיין לא הסכים להיענות להם? וראה רמב"ן על אתר המבאר כי לפי רש"י בני ראובן וגד דיברו עם משה בדרך מריבה, אך לא היה זה הגון מצדם לדבר כך אל משה ולומר "כבר קבלנוה", שהרי לא היה הדבר בידם, אלא היה תלוי ברצונו של משה. לכן מבאר רמב"ן שפניית בני ראובן וגד היתה מתוך בקשה ולא מתוך מריבה. הם בקשו לוותר על נחלתם בארץ הטובה אחר שמצאו את הנחלה המתאימה להם. (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק כ:
"ויאמר אליהם משה" וגו'. שאלתי היא: מה תפקידה של הפרשה הפתוחה כאן? האם זה שלב נוסף, רביעי, במשא־ומתן בין בני ראובן ובני גד, או שמא זה המשך השלב השלישי? מצטיירת כאן התמונה הבאה: שלב א - (פסוקים א-ד) בני ראובן ובני גד רומזים הצעתם. אין תגובה. שלב ב - (פסוקים ה-טו) בני ראובן ובני גד חוזרים בדרישה גלויה. תגובת משה רבנו ע"ה - סקירה היסטורית ונטייה שלילית. שלב ג - (פסוקים טז-יט) בני ראובן ובני גד מציעים תמורה - לעבור חלוצים, כתשובה לסקירת משה רבנו ע"ה. שלב ד - (פסוקים כ-כד) ניסוח הסכם ברוח ההצעה על ידי משה רבנו ע"ה. (פסוקים כה-כז) קבלת התנאים מצד בני ראובן ובני גד. (פסוקים כח-ל) סיכום העניין על ידי הוראת ביצוע של משה לאלעזר ויהושע המנחילים. (פסוקים לא-לב) הבטחה נוספת מצד בני ראובן ובני גד. (פסוק לג) קיום ההחלטה והכללת חצי שבט המנשה. (פסוקים לד-מב) ערי גד, ערי ראובן וכיבוש בני מנשה. (פ' פינחס תשמ"ז)
פסוק כ:
"...לפני ה'... לפני ה'... לפני ה'". יפה כתב הרב ר' ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה" בספרו "תוספת ברכה", וכה דבריו: הנה כל פרטי הדברים האלה הם מהצעתם של בני גד ובני ראובן, ולפי זה אין מבואר למה חזר על כל פרט מדבריהם בעוד שהיה יכול להסתפק במאמר קצר "אם תעשון כאשר דברתם". אך קרוב לודאי, כי עשה כן בכוונה נמרצה, והבאור הוא, כי הרגיש משה בכל דבריהם שתלו את כל מעשיהם בכל פרט, בהם לבדם, ולא זכרו באחד מהם את שם ה', והיה נראה כמו שבטחו רק על כוחם ועוצם ידם, ולכן חזר להם כל פרט ופרט מדבריהם, ועל כל אחד הוסיף להזכיר שם ה', וכיוון בזה להורות דרך המוסר והצניעות, כי לא בכח עצמו יוציא האדם מעשהו לפעלו, ועל כן על כל פעולה ופעולה צריך להזכיר את שם ה' ולתלות עזרתו. והם, בני גד ובני ראובן, הבינו רמיזותיה, ולכן בדבריהם הנוספים אחרי דבריו אלה (פסוק כז) הזכירו גם הם שם ה'. (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק כח:
רש"י ד"ה ויצו להם, כמו עליהם... כמו "ה' ילחם לכם" (שמות יד, יד). ע"כ. קשה לי ששם מבאר רש"י "לכם" - בשבילכם, ואילו כאן כוונתו לכאורה - על אודותם, ואין זה אותו הדבר. ועוד: שם רש"י מביא הוכחות רבות לפירושו, ואינו מביא את פסוקנו. (פ' מטות מסעי תש"ס, לאחר ניתוח קרטואיד בהדסה)
פסוק כח:
וראה דברי רש"י להלן (לד, יז) ד"ה אשר ינחלו לכם. (פ' מטות מסעי תש"ס) וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר כי ההוכחה מ"ילחם לכם" היא שהאות למ"ד, שכרגיל באה בהוראת "אל", באה לפעמים בהוראות אחרות: "ילחם לכם" פירושו: עבורכם, בשבילכם. כאן "להם" משמעו: עליהם.
פסוק ל:
"ואם לא יעברו חלוצים אִתכם, ונאחזו בתֹככם בארץ כנען". קצת קשה לראות בזה את העונש של "הנה חטאתם לה'" (פסוק כג), וצריך עיון. (פ' מטות מסעי תשנ"ז) שאלה זו שואלים תוספות במסכת קידושין (סא ע"ב ד"ה אי לא כתב) ומשיבים, שהדגש כאן הוא על המילה "חלוצים". כלומר היינו יכולים לחשוב שגם אם היו נלחמים, אלא שלא היו 'עוברים חלוצים', היו מפסידים את נחלתם בארץ. קמ"ל ששותפותם במלחמה מספיקה כדי לזכות אותם בנחלה בארץ. מכל מקום אם לא היו נלחמים כלל, ודאי לא היו זכאים לקבל חלק בארץ.
פסוק לג:
"...ולחצי שבט מנשה בן יוסף". חצי שבט מנשה מוזכר כאן לראשונה, וראה רמב"ן על אתר שהיו מתנדבים או חלוצים או "טרמפיסטים" להתיישבות זו. רק תמוה שדווקא אצלם מוסיף הכתוב "בן יוסף", ושלא כאצל בני ראובן וגד, שאינם מיוחסים על שם אביהם, והרי יוסף מחובבי ארץ ישראל היה, והיה אפוא מקום שלא להזכיר שמו בקשר למעשה זה. (פ' מטות מסעי תשמ"ט)
פסוק לג:
מענין שדווקא חצי מנשה הלכו וכבשו (ראה להלן לט-מב), ושלא כבני ראובן וגד שקיבלו מה שכלל ישראל כבש. ולהלן (לד, טו) נאמר גם על חצי שבט מנשה כי "לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו", כאילו הבדל זה אינו קיים כלל. (פ' מטות מסעי תשנ"ג)
פסוק לג:
וראה חזקוני על אתר (מקורו בבראשית רבה פד, כ). לדבריו, נתחלקה נחלתו של שבט מנשה לשני חלקים כעונש על כך שאביהם גרם לשבטים לקרוע בגדיהם במעשה הגביע. (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק לג:
וראה דברים יפים על כל עניין זה ב"העמק דבר" להלן (דברים ג, טז). שם הנצי"ב טוען שמשה רבנו ע"ה ביקש מבני מנשה להצטרף לבני ראובן וגד, כדי שיהיו עמהם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, כאילו מאמר מתוך "יתד נאמן" או "המודיע". ואולי מותר להוסיף שמשה רבנו ע"ה היה מעוניין בצירוף בני מנשה גם משום היותם "בני יוסף", כלומר אוהבי ארץ ישראל המערבית, שמא ירצו בני ראובן ובני גד לשכוח את אחיהם שבמערב. (פ' מטות מסעי תשנ"ח) מעין זה כתב הרב משה צבי נריה בספרו "נר למאור" (עמ' 377), וזו לשונו: אכן הצליח יוסף במשימתו. למרות כל הטוב שהעניקה מצרים לבניו, שהעתירה עליהם חברת בית המלכות, שגידלה אותם ברוב כבוד ויקר, הגיעו אפרים ומנשה לעומק חיבה ולגלי געגועים לארץ ישראל, ואף הנחילו חיבה זו לכל צאצאיהם, הבנים והבנות. לכן בזרעו של יוסף, בבניו ובבנותיו, מתגלים ומתפרצים הכסופים לגאולה ולנחלת הארץ. ובנות צלפחד אשר הוכיחו אהבה ללא מצרים לנחלת אבות, זכו ששמותיהן מופיעים בתורה כמה פעמים, והן לנו לתפארת ולתהלה - למדניות, חכמניות ומחבבות את ארץ ישראל.
פסוק לג:
על פי האמור, ניתן להוסיף תוספת נופך למה שהדגיש והסביר הגאון הנצי"ב ז"ל ב"העמק דבר", שמשה יזם והשתדל שחצי שבט המנשה יתיישב בעבר הירדן: "ולמכיר נתתי את הגלעד" (דברים ג, טו). מה הנימוק ליזמה זו? ...להוסיף לאוכלוסיית עבר הירדן המזרחי יסוד אנושי תורני רוחני איתן אשר יחזק את הזיקה לעבר הירדן המערבי, את החיבה לארץ ישראל כולה, כמיטב המסורת של אלה אשר יולדו על ברכי יוסף, כדי למנוע כל מחשבת ניתוק. והיה העם אחד וארצו מאוחדת ומלוכדת. ע"כ. וראה מש"כ למעלה (כז, א).
פסוק לד:
בני גד ובני ראובן בנו את כל הערים (מחדש) שהוזכרו למעלה (פסוק ג), להוציא "בְּעֹן" שלא מצאתי לה רמז כאן (לגבי אחדוֹת יש שינוי קל בשם). מלבד הללו בנו ערים נוספות: ערֹער, עטרות שופן, יגבהה, בית הרן, קריתים ובעל מעון. (פ' מטות מסעי תשנ"א)
פסוק לו:
"...ערי מבצר וגדרֹת צאן". דומה שכאן התחיל המנהג הנפסד להתגורר בתוך גדרות ומבצרים, במקום שהאחרים יסתגרו. כי מה היה להם לחשוש אחר נצחונם על סיחון ועוג שיהיו צריכים לערי מבצר? וכך אנחנו נוהגים עד עצם היום הזה. כמה חבל. (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק לו:
רש"י ד"ה ערי מבצר וגדרות צאן, זה סוף הפסוק וכו'. והרי זה מעין סרוס המקראות. (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק לח:
"ואת נבו" וגו'. תמיהני למה אין אונקלוס מתרגם כאן כמו למעלה (פסוק ג) - "בית קבורתא דמשה". (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק לח:
וראה מה שכתבתי שם. ואולי יש לתמוה על כך שמשה רבנו ע"ה נפטר דווקא במקום שנקרא על שם עבודה זרה, ראה רש"י כאן. (פ' מטות מסעי תשס"ד) בהקשר זה יש לציין לדברי חז"ל (סוטה יד ע"א) על הפסוק "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד, ו) - מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור.
פסוק לט:
רש"י ד"ה ויורש, כתרגומו - ותריך וכו'. לא ידעתי למה יפרש כאן לשון "ויורש" במובן המוגבל (טירוד) ולא כירושה ממש, והרי לכאורה באמת ירש מכיר את האזור, שאם לא כן, מה פירוש (פסוק מ) "ויתן משה"? (פ' מטות מסעי תשנ"ד) וראה מש"כ למעלה (יד, כד).
פסוק לט:
גם קשה לשון היחיד "ויורש" שמוסב על בני מכיר שבהכרח הם רבים. (פ' מטות מסעי תשנ"ט) וראה ראב"ע על אתר שתירץ בשני אופנים: (א) מכיר עצמו הוריש. (ב) מבני מכיר היה גיבור שלכד את הגלעד.
פסוק מ:
"למכיר בן מנשה". ראוי לעשות חשבון, ולו משוער, בן כמה היה אז מכיר, אשר לדברי הגמרא (בבא בתרא קכא ע"ב) נולד עוד בחיי יעקב אבינו ע"ה. (פ' מטות מסעי תשנ"ד)
פסוק מ:
וראה ראב"ע (המובא בפסוק לט) שכתב: יש אומרים כי מכיר חי היה (ומכיר בעצמו הוריש את האמורי מן הגלעד, ולו בעצמו נתן משה את הגלעד). ולפי דעתי, שמילת "ויורש" שבה אל הגיבור שהיה במשפחה (מבני מכיר היה גיבור שלכד את הגלעד). ע"כ. (פ' מטות תשס"ה) וחזקוני כתב: ויתן משה את הגלעד למכיר - לפי שהיה בכור בבני מנשה נתן לו משה תחילה, ולפי שהוא היה זקן ולא יצא בצבא, נתן לו עיר מבצר, וישב שם בעוד שהלכו בניו עם ישראל וחזרו. ע"כ. ולענין גילו, הרי החשבון: מאתיים ועשר שנים היו ישראל בגלות מצרים ואחריהן נדדו במדבר במשך ארבעים שנה. הרי מאתים וחמישים שנה. וכיון שמכיר נולד עוד בחיי יעקב, ויעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, נוריד שבע עשרה שנה אלה ממאתיים וחמישים השנים ונקבל מאתיים ושלושים ושלוש. זהו גילו המשוער של מכיר.
פסוק מב:
רש"י ד"ה ויקרא לה נבח, לה אינו מפיק ה"א וכו'. ותוספות מביאים דברי רש"י אלה במסכת קידושין (מט ע"ב ד"ה לבנות). (תש"ד)
פסוק מב:
רש"י ד"ה ויקרא לה נבח, ...וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה וכו'. לא ידעתי מנין לו לרבי משה הדרשן שלא נתקיים לה שם זה? (פ' מטות מסעי תש"ן) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: העיר לי ר' משה ארנד ז"ל שבדברי הימים א' (ב, כג) "נבח" נקראת "קנת".
פסוק מב:
בת־מצוה של איילת שתח' תשס"א
פסוק מב:
הרבה פעמים אני בא בטענה־תירוץ כלפי מי ששמחתו חלה בשבת שבפרשתה קשה למצוא דבר ששייך. הפעם זה להיפך - קשה לבחור.
פסוק מב:
כבר בתחילת הפרשה אומרים לך, שעתה, כבת י"ב שנה, את אישה, וחלק ניכר של פרשת נדרים דן בנשים בגילך, בין י"ב לי"ב ומחצה, כי לפני כן - היית קטנה, ואחר כך - הרי את ברשות עצמך.
פסוק מב:
ואגב, ב"ה, איך להיות אישה יהודיה, את לא צריכה ללמוד, די אם תסתכלי באמא ובשתי הסבתות שלך שתח'.
פסוק מב:
פרשתנו מדברת על קדושת הדיבור, וניתן למצוא בה כמה וכמה לקחים חשובים, שכולנו צריכים לקחת אותם עמנו כצידה לדרך:
פסוק מב:
(לקח ראשון)
פסוק מב:
פעמים שאדם נודר נדר ואף על פי שהנדר הופר עדיין יש משקל לדברים שאמר. כך אנו למדים מדברי רש"י (ל, ו ד"ה וה' יסלח לה) - "במה הכתוב מדבר? באשה (בת י"ב) שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומיטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא (הנדר) מופר".
פסוק מב:
(לקח שני)
פסוק מב:
יראת שמים אמיתית היא כשאדם עושה את הנדרש ממנו אף אם למראית עין נראה שהדבר יזיק לו. כך אנו למדים מדברי רש"י (לא, ב ד"ה וידבר משה וגו') - "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר".
פסוק מב:
(לקח שלישי)
פסוק מב:
כעס הוא מידה רעה וצריך לברוח ממנה. כך אנו למדים מדברי רש"י (לא, כא ד"ה ויאמר אלעזר הכהן וגו') - "לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות" - נעלמו ממשה רבנו הלכות גיעולי נכרים משום שכעס על יוצאי הצבא על שהחיו את המדייניות, והפרשה נאמרה על ידי אלעזר.
פסוק מב:
על אהבת ארץ ישראל של נשות ישראל ניתן ללמוד מפרשיית בנות צלפחד, ואולי גם אפשר ללמוד שאהבה זו קיימת דווקא במשפחות מסוימות. כי הנה ראינו אהבת ארץ ישראל אצל יוסף שביקש להקבר בארץ ישראל ובנות צלפחד הן מצאצאיו.
פסוק מב:
אהבת הארץ היתה גם נחלתו של חצי שבט מנשה, שהצטרפותו לבקשת גד וראובן, היתה כנראה לאחר התלבטות ממושכת (ראה מש"כ למעלה לב, לג), לכן מדגיש הכתוב - "ולחצי שבט מנשה בן יוסף".
פסוק מב:
מן הראוי למצוא הסבר לשאלה: אלו אירועים מוזכרים בפרק ואלו לא? בפסוק ט מסופר על שתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים באילים, בפסוק יד - חוסר המים ברפידים, בפסוק לח מסופר על מות אהרן בהר ההר, בפסוק מ על שמיעת הכנעני על בא בני ישראל.
פסוק מב:
כלום מתן תורה, חטא העגל, חטא המרגלים, מי מריבה, מעשה קרח ומלחמות הכיבוש בעבר הירדן המזרחי, הן התרחשויות פחות חשובות מאלו? וכיצד זה שהחניה בקדש ברנע וזו שבהר חורב כלל אינן מוזכרות? אמנם ראה רמב"ן לפסוק יד, שמעיר הערה נקודתית המתייחסת לחוסר המים ברפידים. (פ' מטות מסעי תשנ"א, תשנ"ז)
פסוק מב:
ובפרק זה המקום לבדוק, אימתי אונקלוס מתרגם שמות גיאוגרפיים ואימתי הוא מביאם כלשונם בכתוב. (פ' מטות מסעי תשנ"ד) וראה אריכות דברים בנושא בדברינו לספר שמות (טו, כב; לב, ג), ומש"כ למעלה (כ, כב).
פסוק מב:
לדברי ר' יהודה גרינשפן שי' אין בשמות מקומות החניה האות זי"ן, לרמוז שלא נסעו בשבת. (פ' מטות מסעי תשס"ב)