תנ"ך על הפרק - במדבר לב - גור אריה

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה נוחלים בעבר הירדן המזרחי

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

מארץ סיחון ועוג. פירוש, אף על גב שכתוב זה אחר מלחמות מדין (לעיל לא, א-יב), ויש להעלות על הדעת שהיו אלו המקומות ממדין, אחר שלא אמרו בני גד ובני ראובן אלא אחר מלחמת מדין, ואין הדבר כן, אלא מארץ סיחון ועוג היה, כדכתיב בסוף הפרשה "ויתן משה וגו'" (ר' פסוק לג) :כך שמה. בשתי תיבות "קדש ברנע". ומה שכתוב במקום אחר "קדש", דמשמע "קדש" לבד שם המקום, זה אינו, אלא 'שתי קדש הוי', אחד נקרא "קדש" לבד, והאחד נקרא "קדש ברנע" (כ"ה ברא"ם):חורגו של קנז היה וכו'. פירוש, מה שקורא אותו הכתוב "הקניזי", היינו משום שהיה חורגו של קנז. 'וילדה לו אמו של כלב את עתניאל', פירוש ראיה לזה, שהרי מצאנו בדברי הימים שעתניאל בן קנז הוא אחי כלב, ואם כן על כרחך צריך אתה לומר שעתניאל בן קנז הוא אחיו מן האם, וילדה לו אמו של כלב לקנז את עתניאל, והיה אחי כלב. ולפיכך קורא הכתוב כאן את כלב "קניזי" על שם חורגו:וישב טפנו בעודינו אצל אחינו. לא כמו מצב המקרא "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל הארץ וישב טפנו בערי המבצר", דמשמע אחר שהביאו את בני ישראל למקום נחלתם, אחר ירושה, דאם כן יקשה למה יהיו אז יושבים טפם בערי המבצר, ולא קודם לכן. או מה יעשה טפם קודם לכן, בעת כבוש וחלוק. אלא פירושו 'בעודנו אצל אחינו', דהיינו מיד ישבו טפנו בערי המבצר וכו':בערי המבצר שנבנה עכשיו. שהרי עדיין לא היו ערי מבצר, שהרי בנו אותם, כדכתיב בקרא (פסוק טז), אלא 'בערי המבצר שנבנה עכשיו':בעבר המערבי. פירוש, אף על גב דכתיב סתם "מעבר הירדן", היינו עבר הירדן המערבי, לא עבר הירדן סתם, דהא נחלתם גם כן בעבר הירדן היה, אלא מה שכתוב "מעבר הירדן" היינו בעבר הירדן המערבי. וקרא אותו "עבר הירדן" סתם, מפני שהיו ישראל במזרח של עבר הירדן, נקרא הצד השני שכנגדו "עבר הירדן" סתם וכו':מגזרת צנה וכו'. ונראה לי מה שלא כתב 'לצאנכם' האל"ף אחר הצד"י, וכתב לשון "צנה", שלשון "צנה" הוא נאמר על רבוי צאן, וכן "צונה ואלפים שתה" (ר' תהלים ח, ח), רוצה לומר רבוי צאן. ולפיכך כתב כאן "לצנאכם":והיוצא מפיכם תעשו לגבוה. דאין לפרש "תעשו" על התנאי שהתנה עמהם, דלא שייך לומר "היוצא מפיכם תעשו", שהרי כך התנה עמהם, ומחויבים על כרחם לקיים התנאי, ולא היה לו לתלות ביוצא מפיהם. אלא שיצא מפיהם דבר נדר - לעכב עוד שבע שנים - זה תעשו:כמו עליהם ועל תנאם מנה יהושע ואלעזר הכהן. מפני שכל "צו" שהוא ממנה את האדם על דבר אחד, שהרי אצל צוואה שייך 'צויתי על דבר זה'. לכך אמר 'ציוה עליהם ועל תנאם'. ומפני כי לשון "להם" משמע שציוה אל שבט גד וראובן בעצמם, הוצרך להביא ראיה שהוא כמו "ה' ילחם לכם" (שמות יד, יד), שפירושו בשבילם (רש"י שם), דאין פירושו כמשמעו. אף כאן שציוה עליהם, שהצוואה עליהם הוא בשבילם. ומכל מקום לא רצה לפרש לגמרי כמו "ה' ילחם לכם", שפירושו 'בשבילם', אלא פירש 'עליהם ועל תנאם', מפני שאצל צוואה שייך לשון 'עליהם', שצוהו על דבר זה:כלומר בידינו וברשותינו וכו'. כלומר, הא דכתיב "ואתנו אחוזת נחלתינו", לא שיהא נחלתם אתם, שהרי הם כאשר יעברו חלוצים יהיו בעבר הירדן המערבי, ונחלתם בעבר הירדן מזרחה (רש"י פסוק יט), ואם כן על כרחך צריך לפרש שיהא נחלתינו ברשותינו, ולא "אתנו" ממש. ומפני שכתב סתם "מעבר הירדן", ומשמע סתם עבר הירדן, וזה אינו, שהרי גם כן במערב - שהוא הצד שירשו ישראל נחלתם - נקרא "עבר הירדן" (פסוק יט), הוצרך לומר 'בעבר הזה'. אף על גב שפירשנו למעלה (אות ו) דסתם "עבר הירדן" הוא עבר הירדן מערבי, הכא שאני, דבעת שירשו הארץ יהיו בעבר הירדן מערבי, ויהיה סתם "עבר הירדן" בצד השני, שהוא במזרח, כמו שפירשנו למעלה (שם) סתם "עבר הירדן" מערבי מהאי טעמא:סוף הפסוק מוסב על תחלת המלה ויבנו בני גד את הערים האלו להיות ערי מבצר וגדרות צאן. פירוש, שאינו כפי מצב הפסוק - כי בנו את דיבון ואת עטרות וגו' שהם ערי מבצר, כי אם היו ערי מבצר לא היה צריך להם לבנות, אלא סוף המקרא [מוסב] על תחלתו, שהוא "ויבנו" (פסוק לד), וכאילו כתב 'ויבנו בני גד לערי מבצר את דיבון' (כ"ה ברא"ם):שמות עבודה זרה הם והיו האמוריים וכו'. הקשה (הרא"ם) [הרמב"ן], דהא כל הערים קראו להם שמות, כדכתיב "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", והאי "ויקראו" על כל הערים קאי, אף אותן שלא היו על שם עבודה זרה, ואם כן מאי שינוי היה באותן שהיו נקראו על שמות עבודה זרה, כיון שכל הערים קראו להם שמות. והרא"ם תירץ, דאותן שהיו נקראים על שם עבודה זרה - קודם שבנה אותם קראו להם שם אחר, שלא יהא נקרא עליהם שם עבודה זרה. ושאר הערים לא קראו להם שמות עד שבנו אותם הערים:
‎ולפי דבריו, ראוי שכל ישראל - מיד שכבשו אותם - יקראו להם שמות אחרים, כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה. ואחר שבנו בני גד ובני ראובן את הערים, קראו להם שמות מה שרצו לקרות להם, דלמה יש לתלות קריאות "מוסבות שם" - שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה - לבני גד ולבני ראובן, ולא לכל ישראל, אחר שכבשו כל ישראל את הערים. בשלמא אם קריאת השם היה אחר שבנו המקומות, ובני גד ובני ראובן בנו אותן, לכך בני גד ובני ראובן קראו להם שמות. אבל אם נאמר שקודם שבנו המקומות קראו להם שמות כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה, היה ראוי שמיד שכבשו את המקומות לקרות להם שם כל ישראל, ולמה יתלה זה בבני גד ובני ראובן דווקא. ומדברי רש"י משמע שבני גד ובני ראובן קראו להם שמות, ולא כל ישראל:
‎ויש לתרץ, כי מה שפירש רש"י כי בני גד ובני ראובן הסבו שמות עבודה זרה שלהן, ולא תלה בכל ישראל, לפי שלא הוצרכו לקרוא להם שמות אחרים כאשר כבשו אותם מיד - קודם שירשו בני גד ובני ראובן הערים, מפני שהיו ישראל רוצים להניח הערים כמו שהם, ולא ליישב אותם בעבר הירדן. דודאי לא עלה על דעתם מתחלה ליישב את המקומות האלו, ושלא לעבור הירדן, שהוא עיקר ארץ ישראל, עד שבקשו בני גד ובני ראובן לשבת באלו הערים. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בפרשת חקת (לעיל כא, כא), עיין שם. וכאשר היו רוצים ליישב בני גד ובני ראובן המקומות, אז קראו להם שמות אחרים שלא יהיו על שם עבודה זרה. ואחר שבנו את הערים קראו לכולם שמות אשר רצו לקרות להם:
‎ומכל מקום דוחק שלא יהיה חילוף השם אלא בשעה שבנו, ואם כן למה הוצרך הכתוב לכתוב "מוסבות שם", אחר שבלאו הכי היו קוראים לכל הערים שמות אחרים:
‎ולפיכך נראה, שדעת רש"י אף על גב שקראו לערים שמות אחרים, אי אפשר שלא יהיה נשאר שם המקום הראשון, שכן תמצא שמקום אחד נקרא בהרבה שמות, ואף אחר שנקרא בשם החדש - לא נתבטל השם הראשון. והוצרך להחליף שם הראשון שנקרא על שם עבודה זרה, לא שינוי גמור להיות קורא בשם אחר, אלא הסבו שמם הראשון, כמו "בעל מעון" שינו את השם במקצת, שנקרא 'אל מעון' (ר' ירמיה מח, כג, ורמב"ן כאן), ובזה יודע שלא יהיה נקרא בשם "בעל מעון". וזה יקרא "מוסבת שם", שכאשר יקרא שמות הערים - השם מוסב לשם אחר. אבל ערים אחרים שקראו להם שם אחר, אין מניעה לקרותן על שם הראשון גם כן. שכאשר נקרא בשם "ישראל" (בראשית לב, כח), נקרא גם כן בשם "יעקב", שנקרא לו שם אחר, וזהו נכון. אי נמי, כי הערים שהיו להם שמות עבודה זרה הם מוסבות לגמרי, שלא היו נקראים בשם הראשון כלל. ואילו הערים אשר בנו, אף על גב שקראו להם שמות אחרים, אינם מוסבות שם לגמרי מן שם הראשון, שגם בשם הראשון היו נקראים:
‎ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל, שלא כתב בפירוש מה היו השמות אשר קראו להם, שאין הכתוב רוצה להגיד לך רק שאין אלו השמות הניחו להם ישראל, שאין ראוי לקרוא בשם עבודה זרה, אלא הסבו שמם:
ואת שבמה בנו את שבמה. כלומר "ואת שבמה" קאי אמה שכתוב לפניו "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה" (פסוק לז), וכן בנו את שבמה. ולאפוקי דלא קאי "ואת שבמה" על מה שכתוב בקרא בסמוך לו "ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה", שיהיה "שבמה" גם כן "מוסבות שם", דאם כן לכתוב 'את נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם', אלא קרא רוצה לומר שבנו את שבמה. והשתא כל המקרא כסדר, שכל המקרא מדבר מה שבנו הערים האלה; שבנו את חשבון, וגם בנו את נבה ואת בעל מעון, שהם מוסבות שם, לפי שהיו נקראים על שם עבודה זרה. ובנו גם כן את שבמה, ולא היתה היא מוסבת שם, שלא היתה נקראת על שם עבודה זרה. וביש ספרים '"ואת שבמה" - בנו אותה בשמה'. ומפרשים שבנו אותה בשמה, ולא היתה מוסבת שם. וכדי שלא יקשה לך, הרי הסבו גם כן שם המקום, שהרי למעלה כתיב (פסוק ג) "שבם", וכאן "שבמה", אמר (רש"י) 'והיא שבם'. כלומר שהוא אחד עם שבם האמורה למעלה, שאין חילוק בין "שבם" ל"שבמה":

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך