תנ"ך על הפרק - במדבר לב - על אהבת הממון / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה נוחלים בעבר הירדן המזרחי

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

על אהבת הממון

על היחס של האדם לרכושו ועל השפעת הרכוש על הנהגותיו, אנו לומדים מבני ראובן ובני גד. חז"ל דרשו בארוכה את הפסוק "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד" (במדבר לב, א).

ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וכו'" (קהלת ט, יא), וכן ירמיה (ט, כב-כג) אומר "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי' וכו'". שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם... ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים וכו', ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם, מנין, ממה שכתוב בתורה "ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו וכו'" (דברים לב, א-טז).

בני גד ובני ראובן נענשו תחילה משום שהעדיפו את רכושם ופרשו משאר השבטים. טעם אחר מובא בדרשה הבאה:
"לב חכם לימינו" אלו הם הצדיקים שהם נותנים לבם לתורה שהיא מימין, שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) "ולב כסיל לשמאלו", אלו הם הרשעים שהם נותנים לבם להעשיר שנאמר "בשמאלה עושר וכבוד". ד"א לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות (במדבר רבה כב, ט).

ריבוי הממון גרם להזניח את ילדיהם ולטפל בקנייניהם. אך אפשר, שמדרש זה יש בו רובד עמוק יותר, שהרי כל תינוק של בית רבן יודע שהלב הוא בצד שמאל; אלא דבר גדול לימדונו חז"ל. לא נאמר "לב חכם בימינו", אלא לב חכם לימינו. הלב הוא מרכז החיים, והשאלה היא לאן פני האדם מועדות, ולמה מופנות שאיפות חייו: לימין - מימינו אש דת למו; או לשמאל, לצד הטפל.

חז"ל אינם שוללים את העיסוק בממון, אלא רק את העמדתו במרכז ההויה של האדם כאילו הממון הוא התכלית של החיים; גם דברי ירמיהו שהובאו במדרש, שאין להתהלל בגבורה ובעושר, אין כוונתם לזלזל בגיבורים ובעשירים, אלא להעמיד אותם במקומם הראוי, שישמשו את האדם כאמצעי לעבודת ה'. וכך פירש הגר"א: "אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", היינו שהמשכיל ויודע ה', אפשר לו להתהלל בחכמה, בגבורה ובעושר, משום שרק לו יש לתכונות אלו ערך חיובי (קול אליהו, פרשת ויצא, פסקה ל).

וראיה לפירוש זה הביא הגאון מפסוק דומה: "שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל). לפשוטו של מקרא היה אפשר לומר, שהחן והיופי הם דברי הבל, אלא שהדברים אינם מדויקים, שהרי התורה מהללת נשים ביופיין, כמו רבקה ורחל שהיו יפות תואר. אלא כוונת הפסוק לומר שהחן והיופי כשלעצמם אינם אלא לבושים חיצוניים לאדם, ואין להם ערך עצמי, אלא אם הם מבטאים תוכן פנימי; ועל כן אשה יראת ה' יכולה להתהלל בחן וביופי. מתנות אלו, כשהן באות מכוח הקב"ה, היינו שהאדם מכיר שניתנו לו לצורך עבודת ה' - יש להן ערך והן מתקיימות. ברם אם האדם חוטף אותם, כדברי המדרש, היינו שלוקח אותם כתכלית עצמית, שלא לשם הקב"ה - אין להם קיום.

הקלקול שהיה בבני ראובן וגרם להם גלות תחילה לפני כל השבטים וכו', הוא "על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם": אהבת הממון שלהם גרמה להם להיפרד מאחיהם. וכן דרשו חז"ל "'ולתאוה יבקש נפרד' (משלי יח, א) - זה לוט" (נזיר כג, ע"ב), מי שהוא בעל תאוה, אוהב את עצמו ואינו מקושר עם אחרים, אלא נפרד מהם, "ויפרדו איש מעל אחיו" (בראשית יג, יא).

קלקול זה חוזר גם בבית שני, וכך נאמר בתוספתא "ירושלים, בנין הראשון, מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה, אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים" (מנחות יג, הלכה יד). וכתב הנצי"ב "וזה היה אהבת הבצע בבית שני, ועדין הוא מרקד בינינו" (הרחב דבר, דברים ד, יד).

וכך כתב בימינו הרב קוק זצ"ל לחותנו האדר"ת:
אגלה אוזן הדר"ג מר שיחי', אע"ג דמהסתם לא חדת היא לו, דמסתפינא מהך דספרי האזינו ותמלא ארצו וגו' והיא בסמך על הפסוק שמנת עבית (כסית) וגו', שהוא ג' דורות לפני ביאת המשיח, ואדוני יבין מחשבתי, מ"מ יעשה הקב"ה למען שמו, ויקרב קץ ישעו, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (אורח משפט, עמ' רמח).

יסוד הרע שבג' דורות לפני המשיח הוא ב"שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו). הספרי הסמיך דרשתו על פסוק זה, וציין לפסוקים בישעיהו: "ותמלא ארצו כסף וזהב אין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים אין קצה למרכבותיו, ותמלא ארצו אלילים". הארץ מתמלאת בכסף ובזהב, מתוך כך מתרבות המרכבות, המכוניות ושאר מותרות, ולבסוף הכסף והזהב הפכו להיות אלילים; החמרנות והנהנתנות הן אם כל חטאת, ומזה חשש מאוד הרב קוק זצ"ל. אך סיים בנימה אופטימית כפי שאמר שם הנביא שסוף התהליך יהיה "ושח ה' גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא).

וכך אמר הבעש"ט עה"פ "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה), שהאנוכיות של האדם היא המבדילה בין האדם לקב"ה. "ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר' (יחזקאל ד, ג)". ופירש הרב קוק זצ"ל בעין איה (שם), שאכילת בשר אפשרית בכמה אופנים. יש המבשלים אותו במים, יש הצולים על האש, ויש המטגנים במחבת. הכל יודעים שטיגון במחבת הוא הטעים ביותר, אך מבחינת אבות המזון אין חילוק אם הוא מטוגן או נצלה או מבושל במים. הטיגון במחבת אינו אלא מותרות, ומן הראוי להימנע ממנו, וזהו שאמר הנביא, שהמחבת, הטיגון, המותרות, הם הם קיר הברזל המבדיל בין ישראל לקב"ה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך