ויהי ביום השמיני. תניא, אותו היום היה שמחה להקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (פ' בראשית) ויהי ערב ויהי בקר אנראה באור הדרשה ע"פ מ"ש בב"ר פ"ג שבעת הקמת המשכן אמר הקב"ה נדמה בעיני כאלו באותו יום בראתי את עולמי, ומבואר שם הטעם מפני שמתחלת בריית העולם נתאוה הקב"ה ליחד שמו וקדושתו בעולם ע"י המשכן, וזה גופא יתבאר ע"פ מ"ש במגילה ל"א ב' אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, ומעמדות היינו בקיום ביהמ"ק וקרבנות, כנודע [ע' לפנינו בפ' פינחס בר"פ קרבנות], ולאשר שביום השמיני למלואים היה גמר הקמת המשכן, לכן דריש שגדלה כביכול שמחתו של הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, יען דבבריאת שמו"א היתה רצונו ומחשבתו כביכול לברוא את העולם לתכלית המעמדות, ובהקמת המשכן נתקיים רצונו בזה, ולסמך וסימן לדבר נתן שווי המלות ויהי דכתיבי בשניהם.
. (מגילה י' ב')
ביום השמיני. אין אנו יודעין אם שמיני למנין אם שמיני לחודש, כשהוא אומר (ס"פ צו) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, הוי אומר שמיני למנין בהענין יתבאר ע"פ הפלוגתא בירושלמי פ"ק דיומא ומ"ר פ' נשא מתי התחילו ימי המלואים, דלדעת חכמים הותחלו בכ"ג באדר מפני שאז התחיל משה להקים את המשכן, ונמשכה הקמתו שבעה ימים וגמרו באחד בניסן, כמבואר בפ' פקודי ובפ' נשא, ודעת ר"ע דבאחד בניסן התחיל להקים ונמשכה הקמתו עד ח' בו, וממילא הותחלו המלואים מן ר"ח ניסן עד ח' בו, ולפי"ז לדעת חכמים הוי הפי' כאן ויהי ביום השמיני שמיני למלואים ולא שמיני לניסן, ולדעת ר"ע אפשר לפרש שמיני לניסן, וזהו שאמר אין אנו יודעים להכריע מלשון ביום השמיני אם כחכמים או כר"ע.
. (תו"כ)
קח לך עגל. מכדי כתיב (פ' ד') ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל, קח לך עגל למה לי, שמע מינה קח לך – משלך גנראה טעם הדיוק מדשני לכתוב בלקיחת ישראל בלשון קחו שעיר עזים ולא כתיב קחו לכם, א"כ למה לא כתיב גם באהרן קח עגל ולא קח לך. ורש"י כתב קח לך למה לי דשני קרא בדבוריה ממה שהתחיל לדבר, עכ"ל, ולפי מש"כ אפשר ט"ס ברש"י וצ"ל ממה שסיים לדבר. וטעם הדבר דצריך ליקח משלו נראה ע"פ המבואר בירושלמי ריש יומא דקרבן המלואים הוא קרבן יחיד, וא"כ אין שייכות שהצבור יתנו לו ע"ז עגל, ודברי הק"ע בזה צ"ע.
. (יומא ג' ב')
עגל בן בקר. [מכאן דעגל בכלל שור הוא] דנ"מ בזה לענין הקדש דקיי"ל הקדש בטעות אינו הקדש, כגון אם אמר שור שיצא מביתי יהא הקדש ויצא איל אינו כלום, אבל אם יצא עגל הוי הקדש כדכתיב עגל בן בקר, הרי הוי עגל בכלל שור. ותמיהני שלא הביאו ראיה יותר מכרחת מלשון הכתוב בתהלים ק"ו וימירו את כבודם בתבנית שור, וקאי על מעשה העגל. ועיין בב"ק ס"ה ב' ובש"ך לחו"מ ריש סי' שנ"ג, וצ"ע.
. (ירושלמי נדר פ"ה ה"א)
כי היום ה' נראה. תניא, כל שבעת ימי המלואים היה משמש משה בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש, שרתה שכינה על ידו, מנלן, דכתיב כי היום ה' נראה אליכם הולא אמר כי ה' נראה, אלא היום, והיינו מחמת עבודת אהרן ולא מחמת עבודה שלו.
. (ירושלמי יומא פ"א ה"א)
ויחטאהו כראשון. מה הראשון טעון חטוי ועל ד' קרנות אף זה טעון חטוי ועל ד' קרנות ודלשון ויחטאהו משמע שהחטאת גופיה חיטא, וכמו המובן ויחטא את המזבח, אבל באמת הו"ל לכתוב כאן ויחטא דמו, ולכן כתיב כראשון, שר"ל שחיטא את דם החטאת כחטאת הראשון של אהרן בכל פרטיו.
. (תו"כ)
ויעשה כמשפט. כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה זנראה הכונה ע"פ מ"ש בתו"כ ויעשה כמשפט, מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים ועומד בצד המזבח וזורק את האברים, אף זו כן, ומה עולה אם פקעו אברים מעל המערכה מחזירם למערכה אף זו כן. ואמנם לפי"ז הו"ל למכתב ויעשה כראשונה, וכמו דכתיב בפ' הקודם ויחטאהו כראשון, ולשון זה היה כולל כל הפרטים והדינים שהיו בעולה ראשונה שיהיא עולת אהרן היה גם בעולה זו שהיא עולת הצבור, אך אם היה אומר כן היה במשמע שגם לענין סמיכה היה שוה בעולה זו כמו בעולה ראשונה, ובאמת לא היו בזה שוים, כי זו דאיירי בה היא עולת הצבור, ועולת צבור אין טעונה סמיכה כמבואר במנחות צ"ב א', משא"כ עולה ראשונה היתה טעונה סמיכה, ואע"פ שעולת חובה היא, ועל זה אמר כאן כמשפט עולת נדבה למד וכו', ור"ל דלכן לא כתיב ויעשה כראשונה להורות שלא ממש כראשונה היתה בכל הפרטים, כי לענין סמיכה לא היתה שוה לראשונה שהיתה טעונה סמיכה אע"פ שחובה היא, אלא לענין שארי דברים החשובים בתו"כ כמש"כ, ולפי"ז ממילא מבואר שעולת חובה טעונה סמיכה, שהרי עולה ראשונה של חובה היתה, דאל"ה הול"ל ויעשה כראשונה, ועיין בתוס' בסוגיא כאן, ודו"ק.
. (ביצה כ' א,)
וימלא כפו. נאמר כאן מלוי ונאמר להלן (פ' ויקרא) מלא קמצו, מה להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול אף כאן כן חפסול משום חסר. ומפרש וימלא כפו דהיינו קמיצה, דאל"ה מה נשתנית מנחה זו משארי מנחות, והלא חטאת ועולה שבפרשה זו דומין בעשייתן לשארי חטאות ועולות, וא"כ גם מנחה זו צריכה להיות כשארי מנחות.
[תו"כ].
וימלא כפו. א"י אם כף ימין או כף שמאל, כשהוא אומר (פ' מצורע) ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, כאן שמאלית, הא כ"מ שנא' כף אינו אלא ימין טובטעם הדבר נראה ע"פ מ"ש בברכות מ"ג ב' כל דבר מצוה צריך שיעשה בימין, ולכן התם בפ' מצורע שהמעשה היא בימין ממילא צריכה היציקה להיות על יד שמאל, משא"כ הכא שהמלוי גופא היא המצוה לכן היא בימין.
. (מנחות ט' ב')
מלבד עולת הבקר. מה ת"ל, אלא מלמד ששתי מנחות היו שם, אחת עם העולה ואחת בפני עצמה יכונת הקושיא מה ת"ל, הוא משום דבכ"מ כתיב מלבד עולת הבקר לאחר גמר הקרבת קרבנות חובות היום כמו בפ' פינחס, וא"כ גם כאן הו"ל לכתוב זה אחר פ' שלמים ולא אחר ענין מנחה, וז"ש מה ת"ל זה שלא במקומו, ומפרש דלכן כתיב בסגנון כזה להורות ששתי מנחות היו.
. (תו"כ)
וישימו וגו'. [כתיב וישימו וכתיב ויקטר] יאבלשון רבים ובלשון יחיד.
, דיהיב ליה לכהן אחר ומקטיר ליה, והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב (משלי י"ד) ברב עם הדרת מלך יבעיין מש"כ לעיל בפ' צו בפסוק על החזה יביאנו (ז' ל') וצרף לכאן.
. (מנחות ס"ב א')
את החלבים על החזות. אמר אמימר משמיה דרב פפא, לא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא יגכל הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יהא כופה אותם על גבי בשר אחר, מפני שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר, עכ"ל רש"י, ומשמע בפוסקים דבדיעבד מועיל לשפשף היטב הבשר.
[והני מילי מיד לאחר נתוח קודם שנצטנן הבשר, אבל לאחר שנצטנן שרי, כדכתיב וישימו את החלבים על החזות]. (חולין ח' ב' בתוס')
וישא אהרן את ידו. מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים ידעוד יתבאר מענין זה לפנינו אי"ה בפ' נשא בפרשת ברכת כהנים.
. (סוטה ל"ח א')
את ידו. ידו כתיב, מכאן שצריך הכהן להגביה ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית טור"ל דצריך לקיים המקרא והמסורה, ועיין באו"ח סי' קכ"ח סי"ב. ואמנם אם לרמז י"ל דהמקרא והמסורה באים לרמז מה דקיי"ל בנשיאות כפים שתהיינה הידים דבוקות זל"ז, ועל זה בא לרמז הכתיב ידו שיהיו נראים הידים כאחת, וכעין סמך לרמז כזה ראיתי בת"י פ' אחרי וסמך אהרן את שתי ידו [הקרי ידיו והכתיב ידו] תרגם וסמיך ית תרתין ידיו בסיטרא חדא ימינא לשמאליה, והיינו שיהיו סמוכים. זה לזה. –
וע' בשו"ת נו"ב קמא ח' או"ח סי' ה' בכהן שידיו מרתתות ואינו יכול לישא כפיו אם לא שיעשה סמוכים בלולאות בכובעו ויכניס בהם ידיו והורה שאסור לעשות כן, ודייק מדכתיב וישא אהרן את ידיו, דמשמע שהוא בעצמו ישא אותם מכחו ולא ע"י דבר אחר, עיי"ש. ונבאר זה עוד אי"ה בפ' נשא.
[הגהות מיימוני פי"ד ה"ג מתפלה].
ויברכם. ברכה זו סתומה היא עד שבא הכתוב ופירשה, יברכך ה' וישמרך וגו' (פ' נשא) טזעיין בפירש"י בפסוק זה שכתב ויברכם ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא, והרמב"ן בנימוקיו העיר על פירושו זה, והנה כן הדבר מפורש בירושלמי שלפנינו.
. (ירושלמי תענית פ"ד ה"א)
ויברכם. בעמידה, או אינו אלא בישיבה, ת"ל (פ' עקב) לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה יזוכה"א (דה"ב ל') ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם. ועי' מש"כ בענין זה במקומו בפ' נשא בפסוק כה תברכו.
. (תו"כ)
וירד מעשות. כתיב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, לפיכך תקנו לומר ברכת כהנים אחר ברכת הודאה יחוהודאה היא כמו עבודה. ובגמ' מפרש אימא קודם עבודה, ומשני מי כתיב לעשות – מעשות כתיב, ר"ל דלשון מעשות משמע דמיד אחר הברכה נגמרה כל פעולתו וירד, דאם אחר הברכה היה מתחיל בעבודה היה צריך לומר וירד לעשות.
. (מגילה י"ח א')
וירד מעשות. אמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה יטר"ל מה להלן בגמר עבודה, וכמבואר בדרשה הקודמת, כך בתפלה בשעת ברכת עבודה דהיינו בתפלת רצה, דכתיב שם והשב את העבודה, ועיין באו"ח סי' קכ"ח ס"ח.
. (סוטה ל"ח ב')
וירד מעשות. תניא, מניין לנשיאת כפים במוסף, שנאמר ויברכם וירד מעשות החטאת, והלא היה צריך לומר וירד מעשות החטאת ויברכם, אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם כר"ל ללמד שלא נשא כפיו עכשיו אלא בשביל שירד מעשות החטאת והן קרבנות מוסף, ופרשו המפרשים דקמ"ל שאע"פ שנשא כפיו שחרית נושא שנית בשביל מוסף, ועיין באו"ח סי' קכ"ח סמ"ד בטעם מנהגנו שנו"כ רק במוסף.
. (ירושלמי תענית פ"ד ה"א)
