א וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ ב וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ג עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ ד הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ ה וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃ ז וְלָ֣מָּה תנואון (תְנִיא֔וּן) אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ ח כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ט וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ י וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃ יא אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃ יב בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ יג וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ יד וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ טו כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ טז וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ יז וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יח לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ יט כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ כ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃ כא וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃ כב וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃ כד בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ כה וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃ כו טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ כז וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃ כח וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃ ל וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ לא וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃ לב נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃ לג וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃ לד וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃ לה וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃ לו וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃ לז וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃ לח וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃ לט וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ מ וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃ מא וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃ מב וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'. שמעתי שמה שהיה לראובן ריבוי המקנה יותר משאר אחיו, לפי שהוא מצא הדודאים והי מראה להם למקנה והיו פרים ורבים ובני גד חנו בחנייתו תימנה, ושבט שמעון היו גם כן שרויים בחנייתם, ולפי שהיה בידם עון זמרי לא היו רוצים להשאילם הדודאים, ולזה בחרו להם ארץ סיחון, כי כוונתם להתרחק מהם, ופחדו שמא כשיבאו לארץ ישראל שמא יבא ג"כ הגורל של שמעון בשכונתם, ואוי לרשע אוי שכנו, ונתיסר ממה שאירע לו מצד שכונתו של קרח:
פסוק ב:
ויבאו בני גד ובני ראובן. למה בני גד נכנסים תחלה לפי שבני ראובן היה בידה עון בלהה והיו מתביישים ליכנס תחלה ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר, כל אלו האמורות למה, ויאמרו לאמר, אלא באו ליטול רשות ועצה מכולם, והיו מתביישים שמשום מקניהם ימאסו בארץ חמדה לזה ויאמרו לאמר, אמירה אחר אמירה, ורצו לאמר יותן את הארץ הזאת לעבדיך, ולא אמרו מיד מרוב הבושה, ובאו לומר ולא אמרו ואמרו עטרות ודיבון וגו', לומר ששמם כשם עבודות זרות, ואפילו יחרבום יבאו אחרים מהאומות ויבנום, ונמצא שלא יתבטל מהם שם ע"ז, זהו אומרם הארץ אשר הכה ה', לומר שהקב"ה סייע כדי לבטל שם ע"ז. ואמרו לפני עדת ישראל, לומר שנתקדש בזה ש"ש, ואחר ההקדמה אמרו, ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן, וקרי יותן, לומר שיתן ברשות של מקום מאחר שהיא עומדת לירושה. וא"ת וכי בשביל ריבוי מקניהם ימאסו בארץ חמדה, אלא כוונת בני ראובן היתה בשביל שהפריד ראובן בין יעקב לשכינתא כמ"ש בזוהר בפסוק ויהי בשכון ישראל בפרשת וישלח (דף קע"ה) וז"ל ר' ייסא אמר דנאים על ההוא ערסא ולא חייש ליקרא דשכינתא כו', לזה מרוב הבושה לא רצה לשכון בא"י ששם משכן השכינה. ושבט גד ג"כ נאמר בו ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה בלא שדוכין, לא כמו רחל שאמרה הנה אמתי בלהה בוא אליה, ולזה נתחבר בחברתו של ראובן, שראובן ג"כ אותה לילה ששכב עם לאה היה חושב ששוכב עם רחל, לזה נתחברו שניהם:
פסוק ו:
ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן. מאחר שאמר ויבאו בני גד ובני ראובן, היל"ל ויאמר משה אליהם, אלא אמירה לבני גד לחוד ולבני ראובן לחוד, אמירה לבני גד אמר האחיכם יבאו למלחמה, שלא תמצא בכל השבטים ברכה שברכם אביהם שינצחו במלחמה אלא לגד, שאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, א"כ כיצד תשבו פה ואחיכם לבדם יבאו למלחמה. ולבני ראובן אמר ואתם תשבו פה, באיזה זכות, ובפרט שיש בידכם עון בלהה, וראה משה בברכה שבירך יעקב לבניו, וראה שלא בירך ברכה הראויה לנצוח המלחמה כ"א לגד. שלראובן אמר פחז כמים אל תותר, לשמעון ולוי אמר ארור אפם כי עז, ליהודה אמר ידך בעורף אויביך, אבל היה בידו עון שנידה עצמו לשמים, לזבולן אמר לחוף ימים ישכון, ליששכר חמור גרם, לדן ראה מפלתו של שמשון ואמר לישועתך קויתי ה', לאשר מאשר שמנה לחמו, ליוסף בן פורת וגו', ולא ראה ברכה ראויה למלחמה אלא ברכתו של גד, לזה אמר להם האחיכם שלא נתברכו ברכה כזו, יבאו למלחמה, אתם שנתברכתם תשבו פה, אולי לא בירך א"פ ברכה זו אלא כדי שאתם תלכו בראש כולם, ולמה תניאו את לב בני ישראל, שאם יראו כן יעשו ק"ו ויאמרו אם אלו שברכם אביהם ברכה לנצח במלחמה לא הלכו, אנו עאכו"כ, ותהיו סיבה להחטיאם שימאסו גם הם בארץ חמדה:
פסוק טז:
ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה. אתה אמרת ואתם תשבו, שאין בידינו זכות, אנו נניח צאננו וטפנו ישבו פה, ובזכות שאנחנו נלחמים על אחינו נצליח. א"ל משה אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה, לא כמו שאמרתם נחלץ חושים לפני בני ישראל אלא לפני ה', להלחם מלחמת ה' בז' עממין, ודאי בזכות זה ואחר תשובו, שתשובו בשלום. ולבני גד אמר ועבר לכם כל חלוץ, שהם היו בטוחים בברכת אביהם, לזה אמר לא תהיו בטוחים בברכת אביכם, אלא תהיו בטוחים שאתם הולכים לפני ה', ולה' המלחמה, ולזה אין צורך בכם, כי אפילו אחד שיעבור יש כח ויכולת בידו ית' להושיע ולכבוש הארץ, לזה אמר כל חלוץ ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו כתיב, לומר שאע"פ שאני אומר לכם שתעברו חלוצים לא שיש בכם צורך, כי הצורך הוא כדי שתהיו נקיים מה' ומישראל, שלא יאמרו מאסתם בארץ חמדה. ואמר מה' רמז להם שיגלו בראש גולים, שגלו מ' שנה קודם ישראל, זהו שאמר להם ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם, כלומר כשימצא לכם איזו פורענות לא תאמרו מקרה ועל דרך מקרה בא, לא בא אלא על דרך חטא, ומעתה יהיה חטא זה על לוח לבכם, כדי שכשיבא הפורענות תדעו מאיזו עון בא, זהו נקיים מה' ומישראל, כדי שלא תדברו סרה נגד המקום ב"ה. עוד אמר ונכבשה הארץ לפני ה', אני אומר לכם ועבר לכם כל חלוץ, לומר שאפילו אחד ינצח המלחמה, כי ה' הוא הנלחם לכם, לזה ונכבשה הארץ ששרה של ארץ כבר הוא כבוש לפני ה', על דרך סוס ורוכבו רמה בים, א"כ אחד יוכל להם, א"כ אפילו שתעברו בראש כולם אל תפחדו כי עמא קטילא תקטלון. לזה אמר כאן ונכבשה הארץ לפני ה', לתת להם אבירות לב. אבל אח"כ אמר ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי האבות וגו', ואמר להם אם יעברו בני גד ובני ראובן למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם. ואמר לפני ה' כדי שילכו במורא ויזעקו אל ה' ויהיו עיניהם תלויות בהשם ית'. ואמר אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם, אפילו שלא יהיה כמו שאמר לפני ה' שיעברו בראש אלא בתוככם, ונתתם להם, ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם, לא תתנו להם נחלה במקום אחד אלא יהיו מפוזרים ומפורדים ביניכם:
פסוק לא:
ויענו בני גד ובני ראובן לאמר. פירוש אמירה עליהם ועל בני ראובן, לבני ראובן אמרת אם תחלצו, ולנו אמרת ועבר לכם כל חלוץ, כן נעשה נחנו נעבור חלוצים, לא אמרו ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד וגו', יובן זה מהזוהר וז"ל, א"ר שמעון זמינין אינון בני ראובן ובני גד לאגחא תרין קרבין בגו ארעא, ת"ח כתיב כחי בגלות מצרים וראשית אוני דאינון הוו קדמאין לגבי אחיהון לקרבא, יתר שאת לגלותא דאשור דמתמן גלו בני גד ובני ראובן קדמאי מכלהו וסבלו כמה בישין וכמה ענויין ולא תבו עד כען, ויתר עז, לזמנא דמלכא משיחא יתער בעלמא ואינון יפקון ויגיחון קרבא בעלמא וינצחון ויתתקפון על עממי ובני עלמא ידחלון מנייהו וירתתון קמייהו ויחשבון לאתגברא במלכותא ולא ישתארון בה, הה"ד פחז כמים אל תותר, ע"כ. לזה אמר ממלכת סיחון וממלכת עוג, לומר כמו שהם היו שם לשמור כל א"ו ולעשות מלחמה עם הבא לקחת א"י, כן אתם תשבו במקומם ללחום על א"י, כמאמר הזוהר:
פסוק לד:
ויבנו בני גד ובני ראובן את דיבון וגו'. בנוים היו והרסום וחזרו ובנאום, לפי שכשבנו אותם האמוריים, בנאום על שם ע"ז, לזה הרסום וחזרו ובנאום לשם קדושה, והראיה כי ישראל לא באי עליו עד שהחריבו עריו, אלא שסיחון יצא לקראתם וכן עוג והרגום והניחו עריו בנויים ולא החריבום ומה צורך לבנותם, אלא כמ"ש. ושינו שמם שהיתה נקראת דיבון די בון, כלומר די בינה, שהיה בנינה נאה והם קראוה דיבן מלשון דחבה, כמו שארז"ל על פסוק ואבדתם את שמם מן המקום, כנה להם שם לגנאי, וכן עטרות מלשון עטרה, וחסרוה וקראוה עטרת מלשון סבוב, כמו עוטרים א דוד, וכן ערוער מלשון תרועה, וכנוה ערער מלשון ערו ערו עד היסוד בה, וכן יעזר היו קורין לה עזר, כנו לה יעזר ה' לנו לא היא, וכן יגבהה כנו שמה גבוה, והם אמרו יגבהה ה' יגביהנה מאחר שלקחנוה, לא שהיא תגביה עצמה וכן כולם. ורבינו בחיי ז"ל האריך וכתב כי ארז"ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך כ"כ לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו צורך וענין גדול ועיקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה שמותיו של הקב"ה ואין הפרש בין אלופי עשו ובין עטרות ודיבון ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד ומימיו מן המקדש הם יוצאים וכולם נתנו מרועה אחד. וביאור זה הפסוק עטרת ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלא ושבם ונבו ובעון, עטרות עטרת כתיב ודיבן הוא הנהר היוצא מעדן שאינו פוסק, לשון הכה צור ויזובו מים, ויש בו רמז לע"ב שמות, ודיבן כתיב בגימט' ע"ב, ויעזר הוא ההוד שכן כתיב עזרנו אלהי ישענו, וכתיב הדר כבוד הודך, והוא שוק שמאל ולכך יצטרך האדם עזר ממנו. ונמרה, זה הנצח, והוא נוטריקון ימין ה' רוממה, והוא שוק ימין של שם, שנאמר נעימות בימינך נצח. וחשבון זה יעקב שכתוב בו ישראל אשר בך אתפאר, והוא שם הוי"ה במספר חשבון. ואלעלא זה יצחק שהיה עולה תמימה, ואלעלה עולה לאל, ולרמוז על מדתו נכתב בה"א, כי בפרשה זו נכתב אלעלא באל"ף, וכן נרמז במקום א' ישחק בשי"ן במקום יצחק בצד"י לרמוז על מדתו שהוא האש הגדולה. ושבם, זה אברהם והוא נוטריקון אברם סבא. ונבו, זה הבינה. ובען, זה החכמה, והיפך אותיותיו נובע, ובען כתיב, מלשון מקור נובע, ועוד מלשון מעון ומעונה, שהוא רומז לחכמה, ומזה תמצא במקום אחר בפרשה זו עצמה שחזר וקראה מעון, הוא שכתוב ואת נבו ואת בעל מעון, והא לך כי שמות אלו מורים עקרים גדולים. והוצרך הכתוב לרמוז האצילות בשמות המרים האלו שהם חלק סיחון ועוג, ללמדנו שהיו עובדים בהם ע"ז בקצוץ נטיעות, לכך בני גד ובני ראובן כאשר ידעו זה, הסבו שמות הערים לשמות אחרים ורצו להתיישב בהם ולעבוד הקב"ה ולייחד שמותיו, תחת הקיצוץ שהיו הם מקצצים, וזהו שאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת, כלומר כיון שתכלית הכוונה בביאת הארץ היא העבודה והיחוד, גם בכאן נוכל ליחד השם, ואם נעבור הירדן, יבאו עממין מקצות הארץ לשמע הארץ שהיא ארץ מקנה, ויחזרו לעבוד בה ע"ז בקיצוץ נטיעות כמנהג שהיה שם בתחלה, ולכך ותן את הארץ הזאת לעבדיך לבטל שם ע"ז וליחד השם, ע"כ:
פסוק לד:
גימטריאות
זה הדבר אשר. בגימ' החכם מתיר:
פסוק לד:
ידור נדר בגימ' בדבר הנידר עהמוה"כ:
פסוק לד:
לא יחל דברו ככל. ס"ת אלול לומר שבאלול קודם ראש השנה יעשה התרה לנדריו:
פסוק לד:
בנעריה. חסר ו' רמז לו' חדשים שבין נערות לבגרות:
פסוק לד:
היו תהיה. בקדושין וכניסה לחופה אז יתיר בעל לבדו אבל בקדושין לבד יתיר בשותפות האב, ולזה יקמו חסר, ששניהם מקימין:
פסוק לד:
לתת נקמת ה', וכתיב נקמת בני ישראל, לומר כל המתגרה בישראל כאילו מתגרה בהקב"ה:
פסוק לד:
נקמת ה'. בגימ' התורה, שהעבירום על התורה:
פסוק לד:
במדין. בם דין:
פסוק לד:
אלף למטה אלף למטה. יש מי שאמר במדרש שכ"ד אלף שלחו כנגד כ"ד אלף שמתו מישראל, וכן תמצא בפסוק זה מתחיל באל"ף ומסיים באל"ף לרמוז לזה:
פסוק לד:
למסור. למסר כתיב, בגימ' ליצר, שיצאו מקושטות וגירו בהם היצר:
פסוק לד:
אך במי נדה. ר"ת אבן, לומר שהפרה נעשית בכלי אבן:
פסוק לד:
וכל אשר לא יבא באש. כגון קערות של עץ, ולעיל אמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, הם כלי מתכות, לזה אמר דבר, שמשמיעין קול דבר כשמכין עליהם, אבל כלי עץ אין משמיע קול, לזה לא נכתב בהם דבר. ד"א כל דבר אשר יבא באש, כל עבירה שבאה מחמימות אש היצר. תעבירו אותיות עבירות, תעבירום באש גיהנם, וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, ואין מים אלא תורה, ר"ל אם תרצה שלא יפגע בך מנוול זה שהוא היצר, משכהו לבית המדרש שהוא מים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, למים בגימ' ק"ך, נגד ק"ך יום שעמד משה בהר, לומר כמו שמשה כשקבל התורה לא אכל ולא שתה כן מי שירצה להתכתר בכתרה של תורה לא ירדוף אחר התאוות, וכן אמר התנא פת במלח תאכל ומים במשורה כו':
פסוק לד:
ומקנה רב. פסוק זה מתחיל ומקנה ומסיים במקנה, לומר לומר שהיה להם ריבוי מקנה, ועוד לפי שהיו ב', ראובן וגד, לזה ב"פ מקנה, ולכך ג"כ ב' ארצות, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד.:
פסוק לד:
ויניעם. נתן להם נעימות במדבר, מן ושליו ובאר מרים, ובהם כל מיני מטעמים:
פסוק לד:
כי תשובן. חסר ו', לפי שחסרו ו' דברים שהתנה עליהם, שהם אחרי ה' אלהיכם תלכו, ואותו תיראו, ואת מצותיו תשמורו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו ובו תדבקון. ד"א תשובן, כמנין שנים משיצאו ישראל ממצרים עד שגלו עשרת השבטים:
פסוק לד:
ויסף עוד להניחו. כביכול להניח שכינתו, שכל מקום שגלו שכינה עמהם:
פסוק לד:
ואנחנו נחלץ חשים כתיב, אותיות משיח, לומר לא מלחמה זו בלבד נחלץ לפניהם אלא גם במלחמת מלך המשיח. עוד רמזו שלא ישובו עד מלך המשיח שהן גלו תחלה. וכן אמרו לא נשוב אל בתינו, נשוב בגימ' משיח, ונבאו ולא ידעו מה נבאו:
פסוק לד:
אם תעשון. ר"ת אמת. ואם ת חלצו ר"ת ואמת. שהשביעם באמת:
פסוק לד:
ונכבש"ה. וכ"ב שנה, י"ד כבוש וי"ד חלוק:
פסוק לד:
אלעלא. ובהפך ג"כ אלעלא, לומר שהיה לה חומה גבוהה גבהה כרחבה:
פסוק לד:
חותיהם. אותיות תחומיה: