על אהבת הממון
על היחס של האדם לרכושו ועל השפעת הרכוש על הנהגותיו, אנו לומדים מבני ראובן ובני גד. חז"ל דרשו בארוכה את הפסוק "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד" (במדבר לב, א).
ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וכו'" (קהלת ט, יא), וכן ירמיה (ט, כב-כג) אומר "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי' וכו'". שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם... ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם.
וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים וכו', ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם, מנין, ממה שכתוב בתורה "ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו וכו'" (דברים לב, א-טז).
בני גד ובני ראובן נענשו תחילה משום שהעדיפו את רכושם ופרשו משאר השבטים. טעם אחר מובא בדרשה הבאה:
"לב חכם לימינו" אלו הם הצדיקים שהם נותנים לבם לתורה שהיא מימין, שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) "ולב כסיל לשמאלו", אלו הם הרשעים שהם נותנים לבם להעשיר שנאמר "בשמאלה עושר וכבוד". ד"א לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות (במדבר רבה כב, ט).
ריבוי הממון גרם להזניח את ילדיהם ולטפל בקנייניהם. אך אפשר, שמדרש זה יש בו רובד עמוק יותר, שהרי כל תינוק של בית רבן יודע שהלב הוא בצד שמאל; אלא דבר גדול לימדונו חז"ל. לא נאמר "לב חכם בימינו", אלא לב חכם לימינו. הלב הוא מרכז החיים, והשאלה היא לאן פני האדם מועדות, ולמה מופנות שאיפות חייו: לימין - מימינו אש דת למו; או לשמאל, לצד הטפל.
חז"ל אינם שוללים את העיסוק בממון, אלא רק את העמדתו במרכז ההויה של האדם כאילו הממון הוא התכלית של החיים; גם דברי ירמיהו שהובאו במדרש, שאין להתהלל בגבורה ובעושר, אין כוונתם לזלזל בגיבורים ובעשירים, אלא להעמיד אותם במקומם הראוי, שישמשו את האדם כאמצעי לעבודת ה'. וכך פירש הגר"א: "אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", היינו שהמשכיל ויודע ה', אפשר לו להתהלל בחכמה, בגבורה ובעושר, משום שרק לו יש לתכונות אלו ערך חיובי (קול אליהו, פרשת ויצא, פסקה ל).
וראיה לפירוש זה הביא הגאון מפסוק דומה: "שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל). לפשוטו של מקרא היה אפשר לומר, שהחן והיופי הם דברי הבל, אלא שהדברים אינם מדויקים, שהרי התורה מהללת נשים ביופיין, כמו רבקה ורחל שהיו יפות תואר. אלא כוונת הפסוק לומר שהחן והיופי כשלעצמם אינם אלא לבושים חיצוניים לאדם, ואין להם ערך עצמי, אלא אם הם מבטאים תוכן פנימי; ועל כן אשה יראת ה' יכולה להתהלל בחן וביופי. מתנות אלו, כשהן באות מכוח הקב"ה, היינו שהאדם מכיר שניתנו לו לצורך עבודת ה' - יש להן ערך והן מתקיימות. ברם אם האדם חוטף אותם, כדברי המדרש, היינו שלוקח אותם כתכלית עצמית, שלא לשם הקב"ה - אין להם קיום.
הקלקול שהיה בבני ראובן וגרם להם גלות תחילה לפני כל השבטים וכו', הוא "על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם": אהבת הממון שלהם גרמה להם להיפרד מאחיהם. וכן דרשו חז"ל "'ולתאוה יבקש נפרד' (משלי יח, א) - זה לוט" (נזיר כג, ע"ב), מי שהוא בעל תאוה, אוהב את עצמו ואינו מקושר עם אחרים, אלא נפרד מהם, "ויפרדו איש מעל אחיו" (בראשית יג, יא).
קלקול זה חוזר גם בבית שני, וכך נאמר בתוספתא "ירושלים, בנין הראשון, מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה, אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים" (מנחות יג, הלכה יד). וכתב הנצי"ב "וזה היה אהבת הבצע בבית שני, ועדין הוא מרקד בינינו" (הרחב דבר, דברים ד, יד).
וכך כתב בימינו הרב קוק זצ"ל לחותנו האדר"ת:
אגלה אוזן הדר"ג מר שיחי', אע"ג דמהסתם לא חדת היא לו, דמסתפינא מהך דספרי האזינו ותמלא ארצו וגו' והיא בסמך על הפסוק שמנת עבית (כסית) וגו', שהוא ג' דורות לפני ביאת המשיח, ואדוני יבין מחשבתי, מ"מ יעשה הקב"ה למען שמו, ויקרב קץ ישעו, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (אורח משפט, עמ' רמח).
יסוד הרע שבג' דורות לפני המשיח הוא ב"שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו). הספרי הסמיך דרשתו על פסוק זה, וציין לפסוקים בישעיהו: "ותמלא ארצו כסף וזהב אין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים אין קצה למרכבותיו, ותמלא ארצו אלילים". הארץ מתמלאת בכסף ובזהב, מתוך כך מתרבות המרכבות, המכוניות ושאר מותרות, ולבסוף הכסף והזהב הפכו להיות אלילים; החמרנות והנהנתנות הן אם כל חטאת, ומזה חשש מאוד הרב קוק זצ"ל. אך סיים בנימה אופטימית כפי שאמר שם הנביא שסוף התהליך יהיה "ושח ה' גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא).
וכך אמר הבעש"ט עה"פ "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה), שהאנוכיות של האדם היא המבדילה בין האדם לקב"ה. "ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר' (יחזקאל ד, ג)". ופירש הרב קוק זצ"ל בעין איה (שם), שאכילת בשר אפשרית בכמה אופנים. יש המבשלים אותו במים, יש הצולים על האש, ויש המטגנים במחבת. הכל יודעים שטיגון במחבת הוא הטעים ביותר, אך מבחינת אבות המזון אין חילוק אם הוא מטוגן או נצלה או מבושל במים. הטיגון במחבת אינו אלא מותרות, ומן הראוי להימנע ממנו, וזהו שאמר הנביא, שהמחבת, הטיגון, המותרות, הם הם קיר הברזל המבדיל בין ישראל לקב"ה.