פסוק א:פירש״י ז״ל ויהי ביום הח׳ למלואים וכו׳. פירוש דק״ל דכיון שזה הפ׳ נמשך עם מ״ש לעיל ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וכו׳ ויעש אהרן וכו׳ הול״ל וביום הח׳ קרא ואמאי התחיל בויהי דמשמע שהוא תחלת ענין ומשני שזה הכתוב מורה על ענין העטרות שניטלו בו ביום ולזה כיון באמרו ויהי ביום הח׳. והעשר עטרות הן ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים לכהונה לעבודה לירידת האש לאכילת קדשים לאיסור במות לחדשים לשכון שכינה בישראל לברך את ישראל. אך ק׳ דבשלמא כלהו כגון לנשיאים לכהונה לעבודה וכו׳ ניחא שאותו היום ממש שהוקם המשכן התחילו כל אלו הדברים אבל מ״ש ראשון למעשה בראשית קשיא דאף על גב דאותה שנה היה ראש חודש ניסן בא׳ בשבת מ״מ אי אפשר לומר שאותה עטרה ניטלה ביום שניטלו האחרות שהרי כמה שנים עברו באותו יום מבריאת העולם. ואף על גב שהתחלת הבריאה היתה ביום הדומה לאותו היום מ״מ לא שייך מפני כן לומר שניטל בו ביום. וניחא לי עם מ״ש בזהר דההוא יומא דאתקם משכנא היה קיום העולם שהיה הכל תלוי ברפיון עד ההוא יומא וההוא יומא הוה קיומא דעילאין ותתאין. ושוב מצאתי הענין מבואר ג״כ בת״כ וז״ל ויהי ביום הח׳ מה תלמוד לומר ויהי מלמד שהיתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי וכתיב התם ויהי ערב והובאה גם ברייתא זו בש״ס פ״ק דמגילה. ומ״ש ראשון לעבודה ליכא לפ׳ ראשון לעבודה ע״י הכהנים דהיינו ראשון לכהונה אלא ה״פ דאף על גב דכל ז׳ ימי המלואים נמי היה משה עובד עבודה צריך לומר דהך תנא סבר שאותן הימים לא היה עושה משה אלא הקרבנות של מלואים אבל לא תמידין וביום הח׳ היה ראשון לעבודה דהיינו תמידין ומוספין ופלוגתא היא במדבר רבה פרשה י״ב דאיכא מ״ד שלא היה משה מקים המשכן אותן ימים אלא פעם אח׳ לבד בבקר ואיכא מ״ד בבקר ובערב להקריב ג״כ תמידין ע״ש. וגם על מ״ש ראשון לחדשים צריך ליישב דאע״ג דהשנה שעברה כבר א״ל הקדוש ברוך הוא החדש הזה לכם ראש חדשים מ״מ בהיות שעדיין לא ניתנה התורה והיו עדיין עבדים נמצא שזה היה ראש חדש ניסן הראשון דאחר נתינת התורה ושייך לומר ראשון כדלעיל:
פסוק א:ולזקני ישראל להשמיעם וכו׳. אף על גב דכבר ראו בז׳ ימי מלואים שמשה משה לאהרן ולבניו וחנכם לכהונה עפ״י הדיבור וא״כ היכי יוכלו לומר שמאליו נכנס מ״מ אמת הוא שידעו כל זה אפ״ה היו יכולים לומר מאחר שראו עד עכשיו ששימש משה יאמרו שכהונתו תהיה תדירות והוא יהיה הכהן הגדול על אהרן ובניו והוא רצה ללמדם דלאו הכי אלא שאהרן הוא לבדו ע״פ הדיבור יהיה כ״ג ולא יאמרו מאיליו נכנס ליטול גדולתו של משה:
פסוק ב:קח וכו׳ להודיע וכו׳. דק״ל יתורא דלך ל״ל דאטי לא ידענא דשלו הוא דהא לבתר הכי כתיב ואל בני ישראל תדבר וכו׳ אלא מוכח דר״ל לך להנאתך שמכפר לו וכו׳:
פסוק ז:קרב וכו׳ שהיה אהרן וכו׳. דק״ל יתורא דקרב אל המזבח דלא הול״ל אלא עשה את חטאתך וכו׳. ומשני שהוצרך לזה שהוא דבר בפ״ע לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת בעצמו להקריב עגל חטאתו והטעם שהיה בוש אף על גב שהיה יודע שלזה נתכהן להקריב כל הקרבנות אבל קרבנו זה היה בוש וירא מלהקריבו והיה רוצה שיקריבנו משה או א׳ מבניו וטעמא היה משום דאמרינן אין קטיגור נעשה סניגור ומאחר שהוא היה החוטא בעשיית העגל א״כ איך יכול הוא עצמו להקריב העגל בשלמא על קרבן העגל בעצמו אילו לא יהיה המקריבו אהרן עצמו אלא אחר לית לן בה דחוטא בל יקריב קאמרינן וכדמשנינן בגמרא דר״ה אבל להקריבו הוא בעצמו היה ירא שמא לא יקובל דאין קטיגור וכו׳ וכדפירש״י שם עד שאמ״ל משה למה אתה ביש לכך נבחרת להיות כ״ג מה שלא היית מקודם לכן. נמצא שהרי אתה כאיש אחר דאשתני׳ למעליותא והואיל ואשתני אשתני ולא קרינן תו ביה קטיגור ודומה למה שתירצו בגמ׳ הנז׳ גבי דם הפר הואיל ואשתני אשתני ומ״מ לא היה אלא דחייה בעלמא דמ״מ אין בו שינוי בגופו ולא שייך לפי האמת לומר בו הואיל ואשתני אשתני תדע שהרי נאסר במעשה הפרה אלא שזה היה הוראת שעה להראות לכל שהקדוש ברוך הוא מחל לו. והשתא אפ׳ לפ׳ שזהו מה שא״ל לכך נבחרת כלו׳ כך גזר השי״ת והוראת שעה היא ולא תירא:
פסוק ז:את חטאתך עגל וכו׳. דק״ל מ״ש בשל אהרן דמנה החטאת בפ״ע והעולה בפ״ע ומ״ש בשל העם דערבינהו קרא באמרו ועשה את קרבן העם. ומשני דבשל אהרן דהחטאת היה עגל והוא בן שנה והעולה איל והוא בן ב׳ שנים דכל שנתו קרוי כבש הילכך כתב כל חד באפי נפשיה ובשל העם שהם שעיר ועגל וכבש ששלשתם בן שנה הילכך כיילינהו אהדדי. וה״ט דמסיים הכא רש״י כל מקום שנאמר עגל בן שנה וכו׳:
פסוק יא:ואת הבשר לא מצינו וכו׳. פי׳ דק״ל דהיכי כתב קרא בפשיטות ואת הבשר וכו׳ שרף הרי חטאת חצונה לא נשרפת כדכתיב בו בויקרא ואם כאן היתה הוראת שעה הו״ל למכתביה בהדיא. ומשני שלא הוצרך שהרי כתיב בפרשת תצוה גבי מלואים דז׳ ימים ואת בשר הפר וכו׳ תשרוף באש וגם זו של מלואים היא נמצא דכולן עפ״י הדיבור הן דכיון דגלי קרא בההיא ה״ה הכא שגם קרבנות יום הח׳ נקראים קרבנות של מלואים:
פסוק טו:כראשון כעגל שלו. כוונת הרב דלא תיקשי דהול״ל כראשונה שהרי חטאת ל׳ נקבה והכא רוצה לומר חטאתו הראשונה לכך קאמר דבראשון קאי על העגל שהוא ל׳ זכר:
פסוק יז:וימלא כפר היא קמיצה. דלא תהא סבור דכפו היינו כל אצבעות היד ולא בקמיצה דעלמא דחופה ג׳ אצבעות על פס ידו ונימא דהכא הוראת שעה היתה ולא כשאר קמוצות קמ״ל דליתא וראייתו דמהש״ס דפ״ק דמנחות מוכח הכי דהא מהך קרא יליף התם לקמיצה דעלמא דבעי׳ בידו הימנית:
פסוק יז:מלבד וכו׳ כל אלה וכו׳. דלא תהא סבור דלא קאי מלבד עולת הבקר רק על המנחה דכתיב בה אבל הקרבנות דלעיל אימא דהקרבם קודם התמיד לכך קאמר דליתא אלא הך מלבד אכלהו קאי ולעולם התמיד הקריב קודם הכל שהרי בפ׳ דלעיל בהדיא כתיב צו את אהרן וכו׳ וערך עליה העולה דעולת תמיד היא תקדים כמ״ש רש״י שם:
פסוק כ:וישימו וכו׳ לאחר התנופה וכו׳. דק״ל דמאחר דבחלבים קאי קרא דבהדיא כתיב לעיל בסמוך ואת החלבים מן השור וכו׳ א״כ הכא הול״ל וישימום על החזות דידוע דאחלבים קאי דבהו קיימי׳ ומשני דמשו״ה הדר וכתב את החלבים להודיע שהענין מופסק ומובדל דהכא לאחר התנופה מיירי כשנתנם לכהן אחר:
פסוק כב:ויברכם ברכת כהנים וכו׳. דאילו ברכה אחר׳ מה עניינם לאותו יום שהרי הברכה שתשרה שכינה במעשה ידיהם ההיא ברכום אחר כך משה ואהרן כדפרש״י אח״כ. ותו דאם ברכה אחרת היא למה ברכה אהרן לבדו ולא עם משה. א״ו ברכת כהנים ומאחר שבו ביום נתחנך אהרן בעבודה נתחנך ג״כ בנשיאות כפים שהיא כעבודה. ומה שהוצרך רש״י לסיים יברכך יאר ישא אף על גב דדבר פשוט הוא וזיל קרי בי רב נר׳ משום דפשט משמעו׳ ויברכם משמע ברכ׳ אחת לבד לכך פי׳ דליתא אלא ששלשתם הוה ומאי דכתי׳ יברכם דמשמע ברכה אחת היינו לפי שבמשכן היה כמו במקדש שאומרים אותם ברכה אחת כדאיתא בסוטה:
פסוק כב:וירד מעל המזבח. כוונתו דלא תימא דהאי וירד אחר הברכה קאמר דא״כ נמצא דלא אתפרש בקרא ירידה זו לאיזה תכלית סיפר לנו ירידתו דפשיטא שאחר שסיים המעשה שעליו לעשות שירד דאטו היה לו לישב שם עד עולם ולכך מפ׳ דה״ק קרא וישא אהרן את ידיו ויברכם אימתי מיד אחר שירד מן המזבח מעשות קרבנותיהן:
פסוק כג:ויבא משה וכו׳ למה נכנסו וכו׳. פירוש דק״ל ממה נפשך אם כניסה זו היתה לאיזו עבודה תמידית הו״ל ליכנס משה לבדו שהרי הוא עשה אותן העבודות בו ביום וכמו שאמר רש״י בס״פ פקודי ואם היה לאיזו עבודה שבאה חובה ליום הו״ל ליכנס אהרן לבדו ושניהם למה. ושוב הקשה אעיקרא דמלתא למה נכנסו שא״א לומר לשום עבודה שהרי לא ביאר הכתוב כלום ומשני ללמדו על מעשה הקטורת שהרי עד עכשיו כל שבעת ימי המלואים לא היה יכול ללמדו לפי שעדיין היה אסור אהרן ליכנס לפנים כמו שהוכיח הרא״ם ז״ל מדכתיב בפ׳ דלעיל ופתח אהל מועד תשבו וכו׳ וטעם הדבר נ״ל דאכתי היה מחוסר כפרה על חטאו עד האידנא שהקריב את עגל החטאת אשר לו. והנה בשלמא הדלקת נרות והטבתן וכן סדור הלחם על השלחן לא היה צריך לימוד לעצמו שמדי כניסת משה לעשות אותן המעשים שהוא היה העושה אותן בו ביום כנז׳ ממילא היה יכול ליכנס עמו אהרן לראות היאך עושה וממילא ילמוד אבל מעשה הקטורת לא היה באפשר לעשות כן שזה אסור הוא שבשעה שהמקטיר מקטיר היה צריך להיות לבדו ואין איש עמו אפילו בפתח האהל וכדתנן בספ״ק דכלים ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה והילכך הוצרכו ליכנס שניהם ולא להקטיר אלא ללמדו דרך הקטרה אבל לעולם הקטרת עצמו עשאו משה לבדו בזמנו בין דם לאברים כדינו. ודוק דמשו״ה לא כתב רש״י אף ביאה עבודה אלא מעין עבודה כלומר מענין עבודה ללמדו עבודת הקטורת ולא מעשה הקטורת ממש ולא הויא זו ביאה ריקנית דלצורך עבודה היא כן נלע״ד דבזה מיושב כל מה שנתחבטו בו הרא״ם והנח״י זכרונם לברכה. ומ״ש רבינו ירידה וביאה טעונה ברכה פ׳ דירידה נראה בהדיא מהכתוב דטעונה ברכה כדכתיב ויברכם וירד וכו׳ וביאה נמי מק״ו ילפינן דטעונה ברכה ע״ד זה ומה ירידה שאינה טעונה רחיצת ידים ורגלים טעונה ברכה ביאה שטעונה רחיצה אינו דין שטעונה ברכה ומעתה מאחר שמן הדין ראינו ששניהם שוין בברכה יש להשוות ג״כ מה ירידה מעין עבודה וכו׳ כך נתבאר מהת״כ. ומ״ש רש״י דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דסוף סוף כיון שלא יכול היה להראותו מעשה הקטורת בפועל כדלעיל א״כ לא היה שם אלא לימוד בפה א״כ למה ליה לעשות ביאה ריקנית לזה היה יכול ללמדו בפה בלא כניסה. ולר״א נמי ק׳ דאילו להתפלל היה סגי להתפלל בחצר. ותו דהו״ל ליכנס משה לבד להתפלל ועוד שהרי יש לנו לדון ביאה מירידה מה ירידה מעין עבודה וכו׳. ועוד דתפלה זו כתיבא בתר הכי ויצאו ויברכו את העם וכדפירש״י בסמוך י״ר שתשרה שכינה וכו׳:
פסוק כג:ויצאו וכו׳ אמרו ויהי נועם וכו׳. אע״פ שברכה זו איתא בת״כ על פסוק ויברך אותם משה שהיה מיד כשכלו את המלאכה. ורש״י עצמו הביאה שם סבר רבינו דהכא נמי הואיל ולא נתבאר מה ברכה ברכום צריך לומר שהיא היא אותה ברכה עצמה דהתם וה״ט דבת״כ מייתי להא בהך פרשתא אחר שאמר ויהי ביום הח׳ מה תלמוד לומר ויהי מלמד שהיתה שמחה לפניו וכו׳ ובתר הכי מסיים בה וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם שנאמר ויברך אותם וכו׳ עיין שם כי לכאורה הם דברים חוץ למקומן ואין להם שום קשר ושייכות בכאן אבל לדרכנו רוצה לומר דאותה ברכה עצמה שברכם אז חזר וברכם ביום ר״ח עם אהרן לומר להם מה שלא נתקיימה ברכתי עד עכשיו לפי שאהרן אחי כדאי וכו׳ ומשו״ה הוא דמסיים רש״י הכא לפי שכל ז׳ ימי המלואים וכו׳ כלומר והילכך להורותם טפי הדבר הזה חזר וברכם שנית באותה ברכה עצמה שתשרה שכינה וכו׳ ומיד וירא כבוד ה׳ וכו׳ ואע״ג דלר״מ בת״כ ויהי נועם ישראל אמרוהו לת״ק לאו הכי אלא משה אמרו ובזה מיושב כל מה שהק׳ הרב הנח״י בזה ע״ש:
