פסוק א:ויהי ביום השמיני וגו'. לפי שנאמר לו למעלה ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים, שצוום שישמרו ז' ימי אבלות, לאחר שעברו ששת ימים ובא יום הז' ועבר יום הז', אמרו מקצתו ככולו ופשיטא שכבר עבר כולו שמא נתבטלה הגזרה מאחר שעבר כולו, כשבא יום השמיני בא נהי נהיה, זהו ויהי ביום השמיני גימ' תוקד, זהו שנאמר לו ברמז ואש המזבח תוקד בו ממש, בפרשת צו את אהרן ואת בניו, שנשרפו בניו ואמר ויהי וי ה"י, יה, שהצדיק עליו דין שמים, ואמר אם עונות תשמר יה. ועל דרך המדרש אמר רבי שמואל בר נחמני כל ז' ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הה"ד גם תמול גם שלשם גם מאז דברך אל עבדך, הרי ששה, בז' אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו, רבי חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה כסבור שלו היא, יום שמיני א"ל לא שלך היא אלא של אהרן, הה"ד ויהי ביום השמיני, כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער, על זה הדרך אמר וי משה על הכהונה שאבדה ממנו, ולמאן דאמר במדרש שלא פסקה כהונה ממנו לעולם שנאמר משה ואהרן בכהניו, שפרנס שנתמנה על הצבור אין מורידים אותו ממעלתו אלא א"כ נמצא בו דבר עבירה או פסול, אמר וי, לפי שידע שביום זה ימותו מהם ולא ידע מי הם, כמו שאמר לו לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, שאמר משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, נראה שהיה יודע שימות אחד מהם, ולזה אמר וי' ועכ"ז קרא משה בלשון חבה כמו וקרא זא"ז ואמר, שלא היו חוששין בחיי העוה"ז בעשותם צוויו של מקום, ואפי' שנאמר שהיה יודע שהיה נביא עכ"ז קרא להם בפני הזקנים כדי לייסרם ולהודיעם, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, ולהודיעם שאינו נושא פנים, שלא נשא להם פנים מפני אביהם, או מפני נחשון שהיה נשיא יהודה וירד לים תחילה, והוא היה אחי אמם, או מפני משה דודם, לזה קרא להם משה בפני הזקנים, ולהודיעם ג"כ שאין שמחה של זה העולם שלימה, שהרי יום ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן שנטל עשר עטרות, ואמר במדרש מה ת"ל ויהי מלמד שהיתה לפני הקב"ה שמחה במרום כיום שבו נברא העולם, במעשה בראשית הוא אומר ויהי ערב ויהי בקר וכאן הוא אומר ויהי:
פסוק ב:ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, אמר לו בפני הזקנים שיקח קרבן ראשון שבו נתקרב לכהונה גדולה שיהיה עגל, כדי להודיעם שנתכפר לו מעשה העגל, וזהו לחטאת לקנוח, וכן קח לך בגימ' קנ"ח, וזהו לך, להסיר ממך עקשות פה ולזות שפתים, שלא יאמרו כשימותו בניך שמזה העון מתו עכשיו כשיראו שע"י עגל אתה נכנס לכהונה גדולה יתאמת להם ודאי שנתכפר לך, וכן אמר במדרש למה עגל ולא פר, לפי שקרבנו של כהן גדול הוא פר שנאמר אם הכהן המשיח יחטא והקריב פר בן בקר. ולמה עגל, לפי שע"י עגל נתפקקה הכהונה בידך ובעגל זה מתקיימת בידך ע"כ. ואיל לעולה, כדי להודיעם שאפילו בהרהור לא חטא אהרן, שאם חטא בהרהור היה לו להקדים ולומר העולה, ואחר שיאמר עולה יאמר החטאת, כי כך הדרך קודם בא הרהור ואח"כ המעשה והנה כשיראו שחטאת מה יאמרו ודאי לא חטא, ולא היה בו אלא חטא המעשה לבדו, וכה"א וירא את העגל אשר עשה אהרן, שאין בה אלא מעשה לבד, ולזה ארז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, פי' שקדם ההרהור ואח"כ העבירה הם קשים מעבירה בלא הרהור, לפי שהרהור הוא בלב ונמצא משתעבד במלך, אבל המעשה הוא באיברים שהם העבדים, ואינו דומה מורד בעבד למורד במלך:
פסוק ג:ואל בני ישראל תדבר לאמר. היה לו למשה לדבר ולומר להם קחו שעיר עזים. וזהו כמו כל הצווים שמשה מזהיר ומצוה לישראל. אלא אמר משה לאהרן אתה תדבר להם קחו כדי שידעו שעל ידך נתכפר להם העגל באמרך קחו שעיר עזים לחטאת ולא עגל לחטאת. ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, בזה יתאמת להם שמאחר שהקרבת אתה העגל לחטאת קודם להם ודאי על ידך נתכפר להם, וידעו שאתה הגון וראוי לכהונה גדולה ולא אחר, כדי שלא יבאו להתרעם על הכהונה, כמו שעשה קרח. ובמדרש מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אתם יש בידכם בתחלה, וישחטו שעיר עזים, ובסוף עשו להם עגל, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, ולזה הקדים השעיר שאמר להם קחו שעיר עזים, לפי שחטא השעיר היה קודם, לזה הקדים השעיר לעגל. ובתורת כהנים ז"ל ויאמר אל אהרן. מלמד שאמר לו משה אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן איזה דבר, שלח דורון לפניו עד שלא תכנס למקדש שמא ישטינך בעבודתך במקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכין כפרה לכך נאמר ואל בני ישראל וגו', כל זה אמר לו משה כדי לתת לו לב ושלא יכנס בפחד:
פסוק ג:ובזוהר בן בקר מאי טעמא בן בקר ולא בן פרה, אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה לא אתחזי לקרבא מינה לגבי דמאן דשדר דורונא למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחר אצטריך ולא מבי מלכא, ובגין כך בן בקר ולא בן פרה, לחטאת לדכאה על ההוא חובא דחב ביה. ואיל לעולה תמימים, תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר לאו הכי דהא תרווייהו לא סלקין לעילא דהא כתיב לעולה תמימים ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים וכתיב איל אלא אילא דיצחק לקרבא לגבי פרה דאדכר תרי זמני בקרא חד, דכתיב וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל הא תרי ויעלהו לעולה, ועל דא איל לעולה תמימים תרי איל דאיהו חד, ועל דא גבורות תנינן ע"כ. פירוש תרי הם מלכות ובינה או פחד ובינה כי שמיני רומז לבינה מלמטה למעלה, ולזה ויהי ביום השמיני, ולבש ח' בגדים רומז לשלימות הבינה, שמיני בגימ' ת"י כנגד בית ראשון שהיה שלם בכל מיני שלימות, ונבנה ע"י שלמה שהיה שלם, להורות על השלימות. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עונשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת אלא עגל לעולה מאי טעמא בגין דכל אינון דחבו ביה קבילו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא ואפי' אינון דלא עבדו מידי אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח. ליה אתענשו כמא דכתיב וישק את בני ישראל, אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה אלא דסליקו גוונא דרעותא מיניה הכא אתדכאן ומקרבין ליה לעולה ולא לחטאת, אבל קחו שעיר עזים לחטאת אמאי, אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים דשלטין על טורי רמאי ודא הוא לחטאת ובעיין לאדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדותי דסיהרא אצטריך ע"כ:
פסוק ד:ושור ואיל. אחר שהקריבו עגל למה שור, חמרו בתורת כהנים לפי שנדמית עבירה לב' מינים, שנאמר ויעשו להם עגל, ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור, יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ע"כ. עוד שם ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה', א"ל משה לישראל תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לכם שנאמר לזבוח לפני ה'. מנין להם ז"ל לדרוש כן, אלא שהוקשה להם שהיה לו לומר ושור ואיל לזבוח לשלמים, וכן אמר לקמן וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים, ועוד שאמר לזבוח לפני ה' והשלמים הם נשחטים בכל מקום בעזרה, וכן אמרו במשנה פרק איזהו מקומן, וכן פרשת ויקרא אמר ואם זבח שלמים קרבנו ושחטו פתח אהל מועד לא אמר לפני ה', וממה ששינה ואמר לזבוח לפני ה' ואמר לזבוח ולא אמר לזבח, מכאן ארז"ל עבירה שאתם יראים ממנה כבר נזבחה, ולזה שור לשלמים לומר שמצד מה שעשו תבנית שור לשלמים אני בשלום עמהם, וכמו שאמר בזוהר דהא קבילו עונשא, ולזה שור, תועבה יבחר בכם, זו ראיה שנתכפר להם מעשה השור, וכמו שאמר לשלמים שלמא דכלא דעלאין ותתאין ולזה לא אמר לזבח שלמים, וא"ת למה ישראל הם מקריבים זבחים ומנחה ואהרן אינו מקריב שלמים ומנחה, וי"ל שפר ואיל כבר הקריבום בז' ימי המלואים כאמור פרשת תצוה וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד ואילים שנים, והיה האחד עולה והאחד מלואים דהיינו שלמים, ומנחה היה מקריב בכל יום מנחת חביתין מחציתה בבקר ומחציתה בערב, כמ"ש פרשת צו זה קרבן אהרן:
פסוק ד:עוד י"ל ולמה לא הקריב אהרן שור, לפי שהוא לא חטא כמו ישראל בתבנית שור, כמו שארז"ל על פסוק ראה ראיתי, אמר הקב"ה למשה אני רואה שתי ראיות, אני רואה שמקבלין התורה ואני רואה שמתבוננים בי ונוטלין אחד מטטראמולין שלי שנאמר ופני שור מהשמאל לארבעתם, וזה ההתבוננות לא היה באהרן, לזה לא הקריב שור:
פסוק ה:ויקחו את אשר צוה משה. אע"פ שהציוי של הקיחה היה. ע"י אהרן שכך אמר לו משה ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים, עכ"ז הם ראו שמשה הוא המצוה, ותלו הדבר בעיקר, שלא אמר לאהרן שיאמר קחו אלא כדי שיתאמת להם שעל ידו יכופר להם מעשה העגל, באומרו קחו שעיר עזים לחטאת ולא עגל לחטאת כמו שהוא מקריב עגל לחטאת, וזהו אהרן לומר שעל ידו יכופר, אבל המצוה הוא משה, ולזה ויקחו את אשר צוה משה:
פסוק ה:אל פני אהל מועד. היה לו לומר ויביאו לפני אהל מועד, מהו אל פני אהל מועד, ועוד ויקריבו כל העדה ויעמדו לפני ה' העמידה למה. אלא כמו שאמרו ז"ל במדרש שאמרו ישראל וכי היאך מדינה מקלסת המלך ואינה רואה פני המלך, זהו אל פני אהל מועד שכוונתם לראות הפנים ששוכנים באהל מועד, ולזה ויעמדו לפני ה' לראות, לפי שאמר להם כי היום ה' נראה, שכבר נראה והם לא היו רואים, ולזה ויעמדו היו עומדים אל פני אהל מועד שהיו מתאוים לראות פני מלכם, ויאמר משה זה הדבר אשר תעשו וירא אליכם כבוד ה', הוא כבר נראה אבל אין אתם כדאים לראות שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אבל זה הדבר בהקרבת קרבנות הללו יראה אליכם כבוד ה', לא ה', כמו שאמר כי היום ה' נראה, אלא כבוד ה' לא ה', כי ה' כבר נראה, כי שמיני הוא חבור ב' שמות, כזה יאהדונה"י, ולזה שמש אהרן בשמונה בגדים ביום זה, אבל אתם אין בכם יכולת לראותו אלא אחר שתעשו אלו הקרבנות יראה אליכם הכבוד שהוא שכינת עוזו, וכן היה שנאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, וירא כבוד ה' אל כל העם וירא כל העם וירונו, ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, לפי שישראל היו עומדים שם כמו שאמר ויעמדו לפני ה', והיה אהרן מתבייש מהקדים קרבנו קודם קרבנם, לזה אמר לו משה בפניהם כדי שלא יקנאו בו ויאמרו איך יקריב קרבנו קודם להם, לזה נתן לו התנצלות ואמר לו ועשה את חטאתך, צריך שאתה קידה תטהר עצמך כדי שתהיה ראוי לכפר עליהם, כי כפרתך היא כפרתם. וזהו שאמר וכפר בעדך ובעד העם, ואח"כ אמר ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, כבר אמר בעד העם למה אמר שתי פעמים, אלא כמו שאמרנו שאמר לו משה הכפרה שלך אינה על עצמך לבד אלא היא ג"כ בעד העם, לטהר עצמך כדי שתהיה הגון וראוי לכפר עליהם, וא"כ ועשה את קרבן העם, ומלבד שהדין נותן כך שאם אינך ראוי לכפר לעצמך איך תכפר על אחרים, מלבד זה יש צווי בדבר, זהו כאשר צוה ה', אמר כל זה בפני ישראל כדי שלא יתלוננו עליו וכדי שלא להטיל קנאה. ויתאמת זה ממה שאמר לעיל קח לך עגל וגו' והחרב לפני ה', מה צורך פעם אחרת לומר קרב אל המזבח:
פסוק ז:עוד יכולין לומר שאמר קרב אל המזבח כדי לומר לו ועשה את חטאתך ואת עולתך, שהחטאת קודמת לעולה אע"פ שאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת ואח"כ איל לעולה, זהו בקיחה, ואמר לו ג"כ הקרבה שהחטאת קודמת, שפירוש חטאת טהרה, וכן הוא אומר תחטאני באזוב ואטהר. ורז"ל אמרו קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת שהיה רואה תבנית שור על המזבח. וכתב הרמב"ן ז"ל אין הכוונה במדרש הזה שהיה רואה על המזבח תבנית שור, אבל הענין הוא כי אהרן לא היה בידו עון אשר חטא זולתי עון העגל והיה העון ההוא קבוע במחשבתו כענין שכתוב וחטאתי נגדי תמיד ע"כ. ומסיים המדרש שהיה אהרן מתירא ממנו נכנס משה אצלו ואמר לו אהרן אחי לא ממה שאתה רואה אתה מתירא אלא הגס דעתך וקרב אל המזבח, והוסיף רש"י ז"ל פירוש כי לכך נבחרת, אולי כן מצא במדרש, וכתבתי פ' תשא פירוש כי לכך נבחרת, שאמר לו משה אדרבא בעשייתך העגל נבחרת לכהונה, כי אחר שהרהרו בלבם בע"ז הקב"ה תופס אותם אפילו על ההרהור, כ"ש שהיה ג"כ דבור שאמרו קום עשה, ואם מביא עליהם פורענות יאמרו מה פשענו ומה חטאנו ויהיה בזה חלול השם ח"ו, לזה עשה אהרן העגל כדי שכשיביא עליהם פורענות ידעו על מה ויצדיקו עליהם את הדין, כמו שאמר משה ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם, וזהו וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעו אהרן, שפירוש שגלה אהרן המכה להודיעם מכותם, ולזה אמר לו לכך נבחרת, בעשותך העגל שקידשת שם שמים על כן משחך שמן ששון, שמן המשחה שנאמר זאת משחת אהרן וגו'. ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו. מאי אשר לו היל"ל וישחט את עגל חטאתו או ויעש את חטאתו כמו שאמר לו משה ועשה את חטאתך ואת עולתך, כי כבר ידוע שחטאתו היא עגל שנאמר קח לך עגל לחטאת. אלא כיון אהרן בשחיטת חטאתו לשחוט ג"כ הקטיגור שלו, כאמרם ז"ל כל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, ובפרט שהיה רואה דמות שור על המזבח משם ידע שהקטיגור עדיין הוא עומד לשטנו, אע"פ שנתכפר לו, וכיון אהרן עליו לשחטו, זהו את עגל, את לרבות הקטיגור, זהו אשר לו, ועוד שלא מצינו שחיטה בכהן כי אם זאת, ששחיטה כשירה בזרים, וכאן הוצרך הוא בעצמו לשחוט מפני שאי אפשר ע"י אחרים, לפי שהוא עשאו צריך שהוא ימחהו, הפה שאסר הוא הפה שהתיר., ולזה אמר ויקריבו בני אהרן את הדם, למה צריך שנים אחד מספיק כמו בעבודת יום הכפורים היה אחד מקבל הדם למרס בו שלא יקרוש, וכאן למה בני, אלא לפי שכאן יש ב' דמים דם העגל ודם הקטיגור לזה בני שנים, ולא אחרים אלא בניו, ולזה אמר ויטבול אצבעו בדם, שהוא כמו דמו של עגל, ואת הדם יצק, הוא דם הקטיגור, לזה דם דם ב"פ, אל יסוד המזבח בנוקבא דתהומא רבא:
פסוק י:ואת החלב ואת הכליות. כבר כתבנו פרשת ויקרא החלב מגיס דעתו של אדם, והכליות הם היועצות, והיותרת מן הכבד שהוא סמאל המשטין לאדם, ואומרו מן החטאת כי הוא מיותר כי בה הדבור והעסק שאמר וישחט את עגל החטאת, אלא לכלול גם הקטרוג, כי כל מה שהיה עושה בעגל היה עושה בכונה בקטרוג:
פסוק יא:ואת הבשר ואת העור שרף. פירש"י ז"ל לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל המלואים והכל על פי הדבור ע"כ. ולפי דרכנו כדי שלא יהיה לו שום זכר כלל, ולכך היה נשרף, כי החטאת היא נאכלת לזכרי כהונה וזו נשרפת ואפילו העור, כי העולה שכולה כליל עורה לכהנים שנאמר עור העולה לכהן המקריב אותה לו תהיה, וזו נשרפת היא ועורה ומחוץ למחנה, וכן פר המלואים, כל זה כדי לטהרתו של אהרן ולהורות שלא נשאר בו שום לכלוך, לזה פר ועגל נשרפים הם ועורם:
פסוק יב:וישחט את העולה וימציאו בני אהרן. בדם העגל אמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, ובאיל נאמר וימציאו, ובעגל נאמר ויטבול אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח, לפי שהיה מעורב בו דמו של קטיגור כמ"ש, לזה ויטבול אצבעו לבד ויתן על קרנות המזבח דהיינו ב' מתנות שהן ד', ושאר הדם יצק אל יסוד, בנוקבא דתהומא, אבל באיל אמר וימציאו, עשו לו מציאות, ולא יצקו ביסוד המזבח אלא זרקו על המזבח סביב, כדי שיהי' מצוי, וכן אמר ואתה עולה המציאו וגו', לפי שהיא עולה למעלה מה שאין כן בחטאת היורדת למטה, ובעולה נאמר ויקטר צדיקים בה', ר' יהודה אומר כתיב וידבר העם באלהים ובמשה, שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו ומכבודו שהוא אש אוכלה שלח בהם אש, ואיתה אש שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה, אלא נכנסה אל אהל מועד וכל קרבנות שהקריבו ישראל במדבר אותה האש יוצאה ואוכלת אותם, ותרד אש מלפני ה' ותאכל אין כתיב כאן אלא ותצא אש מלפני ה ותאכל על המזבח, ואותה האש יצאה ואכלה בעדת קרח שנאמר ואש יצאה מאת ה', ואותה האש יצאה ואכלה בני אהרן שנאמר ותצא אם מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותה האש, שנאמר ותשקע האש ע"כ. אליבא דרבי יהודה זו האש אינה חדשה אלא היא האש שבערה בענין תבערה וקברות התאוה והעגל, הכל היה בשנה ראשונה, וכן אז"ל על פסוק ויהי בנסוע' הארון עשה לה סימניות מלפניה ומאחריה לומר שאין כאן מקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות של ויסעו מהר ה' לפורענות של מתאוננים, משמע שהיו זה אחר זה, והקמת המשכן היה בשנה השנית שכן אמר בפרשת פקודי ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ומשירדה אש ונתגשמה לא עלתה עוד, ואין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותה האש היא אש דחולים, ולפי שזו האש היא האש השכינה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, וכן אמר רבי יהודה מכבודו שהוא אש אוכלה שלח בהם אש, ואין דרך ליכנס אלא מן הפתח, לזה אמר אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו כדי לנכות מעונותיו ולנקותו ולטהרו, ולזה רמז כל דבר אשר יבא באש דהיינו אש היצר הרע, תעבירו באש רמז על אשא דשכינה, שהיא פעמים שותה ופעמים אוכלת ופעמים מחממת ופעמים מצרפת, שנאמר אמרת ה' צרופה, כל אחד כפי הכנת המקבל, אם הוא עץ. יבש שאין בו שום לכלוך מתורה או ממצות, היא שורפתו, ואם הוא זהב טהור אלא שיש בו מעט מזער לכלוך מצד החומר שנתלבש בו, שנאמר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מצד שהוא בארץ, כלומר שהוא מלובש בחומר לזה שורפתו, ואם הוא נקי שלא נהנה מן העוה"ז כמו רבינו הקדוש לזה אוכלתו, שמתבלע בה, כן בבני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ולפי שדחקו השעה ולא המתינו עד אחרי מות אביהם, לזה נאמר בהם מיתה, זהו ותאכל אותם וימותו, ונעשית האש זרה להם, זהו ויקריבו לפני ה', הקריבו עצמן לזה אש זרה, דאם לא כן לא היה נאמר בהם מיתה, כמו רבינו הקדוש דהוא כל מעלי דשבתא הוה אתי ומקדש לדביתהו, וכמו ר' אלעזר דמית ואנחתיה דביתהו בעליתיה כמה שנין לא פחות מי"ח ולא יותר מכ"ב, וכד הוו עיילי ליה לדינא הוה אמר פלוני זכאי פלוני חייב, לזה שאמר בהם אכילה שנאמר ותאכל אותם נאמר בהם מיתה שנאמר וימותו, כפי הכנת קבלתם שלטה בהם מיתה. והר' רבי מנחם רקאנטי ז"ל, האריך בחטא בני אהרן ואמר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מבלעדי השכינה, רמז לדבר אני בצדק אחזה פניך, כמי שמקריב דורון למלך והמלך מקבלו בשמחה ובני אהרן הקריבו אש זרה בחסרון הה"א לא אשה, לא שתו לבן גם לזאת נקראת אשה וחסרו ה' מן אשה ונכנסו בלעדי השכינה, והנה בהעירם הכחות של מעלה, מה"ד של מעלה העזה אשר חפצה והשתוקקותה להדבק בבתה, כד"א ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ולא נמצאת ביד בני אהרי, כי עשאו זרה בכוונתם, אז ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד וחלתה מה"ד עליהם, שלא הקריבו בקרבנם מלח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ולזה באה האזהרה לאהרן פרשת אחרי מות בזאת יבא אהרן זה קצות דבריו והוא ז"ל האריך. ועם זה יובן מה שארז"ל שתויי יין נכנסו, מאין בא להם יין אותה שעה, אלא עלו בכוונתם למדת הגבורה שהוא היין החזק ולא מזגוהו במים, כי אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, ואם היו נכנסים מהשער שנקרא שער המים שהוא השכינה שהיא ממוזגת היא נקראת מ"ם הרפה היו מכבים האש, אלא הם נכנסים לפנים שלא ברשות זהו ויקריבו לפני ה', ולזה ותצא אש מלפני הי, באהרן מה נאמר ויקרב אהרן אל המזבח שלקח רשות משוער הפתח, והקריב החלב והדם שמזג היין במים, מה נאמר בו ותצא אש מלפני ה', ותאכל את העולה ואת החלבים ולא הזיקתו, אבל בניו שלא שתו לבם לזאת נאמר עליהם ותצא אש ותאכל אותם וימותו:
פסוק יב:ובזהר פרשת ויקרא (דף ה א'), שחטא בני אהרן היה שלא נשאו נשים, ז"ל ת"ח אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב דהא קרבניה לאו קרבן וברכאן לא משתכחן לגביה לא לעילא ולא לתתא ושכנתא לא שריא עליה בגין דאיהו פגים ואקרי בעל מום ומארי דמומא אתרחיק מכולא, כ"ש למדבחא לקרבא קרבנא, ונדב ואביהוא אוכחן דכתיב ותצא אש מלפני ה' דקטורת עילאה איהו מכל קרבנין דעלמא דעליה אתברכאן עילאי ותתאי וקרבנא דא לעילא מכל קרבנין לא אתחזיין אינון לקרבא דהא לא אתנסיבו לקרבנא לא אתחזון כ"ש למלין עילאין דיתברכון על ידייהו, ואי תימא אמאי ותצא אש ותאכל אותם. לבר נש דאתא קמי מטרוניתא לבשרא לה דהא מלכא אתי לגבה וישרי בה במטרוניתא למחדי עמה, אתא לקמי מלכא חמא מלכא ההוא ב"נ דאיהו מרי דמומין אמר מלכא לאו הוא יקרא דילי דעל ידוי דהאי פגימא איעול למטרוניתא, אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמת דמלכא הוא זמין למיתי לגבה וההוא בר נש גרים לסלקא מלכא מינה פקדת מטרוניתא לקטלא ליה לההוא בר נש ע"כ. ולזה ותצא בלשון נקבה, ולזה אמר אש ולא מיתה אחרת והבן. ועם זה יהיה פירוש ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' ה' בקרבי כתיב, כלומר מי שראוי לקרבני עם מטרוניתא, אקדש פירוש אזמין להקביל פני המלך, כמו ויקדש את העם תרגום וזמין ית עמא, ועל פני כל העם, שכולם הם ראויים לפנים של זעם, אלא אכבוש פנים של זעם שלא תחול עליהם וחלה על בניך. וכיון בזה לומר לו שהוא גרם להם שלא השיאם, שהאב הוא חייב לבנו בג' דברים, למולו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, והם היו חסרים ה' מאשה, לזה ותצא אש. כששמע כן אהרן הצדיק עליו את הדין ושתק, וזהו וידום אהרן, וידם כתיב וי דם, כלומר וי שאני שפכתי דמם:
