פסוק א:רש"י ד"ה ולזקני ישראל, להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס וכו'. הערתו של רש"י נחוצה, שכן לא מוזכר בפרשה כל תפקיד אחר לזקנים, אלא כדבריו. מכל מקום לא ידעתי מנין לו לרש"י־חז"ל כן, שהרי אין זה משתמע מן הציווי "קח לך עגל בן בקר" וגו', ולוּא ברמז דק, שכן אין משה סומך אפילו ציווי זה על ציווי מאת ה' יתברך. ורמב"ן להלן (פסוקים ב-ג) כתב: והנכון שטעמו "ואל בני ישראל תדבר" - אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל. (פ' שמיני תשס"ג)
פסוק ב:רש"י ד"ה קח לך עגל, ...על מעשה העגל שעשה (תנחומא י). וקצת קשה שהרי בספר שמות (לב, ד ו-כד) מביא רש"י שלא אהרן עשהו. וראה מש"כ שם. (פ' שמיני תשנ"ט)
פסוק ג:"ואל בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר עזים" וגו'. לא ברור לי מהו דיבור זה אל בני ישראל: (א) מיהי נציגותם, שהרי אין זה עניין לעם כולו? (ב) לשם מה דיבור זה בא, והרי כל כולו של קיום צו זה הוא בידי אהרן ובניו? ברמב"ן על אתר יש שלושה פירושים באשר לשאלה מיהו המצוּוה לדבר אל בני ישראל, ובתשובתו הראשונה מיושבות השאלות. והרי שלושת פירושיו של רמב"ן: (א) אהרן נצטווה לדבר אל בני ישראל בשם ה' ולהקריב הקרבנות, כדי שיגדל בעיני העם. נמצא שמטרת דיבור זה היתה לרומם את מעמדו של אהרן בקרב העם. (ב) והנכון שטעמו: "ואל בני ישראל תדבר" אתה והזקנים הנזכרים. כי לכך קראם שידברו לישראל, כדרך: "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו" (שמות יב, כא). (ג) משה אמר לכל אחד מהזקנים, וכאילו היה כתוב: ויאמר אל אהרן קח לך וגו', ואל הזקנים אמר, ואל בני ישראל תדבר לאמר, כי דרכו של אדם המדבר אל הרבים לומר לכל אחד את הציווי הנוגע אליו מבלי לציין למי הציווי אמור, ובלשונו של רמב"ן: כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצוותו, כדרך "ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו' חלוצים תעברו" (דברים ג, יח), וכן רבים במשנה תורה. ע"כ. וקשה לי, והרי שם אין זה לשון יחיד כמו בפסוקנו, ומהו אפוא הדמיון? (פ' שמיני תשנ"ט)
פסוק ג:"קחו שעיר עזים". חזקוני (על־פי "תורת כהנים" על אתר): יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה שעיר עזים דיוסף. ע"כ. בעקבות דברי חזקוני אלה דרשתי באחת מן השמחות המשפחתיות על צורך זה של כפרה על חטא מכירת יוסף עמו נפגשים אנו לאורך הדורות שוב ושוב.
פסוק ג:כך בימי מרדכי ואסתר (אסתר רבה ז, כה): "והמלך והמן ישבו לשתות" - אמר להם (המן הרשע) לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב "והמלך והמן ישבו לשתות"...
פסוק ג:אמר רבי יששכר דכפר מנדי: ומה אם מי שמחל ואמר "לא אתם שלחתם אתי הנה כי... אלהים" (בראשית מה, ה), ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים. מי שאינו מוחל - על אחת כמה וכמה.
פסוק ג:כך על גלות בבל (רבי אלעזר הקליר. שבעתא לפרשת שקלים): פוחזים סחבוני והגלוני במדינות להמכר, אנשי כנסת הגדולה פרעון כלכול עכר, צאו מבבל ישמיע עת יקרע שטר חוג ולא יזכר, כי נפרע כסף צדיק ונפדה הממכר.
פסוק ג:כך בנוגע לעשרת הרוגי מלכות (מדרש משלי א, יג): אמר רבי יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף. אמר רבי אבין: הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור, ועדיין אותו החטא קיים. ע"כ. כמובא ב"אלה אזכרה..." (סליחה למוסף דיום הכיפורים): "...בלָמדו ספר מפי מְשוּלֵי עַרֵמַת / והבין ודקדק בדָת רְשוּמַת / ופתח בואלה המשפטים וחשב מְזִמַת / וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת...".
פסוק ג:וכך בכל שנה ושנה (מדרש תהלים י, ג): אמר רבי חנין: אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אותו לעבד, שנאמר: "לעבד נמכר יוסף" (תהלים קה, יז), חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה "עבדים היינו לפרעה במצרים".
פסוק ג:ובדומה נזכר בפיוטו של יניי (משולש לסדר וישב, עמ' 222 במהדורת רבינוביץ): ישיבת מנוח אז לא מצאנו / בכל הארצות אשר יצאנו. נדמינו לאיש תם אשר ישב במשובותיו / ותעולל עין בנוי ישיבותינו. ישיבה אין לשבטי זרע צדיק / עד יפרעו כסף אשר מכרו צדיק. יבואו וישובו / ועוד לא יונשבו / כי בנוה שלום ישבו ויתישבו.
פסוק ג:על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי': וראה רמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, מו), המבאר שכל השעירים הבאים בראשי חדשים וברגלים מכפרים על מכירת יוסף. וראה גם דברי בעל "שפתי כהן" על התורה (ויקרא טז, טז).
פסוק ד:"נראָה". לפי ר"ע ספורנו מדובר כאן ב"עבר מוקדם" (ראה רש"י בראשית ד, א ד"ה והאדם ידע). כלומר הכוונה לסדר העבודה במשכן כל שבעת ימי המילואים, ולא שכתוצאה מהקרבת קרבנות אלה ייראה אליהם (על זה ידובר להלן בפסוק ו). אבל לפי רשב"ם, "נראָה", פירושו: שיוציא ה' אש מן השמים להקטרת הקרבנות. ובדומה לזה פירש ר' מנחם בולה ב"דעת מקרא" - עבר נבואי המשמש לשון עתיד... והכוונה לענני הכבוד, שייראו אליכם, אל העם כולו. (פ' שמיני תשנ"ד)
פסוק ז:רש"י ד"ה קרבן העם, ...כל מקום שנאמר "עגל", בן שנה הוא, ומכאן אתה למד. ע"כ. והרי לכאורה זה נלמד מלשון הכתוב למעלה (בפסוק ג) "ועגל וכבש בני שנה". וצ"ע. (פ' צו תשנ"ג)
פסוק ז:והנה רא"ם כבר נדרש לשאלה זו והוסיף שאלה נוספת, זו לשונו: ויש לתמוה, למה אמר: "כל מקום שנאמר 'עגל' סתם - בן שנה הוא", ולא אמר גם כן: וכל מקום שנאמר "בן בקר" - בן שתי שנים הוא, והלא שניהם דברי רבי שמעון ושניהם אמורים פה? האחד הוא העגל שהביא אהרן, והאחר הוא העגל שהביאו ישראל, ולמה הזכיר קצת דבריו של רבי שמעון והניח קצתם? ועוד: למה לא כתב אותו במקומו (בפסוק ג) "ועגל וכבש בני שנה", אבל המתין הענין בפסוק "ועשה את קרבן העם", שפירש בו "שעיר עזים ועגל וכבש", שאינו אלא אגב גררא? וב"לפשוטו של רש"י" השיב בשם רבי עובדיה מברטנורא: ויש לומר שלרש"י קשה היה בפסוקנו מדוע קרבנות אהרן הכתוב מפרט "את חטאתך ואת עולתך", אבל קרבנות העם, שלושת הקרבנות - שעיר העזים לחטאת, העגל והכבש לעולות - כלולים יחד ב"קרבן העם"? לכן כותב רש"י "כל מקום שנאמר עגל - בן שנה הוא" - לא כרבי שמעון ב"תורת כהנים" הסובר "כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם - בן שנה". כלומר: רש"י סובר אף "עגל בן בקר" - בן שנה. הואיל וגם שעיר עזים בן שנה (ראה רש"י במדבר טו, כז), יוצא אפוא שיש מן המשותף בשלושת הקרבנות שהביא הצבור - כולם בני שנה, ולכן כללם הכתוב יחד ב"קרבן העם". מה שאין כן בקרבנות אהרן, העגל בן שנה והאיל בן שנתיים. (פ' צו תש"ס)
פסוק יא:רש"י ד"ה ואת הבשר ואת העור וגו', לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו (חוץ מזו) ושל מלואים, וכולן על פי הדיבור. ע"כ. חטאת שדמה נזרק על מזבח העולה, כמו זו, נקראת "חטאת חיצונה" ובשרה נאכל לכהנים (למעלה ו, יט), אבל חטאת שדמה טעון הזאה על קרנות מזבח הקטורת שבהיכל נקראת "חטאת פנימית" ובשרה נשרף "על שפך הדשן" (למעלה ד, יב). ישנן שתי חטאות חיצוניות שבשרן נשרף - זו שבפסוקנו, וחטאת של מילואים (למעלה ח, יז), והוראת שעה היתה. וראה "שפתי חכמים" (אות י), ונראים דבריו. (פ' שמיני תשנ"א)
פסוק יט:רש"י ד"ה והמכסה, חלב המכסה את הקרב. ע"כ. היה צריך לומר כן משום שהמושא הוא "חלבים" בלשון רבים, לשון שהיה צריך לגרור אחריו לשון רבים גם כאן (והמכסים!). (פ' שמיני תשס"א)
פסוק כב:"וישא... וירד...". משמע לברכם בעומדו על גבי המזבח, וזה קצת תמוה. לכן דרשו חז"ל ב"תורת כהנים", שהברכה היתה לאחר ירידתו מן המזבח, ומקרא מסורס הוא זה. וראה דברי מלבי"ם על אתר. (פ' צו תשנ"ו)
פסוק כב:רש"י ד"ה ויברכם, ברכת כהנים, יברכך וכו'. וקצת קשה, והרי ברכת כהנים באה רק בספר במדבר. וראה רמב"ן על אתר שכתב: ואולי כן הוא, כי סמוכה למה שנאמר שם (במדבר ז, א): "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". (פ' שמיני תשס"ד) הערת ר' גרשון באס שי': לשאלה זו נדרש רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק בספרו "הר צבי על התורה" (עמ' ע) וכתב: ואולי יש לומר, דכאן עדיין לא ניתנה ברכת כהנים (כמבואר ברמב"ן), אלא שאהרן כיוון מלבו וברכם בברכת כהנים, ואחר כך הסכים גם הקב"ה וציוה לברך את ישראל באותן ברכות שברכם אהרן מדעתו, לכן אנו אומרים 'האמורה מפי אהרן', לרמז שאהרן חידש ברכה זו מדעתו, ושפיר איצטריך ליה לרש"י לומר ברכת כהנים, דהא עדיין לא נצטוו לברך את ישראל, אלא שאהרן חידש מדעתו את הברכות, וזהו שמחדש רש"י, שאהרן ברכם ברכת כהנים, ואף שעדיין לא ניתנה ברכת כהנים ברכם אהרן מדעתו בשלשת פסוקים אלו שבברכת כהנים.
פסוק כג:"ויבא משה ואהרן". לשון היחיד כאן קשה לי, בעיקר משום שבהמשך בא מיד לשון רבים - "ויצאו ויברכו". ונראה שבא ללמד כי משה היה עיקר, כמבואר בדברי אברבנאל בספר שמות (י, ג). (פ' צו תשנ"ו)
פסוק כג:רש"י ד"ה ויבא משה ואהרן וגו', ...הא למדת לְמה נכנס משה עם אהרן - ללמדו על מעשה הקטורת. ע"כ. ולא ידעתי, למה דווקא מעשה קטורת, וכלום אין עבודות נוספות? ולמה אינו אומר קמיצה, שהיא עבודה קשה במיוחד? (פ' שמיני תש"ס) וראה רא"ם ו"גור אריה" שמשה הקטיר קטורת של שחר במזבח הפנימי, כדי שילמד אהרן ויוכל להקטיר בעצמו בבין הערביים.
פסוק כג:רש"י ד"ה ויצאו ויברכו את העם, אמרו, ויהי נעם וכו'. והרי זו הברכה כפי שבירכה משה למעלה (שמות לט, מג). וברי שכאן אין רש"י יכול לפרש "ברכת כהנים" כמו שפירש לפסוק כב, שהרי כאן מדובר בשני מברכים שאחד מהם אינו כהן. (פ' שמיני תשס"ו) וראה "משכיל לדוד" שאותה ברכה שברך משה את ישראל בפרשת פקודי (שמות לט, מג), חזר וברכם בראש חודש ניסן יחד עם אהרן אחיו, לאמור: מה שלא נתקיימה ברכתי עד עכשיו הוא לפי שאהרן אחי כדאי וחשוב ממני.
פסוק כג:בכינוס שנערך עם סיום עבודתי באופן רשמי ב"משרד החינוך" אמרתי בערך כך: זכות גדולה נפלה בחלקי להקדיש למעלה משלושים משנות חיי למפעל החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי), מתחילתו ואפילו לפני תחילתו, מפעל שאין לו אח ורע בתולדות ישראל, לפחות מאז החורבן. אני חש שאיננו מודעים מספיק לגודל המעשה - זאת עלינו לדעת, כי כל אחד מהיושבים כאן משמש כלי בידי המדינה לכוון חינוך של רבבות בית ישראל לתורה ויראת שמים. ראוי היה להקדיש מחקר מקיף לנושא החמ"ד - לשיקולים, להרהורים, לאכזבות ולסיפוקים, אלא שב"ה יש לחץ מתמיד של עשיה, ויחד עם זאת נתברך החמ"ד בצניעות יתרה. הגמרא במסכת ברכות (לא ע"א) אומרת: אל יִפָּטֵר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. ההבנה הפשוטה היא, שמתוך הפרידה בדבר הלכה זוכר החבר כי הלכה זו שמע מפלוני. באופן אחר מבאר המהרש"א שם, וזו לשונו: זוכרהו - רצונו לומר, שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה, נזכר גם חברו בדבר ששמע כבר. בדרך שלישית מבאר רבי יעקב עמדין שם: זוכרהו - את דבר ההלכה שלמד בהזדמנות מיוחדת, בעת הפרידה.
פסוק כג:אבקש ברשותכם לנצל הזדמנות זו לומר דברי הלכה מתוך תקוה שיזכרו. לא בהלכה במשמעה המקובל מדובר, שכן איני ראוי להתיישב על תקן איש הלכה (גם לעת זקנה). וכבר אמרו אחרונים שהמושג הלכה רחב הרבה יותר, והביאו ראייתם משימושו של רבי שמעון בר יוחאי במושג זה במאמרו הידוע: הלכה היא בידוע עשו שונא ליעקב. (כבר שם - בברכות לא ע"א - כשמביאה הגמרא דוגמא לאמוראים שנהגו להפרד האחד מרעהו מתוך דבר הלכה, אין מדובר על דבר הלכה במשמעו המקובל. הערת אברהם ברקו שי').
פסוק כג:תחילה חשבתי להעלות, במסגרת זו, כמה נושאים שנראים לי ראויים להיאמר, בחינת צוואה, מוסר, עצה טובה לצעירים ממני, לממשיכים. לא הוקל לי כשנזכרתי בכלל החב"די שר' יהודה קיל שי' אוהב להשתמש בו - הרבי מלובביץ' אמר שצריך לחיות עם הזמן, כלומר עם פרשת השבוע - שכן ידידנו ר' יהודה רבין שי' אירגן עסק גדול זה בשבוע פרשת תזריע, ולך ודבר בהזדמנות מרגשת זו על צרעת למיניה.
פסוק כג:משפרשתי, עלה בידי סוף סוף לקיים לימוד פרשת השבוע עם רש"י מדי בוקר (בדרך כלל לפני התפילה), ובשבוע של פרשת שמיני נחה דעתי. ראיתי שרש"י מוכיח ואומר מוסר רלבנטי יותר משיכולתי להעלות אני.
פסוק כג:אצא אפוא ידי חובתי בציטוט דברי רש"י לפרשת שמיני, שהרי עדיין יונקים אנו מן השבת שעברה. אומר רש"י: ...למה נכנס משה עם אהרן? ...כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי?! מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
פסוק כג:דוגמא מאלפת יש כאן, כיצד להתייחס לזולת כשאינו מצליח בתפקידו בנסיון ראשון. אפשר וצריך לדבר גלויות ולסייע זה לזה. זהו הלקח הראשון.
פסוק כג:וקשה להתעלם מפסוק כפשוטו - בלא רש"י. נאמר בפרשתנו "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם" (י, א). דווקא בעבודת הקודש והמקדש יש חשש אש זרה שצריך להזהר מפניה. הקרבת אש זרה היא חילול, חילול השם - במעשה או במחדל - ומפניה צריך להזהר. אף בעבודת הקודש שבחינוך בית ישראל לתורה ויראת שמים יש להזהר משנה זהירות לבל נקריב חלילה אש זרה, לבל נחלל שמו יתברך, לא בפני רחוקים מן המצוות ולא בפני קרובים אל המצוות.
פסוק כג:ולבסוף עלי להודות לכל ידידי על יחסי העבודה שהפכו לידידות אמת. (פ' שמיני תשמ"ז)