תנ"ך על הפרק - במדבר לב - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה נוחלים בעבר הירדן המזרחי

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ולבני גד עצום מאד. לבני ראובן היה מקנה רב. אבל לבני גד היה עצום מאד. ע״כ נכנסו בעובי הקורה יותר מב״ר כמבואר בפרשה שהיו המה ראשי המדברים: ויבאו. למקום אהל מועד ישיבת משה וראשי העדה: ולעבדיך מקנה. והפסיקו מלדבר. מוכח שהי׳ בקשה ביחוד ע״ד המקנה לבד. מה שהסכים משה. אלא שלא נתפרש בתורה. שלא נשארו אלו הדברים. כי הוסיפו לבקש הארץ לאחוזה. ובזה יובן להלן מקרא ט״ז: לעבדיך לאחזה. שאם לא הי׳ ניתן עה״י לב״ר וב״ג. הי׳ מתחלק א״י לי״ב חלקים. וכל שבט הי׳ לו איזה חלק בעה״י בשביל מרעה. והמה בקשו שתתחלק עה״י אך להם. וא״כ אין להם לילך עתה עוד למלחמה: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. זה עולה נגד ישראל. שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע״י כולם. והמה יסכנו עצמם למלחמה: ולמה תניאון וגו׳. הוא מחשבת עון בינם לאביהם שבשמים. כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך. אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען. או שאין אתם חפצים בהשגחת ה׳ שהיא חזקה בא״י כמו שביארנו בפ׳ שלח בתשובת יהושע וכלב ושעל כן נקראת התורה תורת אלהי הארץ. ובזה תניאון גם לבבם: ויעלו עד נחל אשכול. בפ׳ שלח כתיב להיפך ויעלו ויתורו את הארץ ואח״כ ויעלו בנגב וגו׳ וכבר נתבאר שם. שהביאה הי׳ תחלה לנחל אשכול שהי׳ בדרום א״י סמוך לעלייתם. אלא שם הקדים הכתוב העלאת כל המרגלים שנפוצו זה בכה וזה בכה. ואח״כ סיפר הליכת כלב וחבירו בפרטות. וכאן סיפר משה כפי שהי׳ האמת. וע״ע בס׳ דברים א׳ כ״ד: כי לא מלאו אחרי. ובמקרא הסמוך כתיב בלשון אחר כי מלאו אחרי ה׳. ולא אחרי. ובשני הכתובים הללו כתי׳ מלאו בלי דגש בלמ״ד. ולא כן בפ׳ שלח כתיב ועבדי כלב וגו׳ וימלא אחרי. בא הלמד בדגש וכמשפט בנין החזק. ואין דבר ריק בתורה. ומתחלה יש לבאר משמעות מלוי אחרי ה׳. והענין כמו שאמר יעקב אבינו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ופליגי ברבה ר״י ור״ל ח״א כנשיא שהוא מהלך והזקנים לפניו. וחד א׳ כרועה שהוא מהלך וצאנו לפניו. מ״ד כנשיא הוא צריך לכבודנו. ומ״ד כרועה אנחנו צריכים לכבודו. פי׳ למ״ד כנשיא פי׳ אשר התהלכו אבותי לפניו לפרסם אלהותו ולמלא כבודו בארץ. שזהו תכלית הרצון. והמשל לנשיא. דבמה שהזקנים הולכים לפני נשיא הכל רואים ומתבוננים שהוא נשיא עליהם. ומ״ד כרועה פי׳ אשר התהלכו אבותי לפניו. להתפרנס בהשגחתו ולא בטבע והשגחת שר ומזל. וכונה זו עצמה ישנה בלשון להתהלך אחרי ה׳. אם להגדיל כבודו. ה״ז כנשיא שהולך בראש והזקנים אחריו [והוא לפי מנהג המקום והזמן אם יהי׳ הנשיא הולך בראש. או להיפך. וכבר מצינו כיב״ז שנוי׳ בהלכות ד״א כמו דתני׳ במס׳ ד״א דנשיא נכנס לבה״מ ראשון ויוצא אחרון. ויש לזה רמז בפסוק יחזקאל מ״ו. והנשיא בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו. וכהיום ידוע הד״א לעולם הנשיא ראשון. וכן בזה בימי יעקב אבינו הי׳ דרך הכבוד שהזקנים הולכים לפני הנשיא. ובימי משה רבינו היה להיפך כמבואר בפ׳ קרח וילכו אחריו זקני ישראל]. וכן להיפך שיהא מושגח ממנו ית׳ שייך הלשון להלוך אחרי ה׳ כמו והענן הולך לפניהם. מעתה נבין שנוי הפסוקים דחטא אותו הדור הי׳ גדול באשר לא רצו להלוך אחרי השגחתו. כמי שפירשנו בפ׳ שלח. וע״ז מתפרש כי לא מלאו אחרי לא מלאו כוונת ורצון ה׳ להלוך אחר השגחתו. להיפך כלב ויהושע. ל״מ שרצו להלוך אחריו. אלא גם מלאו אחרי ה׳. היינו פרסמו לרבים להלוך אחרי ה׳. וכי טוב הוא כן. כמו שאמרו שם טובה הארץ מאד מאד. ופירשנו שטובתה היא במה שא״א להיות בא״י אם לא בהשגחתו ית״ש וזהו לטובה גדולה יעוין שם. וא״כ משמעות כי מלאו אחרי ה׳. לפרסם לרבים להלוך אחרי ה׳. מש״ה כתיב בל״א. דמשמעו שהם אמרו כך. שיש לילך אחרי ה׳. והנה שם בפסוק ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי. אין הכונה לענין פרסום השגחתו ית״ש דבזה לא הי׳ כלב מיוחד יותר מיהושע. אלא מה שהי׳ מהלך עד חברון בלי פחד לראות את בני הענק. ומשום שהכניס עצמו תחת השגחתו ית״ש כמו שפירשנו שם. והיינו וימלא אחרי היינו הוא בפ״ע. ומש״ה בא הלמד בדגש וכמשפט בנין החזק. באשר הכניס עצמו בכוון במקום שאינו בטוח כדי להיות נסמך על השגחתו: ויחר אף ה׳ וגו׳. עוד הפעם ויחר וגו׳. דבאמת היו שתי גזרות במעשה מרגלים. הא׳ שימותו אותו הדור. וזה הי׳ בשבועה חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם וגו׳ ובאותה שבועה היה המאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו׳. וא״א לשנות עוד. אבל הי׳ עוד גזרה ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו׳. וזה אפשר שישתנה להאריך עוד זמן. ולא חש משה שישתנה ח״ו אלא מפני חרון אף השני וינעם במדבר ארבעים שנה. ואולי ח״ו יסף עוד להניחו במדבר עד אשר יאשמו ויקבלו ברצון השגחתו ית״ש עליהם: גדרת צאן נבנה למקננו. כמבוקשנו הראשון: וערים לטפנו. המבוקש השני. והיינו שהקדימו צורך הצאן לצורך הטף: לפני בני ישראל. הוסר הטענה הראשונה של משה איך ימצאו לב שהם יבאו למלחמה ואנחנו נשב. הרי אנו הולכים חושים למלחמה. וגם הטענה השני׳ שיאמרו שאנו יראים. ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית״ש. אדרבה בשעה שנלך חושים. וישב טפנו בערי המבצר. הרי אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו ית׳ עליהם. ואם שלא רצו לסמוך על נס ולהניחם בערי הפרזי. זה כבר נתרצה הקב״ה שיהיו בזו המדרגה. אבל מכ״מ הרי סמוכים עליו. דבלא השגחה פרטית ממנו ית׳ לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם ג״כ: לא נשוב וגו׳. עוד יש לכל השבטים לטעון. מה שאנו זוכים קודם להם בנחלה. שהרי בשני החילוק אינם יכולים לעשות מאומה לצורך חלקם ונחלתם כל עוד לא נתברר החילוק. ואנו כבר מבוררת בידנו. ע״כ נבטיח כי לא נשוב אל בתינו וגו׳. לא אחר הכיבוש לחוד. אלא אחר החילוק: כי לא ננחל וגו׳. כי הראשון משמעו דהא. וכי השני משמעו אם. אם תחליט שבאה נחלתנו וגו׳: אם תעשון וגו׳. הוסיף להם משה שני דברים. חדא אמר כאשר תחלצו וגו׳. אזי ועבר לכם כל חלוץ וגו׳. לא שילכו כמה חלוצי מלחמה וגו׳. וכמה ישארו בבית. לא כן אלא כל חלוץ כו׳. שנית אמר להם ונכבשה הארץ לפני ה׳. זה שאמרתם לא נשוב אל בתינו עד התנחל ב״י איש נחלתו. היינו חילוק הארץ לא יהא משום להתנקות מתרעומות ישראל לחוד כמשמעות הלשון. אלא כל עוד שלא נתחלקה הארץ לא נכבשה: לפני ה׳. כי קדושת הארץ תלוי׳ הרבה בחילוק ובברור כל אחד על נחלתו. כידוע שבזה תלי׳ דיני יובל ועוד כמה דינים שאין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והרי זה עיקר רצון ה׳ שתהא הארץ מיושבת בקדושתה לפניו. ואז תהי׳ הנהגתו והשגחתו ביחוד עליה. ובזה תהיו נקיים גם מה׳ גם מישראל. והוסיף עוד משה לכונה זו נ״מ למעשה. והיתה הארץ הזאת לאחזה לפני ה׳. גם הארץ הזאת עה״י. אע״ג שבאמת קיל קדושתה מגליל ויהודה מכ״מ תהי׳ הארץ לאחזה לפני ה׳. בקבלת השגחתו ית׳ וכל מנהגי א״י כמו בעשרת השבטים: ואם לא תעשון כן. שתהיה אחוזתכם לפני ה׳: הנה חטאתם לה׳. כבר יצאתם ידי חובתכם לישראל. אבל חטאתם לה׳. שהרי הוא חפץ שגם אתם תהיו תחת השגחתו כמו עשרה שבטים שבא״י: ודעו חטאתכם וגו׳. תזכרו מה שאתם עלולים לחטוא אפי׳ יעשו כמו שהם מצווים. כאשר כן באמת סרו תחלה מה׳ בע״ז. וגם גלו תחלה לעשרת השבטים. והיינו משום שקדושת הארץ הועילה הרבה מעה״י. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ג׳: בנו לכם וגו׳. מכ״מ מה ששייך לזה הדור אני סומך שלא תשנו מהבטחתכם ע״כ בנו לכם וגו׳ ומסתמא והיוצא מפיכם תעשו: ויאמר וגו׳. כתיב בלשון יחיד משום כאשר הוסיף דבר גדול שלא יניחו שום חלוץ בעה״י. לא הבטיחו כרגע. עד שנתיישבו באסיפה שלהם. והוחלט אצלם להסכים וגם מנו להם אז ראש. אחר שנתחלקו מעשרת השבטים. ועליהם להחל הישוב מעתה. ואחר שמנו להם הראש. הלך הראש למשה וסנהדרין ודבר בשביל כולם. כי עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה: טפנו נשינו וגו׳. באשר הוצרך לפרש אשר כל חלוץ צבא ילך. היה אפשר לחשוב שייראו לעזוב הטף ונשים כאן בעה״י בלי שום מגין. אלא יקחו הטף ונשים עמם עד אשר ישובו גם המה. מש״ה חזרו ופירשו. כ״כ בטחונם חזק בה׳. כי מכ״מ אנו עוזבים טפנו ונשינו וגו׳: ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא וגו׳. זהו עיקר ההבטחה השני׳ לפי דבר משה: לפני ה׳. זהו ההבטחה על דבר משה שיהי׳ הכל לפני ה׳: ואם לא יעברו חלוצים אתכם. הן לא ירא משה שמא לא יעברו כלל. כי לא ינוחו אותם עשרת השבטים המרובים לעבור על הבטחתם. ויקחו אותם בע״כ. אך אולי לא יהיו חלוצים. וזה א״א אלא ברצון ובחשק הלב. [וכ״כ התוס׳ קדושין דס״א ב׳] אזי ונאחזו בתוככם בארץ כנען. לפי הפשט האי בארץ כנען הוא בא למעט דוקא בא״כ. לא תניחו אותם לשוב לעה״י כלל. כי כבר פירשנו שאם לא היה נעשה כן. הי׳ עה״י מתחלק לי״ב חלקים. והיה שבט ראובן וגד נוטלים ג״כ איזה חלק בעה״י. אבל מפני הקנס התנה משה שאם לא יעברו חלוצים. אזי ונאחזו בתוככם רק בארץ כנען. ובעה״י לא יטלו חלק כלל. משום שהיה להם יפוי כח אם יעברו. מש״ה אם לא יקיימו. הפסידו חלקם שמה. כ״ז הוא פשטא דקרא. אבל בגמ׳ שם מפרשי בתוככם הוא בעה״י וכן בארץ כנען. ולמדו מדלא כתיב ונאחזו בארץ כנען לחוד. אלא בתוככם הוא בעה״י. ובארץ כנען פליגי שם למאי כתיב יע״ש: ויענו. כאשר במעמד כולם דבר משה לאלעזר ויהושע. ע״כ ענו כולם בהסכמה אחת להוציא עצמם מחשד דברים שבלב: נחנו נעבור חלוצים. בלי שום ערמה ומרמה אלא בחשק וברצון: ולחצי שבט מנשה וגו׳. המה לא ביקשו כמבואר בירו׳ ביכורים פ״א. אלא משה ביקש מהם כמבואר הטעם בס׳ דברים ג׳ ט״ז: הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב. דכל עיר יש לה חלק ארץ ידוע דשייך לה. וחלק משה הגבולין לפי הערים. וממילא נגררו השדות לפי הערים. ולא דקדק כ״כ שיהיה חלק האדמה שוה בשוה. כמו שהיה בא״י. אלא דקדק שיהיו שוין חילוק הערים. והוא מחמת שהיה ארץ רבה לפי ערך שני שבטים ומחצה ע״כ לא דקדק כ״כ בנחלות השדות: מוסבת שם. כפרש״י שהסבו לנבו ובעל מעון שם אחר מחמת שהי׳ בשם ע״ז. ומכ״מ לא נתפרש השם. באשר באמת הא שאסור להזכיר בשם ע״ז אינו אלא בע״ז שאינה כתובה בתורה כדאי׳ בסנהדרין דס״ג ב׳ דכל ע״ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. לכן עד שלא נחתמה התורה ולא ידעו אם יהיו נזכרים בתורה הסבו שמן. ואח״כ כאשר נחתמה וראו שנזכרו חזרו לשמן הראשון: ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו. צירפו שמות הבונים לשמות הערים שמכבר. כמו שנקרא אבן בוהן בן ראובן (יהושע ט״ו) וכיב״ז היו כמה ערים בעה״י. ואח״כ נשתקע כמה שמות: ויקרא אתהן. בכלל נקראו חות יאיר. אבל בפרט היה לכל אחד שם בפ״ע כמבואר בס׳ שופטים דבכלל חות יאיר היתה עיר א׳ ושמה קמון: ויקרא לה נבח. בלי מפיק. משום שהי׳ ראוי לכתוב ויקרא להן. דגם עיר קנת וגם בנותיה נקראו על שם נבח. ומכ״מ נשאר שם קנת בפרט כמו שהי׳ וכן שמות הבנות. ובאשר העיר קנת היתה העיקר כתיב לה. ומשום שנכללו הבנות כתיב בלי מפיק ה״א כאלו כתיב להן. ונוכל עוד לומר דהנו״ן של נבח קאי על סוף התיבה של לה. והוי כאלו כתיב להן נבח. וזה מצוי במקרא גם באותיות גם בתיבות כמש״כ כ״פ:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך