בני גד ובני ראובן
הקדמה
בתחילת פרק ל"ב נאמר:
א. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה.
ב. ויבאו בני גד ובני ראובן, ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר.
גם בהמשך הפרק הוקדמו בני גד לבני ראובן.
יש לשאול: מדוע בפסוק הראשון הוקדם שבט ראובן, ואילו בהמשך הפרשה הוקדם תמיד שבט גד?
א. הסבר הראב"ע והרמב"ן
כתב הראב"ע בפסוק א': "לבני ראובן - כי הוא בן הגבירה".
בפסוק ב' כתב הראב"ע: "ויבאו בני גד - הם היו בעלי העצה בתחילה, על כן הקדימם הכתוב".
כעין זה כתב הרמב"ן שם והרחיב:
ויבאו בני גד ובני ראובן - הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון: 'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד', כמשפט, כי הוא הבכור, ובן הגבירה.
וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר: 'ולראובני ולגדי נתתי' (דברים ג, טז).
אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת, והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת.
והם היו גבורים יותר מבני ראובן, כמו שנאמר: 'וטרף זרוע אף קדקד' (שם לג, כ), ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען, שאמרו בהם המרגלים: 'לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו' (לעיל יג, לא), ולכן אמר להם שאינם בוטחים בד' כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם, להניחם במדבר. ולכך ענו אותו: חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה, ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ד', 'כי לחמנו הם'.
לפי הראב"ע והרמב"ן בתחילה הוקדם שבט ראובן כיון שהוא היה הבכור ובן הגבירה, ואחר כך הוקדמו בני גד כיון שהם היו בעלי העצה, מתוך שהיו גבורים ולא חששו לשבת בספר.
למדים אנו מכאן כמה יש לכבד כל אחד לפי ענינו.
ב. הסבר ה"טעמא דקרא"
הסבר אחר כתב מרן שר התורה, הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו "טעמא דקרא" שם:
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - בכל הפרשה הקדים גד לראובן, חוץ מכאן! וכבר עמד בזה הרמב"ן עיין שם.
ויש לומר דבאמת לבני ראובן היה יותר מקנה, ולכך הקדימן כאן. ובאמת בני ראובן כיוונו בשביל המקנה. אבל בני גד היה עיקר כוונתם לדבר אחר: משום שידעו שמשה רבנו יהיה קבור שם, ורצו שיהא בחלקם. אך מפני כבודו של משה, שעדיין היה חי, לא רצו להזכיר קבורתו, ותלו הדבר בבהמתן. וזה מפורש בפסוק 'ולגד אמר וגו' וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון' (דברים לג, כ-כא). ופירש רש"י: 'ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה'. וכן הוא בתרגום ובסוטה יג ע"ב. ולכך הקדים בני גד בכל הפרשה, שכוונתם היתה יותר לשם שמים!
נמצאנו למדים שמשה רבנו בסוף ימיו הבין את עומק כוונת בני גד, שהיא היתה לשם שמים, ולא מתוך שיקול של רווח ממוני, ודבר זה נרמז כבר בפרשתנו!