נחלת ראובן וגד וחסרון כוונתם
מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עיין במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא, ועיין פנה"ל ליקוטים בענייני העם והארץ ג, יח).
וכשראו בני ראובן ובני גד, שהיה להם מקנה רב ועצום, שהארץ הזו טובה למקנה, באו לפני משה בבקשה, כי לא יעבירם את הירדן, אלא יתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, אשר הוא מתאים למקנה שלהם.
תשובתו של משה רבנו מפתיעה בחומרתה. ראשית הוא מטיח בהם - "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). ועוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בא אל הארץ, ועוררו חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. והנה עתה הם קמים להחטיא שוב את ישראל ולהחלישם שלא יכנסו לארץ, ושמא אף הם יגרמו כמו המרגלים לאסון נורא. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם, אם באמת כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (עיין במדבר לב, ז-טו).
לאחר סיום דברי התוכחה של משה, ענו בני ראובן וגד ואמרו, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא יבנו גדרות צאן למקניהם, וערים לטפם, ויצאו חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק אחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי. לכאורה לאחר הדברים הללו היה צריך משה רבנו להתפייס עמם, ואולי אף להתנצל בפניהם על שחשד בהם. אולם משה מסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, אלא שעדיין נראה מדבריו שהוא חושש שמא לא יקיימו את דבריהם, ולכן הוא חוזר ודורש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.
ולכאורה יש לשאול על משה רבנו, מדוע לא הקשיב לבני ראובן וגד עד סוף דבריהם. מדוע התחיל להוכיחם בדברים קשים והאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? ומדוע אחר שאמרו לו שהם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ המשיך להתייחס אליהם בחשדנות?
אלא שהיה פגם בסיסי ברצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. שהרי לא מפני שהרגישו זיקה פנימית לעבר הירדן, שבו יוכלו להגשים את החזון המיוחד להם, לגילוי שם ה' בעולם, רצו לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא רק מפני שדאגו לממונם רצו לנחול אותו. וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון לישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת וח"ו עלולה הארץ שלא להתקיים בידם.
הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהקדימו את ממונם למשפחתם, וכך בקשו ממשה: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר לב, טז). ואמרו חכמים (רש"י עפ"י תנחומא ז): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם". ולכן משה תיקנם ואמר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם" ואח"כ "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם כד).
ולכן גם אחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל עדיין התייחס אליהם משה בחשדנות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא ארץ ישראל. אלא שאם לא ירוממו את מגמתם, ויכוונו לנחול את הארץ יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים.
וכפי שאמרו חז"ל (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". (כוונת חז"ל "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר בפנה"ל ליקוטים בענייני העם והארץ ב, יח).
עוד היתה להם אפשרות לחזור בתשובה, שלאחר סיום כיבוש הארץ, כשחזרו לעבר הירדן, הרגישו שארצם פחות מקודשת, והקימו לעצמם מזבח בעבר הירדן המזרחי. ויהושע בן נון הזהירם שלא יקימו שם מזבח (וזה עיקר ההבדל ביניהם, וכמו שאמרו חז"ל בבמדבר רבה ז, ח: "ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה"). ועל כך אומר להם יהושע (יהושע כב, יט): "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלוֹהֵינוּ". אולם גם אז לא חזרו בתשובה, וסופם שגלו ראשונים.