פסוק א:ויהי ביום השמיני, הוא ר"ח ניסן. רוצה לתרץ ה"א דהשמיני ולא אמר שמיני דמשמע הידוע ומהו ידיעתו ויחוסו של זה השמיני אלא שהוא ר"ח המפורסם בעשר עטרות השנויות בס"ע ומובא בפ' ר"ע (פ"ז):
פסוק א:ולזקני ישראל, להשמיעם שע"פ הדבור כו', דא"ל להשמיעם הציווי של ישראל דהא נזכר אח"כ ואל בני ישראל תדבר אלא ע"כ בשביל הציווי שיצוה לאהרן ויש להקשות כאן דהא כבר אמר משה בפרשת צו זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, פירש"י שם ואל תאמר לכבודי ולכבוד אחי ולמה הוצרך לזה שנית כאן. ותו דלמה שינה כאן הלשון שלא יאמרו מאליו הוא נכנס ולא אמר בלשון דלעיל ונראה דלעיל אמר להוכיח בפניהם שיאמינו לו שהכל הוא ע"י צווי הקב"ה דהיינו כיון שנעשה נס שכל העדה היו עומדים בפתח אהל כפירש"י שם, וכן מצינו הוכחה זו ממש גבי יהושע שאמר בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם והיינו מכח, הנס שצמצמו כל ישראל בין שני בדי ארון, אבל כאן לא בא להוכחה אלא ידיעה בעלמא והיינו שכל העבודות בבית המקדש לכהנים היה דרך זריזות שכל הקודם זוכה לעשות, כדאיתא בזה מי שזכה כו' ודבר זה היה קודם חילוק המשמרות בימי האבות כמו שנאמר לבד ממכריו על האבות. אלא דמ"מ כהונה גדולה אין שייך בה כל הקודם זוכה אלא אותו שבחר לו יה יתברך, ועל זה רמז השי"ת לאהרן שהוא הנבחר במקום שתצטרך בחירה והיינו יוה"כ, וכניסה זו שצוהו משה תהיה לראיה על זה, ע"כ אמר כאן שלא יאמרו מאליו הוא נכנס והיינו דרך זריזות ות והקדים עצמו כמו בשאר עבודות אלא מחמת צווי נכנס ואע"פ שא"צ צווי כי תלוי בזריזות מ"מ כניסה זו היא לכהונה גדולה והודיע הקב"ה בצווי כניסה דעכשיו על כהונה גדולה דצריך שיהיה בחיר ה', ובזה א"צ הוכחה רק ידיעה בעלמא על העתיד בכהונה גדולה. והרא"ם דחק עצמו לתרץ היכן מרומז כאן כהונה גדולה ולפי דברינו ניחא בס"ד:
פסוק ב:קח לך עגל, להודיע שמכפר לו הקב"ה כו'., כתב הרא"ם לא ידעתי היאך מודיע זה, אם בעבור שנראה להם כבוד ה' בלא עגל נמי ידענו זה ע"י קרבנות אחרים, ועוד קשה כי זה מורה שכבר נתכפר אלא שהידיעה נתחדשה עכשיו והיה לרש"י לומר להודיע שנתכפר, לא שמכפר עכשיו, ותו יש להקשות יתור לשון שעשה דנקט רש"י ונראה דעת רש"י דקשה לו יתור לשון קח לך ולא קח סתמא אלא דאמר לך להנאתך שטובה יהיה לך מזה דהיינו שתהיה מכופר עון העגל, אלא שעדיין קשה דהא איתא במדרש תנחומא אמר הקב"ה לישראל יש בידכם תחילה וישחטו שעיר עזים דהיינו במכירת יוסף ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר ויבא עגל ויכפר על מעשה עגל ע"כ, הרי דגם קרבן ישראל היה לכפרה א"כ למה כתב דוקא קח לך ובישראל קחו שעיר עזים ולא אמר קחו לכם. ע"כ תירץ רש"י דגבי אהרן שהוא עשה העגל צריך פרסום טפי הכפרה שלו, ע"כ צריך שידעו רבים שנתכפר אבל בישראל אע"פ שבאמת גם שם הוא לכפרה מ"מ א"צ שידעו הכל דבר זה כמו באהרן (כנ"ל נכון בס"ד):
פסוק ז:קרב על המזבח, שהיה אהרן בוש וירא לגשת כו'. זה מוכרח מיתור לשון קרב אל המזבח והיה די לומר עשה חטאתך ודאי אין עשיית חטאת אם לא שיקרב אל המזבח אלא ע"כ שהיה בוש לקרב. אלא דקשה מאי נינהו שני לשונות בושה ויראה. ותו לשון רש"י לכך נבחרת וכי בשביל שהוא נבחר תתבטל הבושה ממנו אין זה ביטול הבושה שהיא מן טבע האדם כמו שמצינו בשאול שהיה נחבא אל הכלים אע"פ שהיה נבחר למלוכה. ונראה דאהרן היה בוש מצד טבעו להכנס לגדולה וגם ירא מצד יראה שהיא מעלת המלאכים שכל הנהגתם ביראה כמ"ש עונים ואומרים ביראה, והשיב לו משה דבשלמא היראה נאה לך כמו שזכרנו אלא הבושה שלך מצד טבעך צריך אתה לבטל טבעך דאיתא במזרחי לעיל בפר' זו די"מ מפני שהחוטא בדבר אחד ונזוף בו אין מדרכו שישתמש בדבר ואפי' בהזכרה בפה כל עוד שלא נתכפר בו, וא"כ כשיראו שאהרן מביא עגל לחטאת ואינו בוש שמא יזכר עונו נודע שנתכפר, ע"כ אמר כאן למה אתה בוש הלא לכך נבחרת, מרמז בזה כיון שאין אתה בוש נראה לכל שנמחל לך ונבחרת וא"כ א"א לך להיות בוש דאתה מבטל הבחירה בזה, אבל היראה שלך היא נאה לך מצד מעלת השכינה פני אלהים אדירים הוא יתברך:
פסוק כג:ויצאו ויברכו את העם, אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם. יש לדקדק דבפרשת פקודי בפסוק ויברך אותם משה פירש"י אמר להם יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', והוא מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה עכ"ל, הרי אמר תחלה יהי רצון ואח"כ ויהי נועם וכאן איפכא. תו לעיל כתב אחר ויהי נועם וגו' וכאן לא כתב וגו'. תו למה, לו לרש"י להזכיר לעיל שויהי נועם הוא מי"א מזמורים וכי דרכו של רש"י להזכיר מראה מקום:
פסוק כג:ונ"ל ע"פ ההצעה דהיו צריכים לבקש על שני דברים, האחד שתשרה שכינה במעשה ידיהם, שניה להכרית הקליפות המתאוים להדבק בדבר קדושה ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ודבר זה ברור בכמה מקומות. ובמזמור ויהי נועם כו' יש שני דברים אלו, דהיינו עד כוננהו הוא תפלה על השראת שכינה, ומן יושב בסתר כו' הוא להכרתת הקליפות כידוע שזה מבריח רוחות הטומאה והקליפות ומש"ה בפ' פקודי ששם לא היה עדיין הקמת המשכן היה צריך לבקש על שני דברים, ומש"ה אמר מזמור ויהי נועם עם מה שכתוב אחריו במזמור שהוא מן אחד עשר כו', דהיינו שתחלתו שהוא בסוף מזמור הקדום לזה לענין השראת שכינה ואח"כ יושב בסתר שהוא הברחת קליפות, ומש"ה התחיל יהי בתפלת יה"ר כי הוא עיקר הבקשה מאלו שני דברים, וע"כ היא נזכרת תחילה במזמור הנ"ל קודם יושב בסתר שאחר מזמור זה, ושניהם חשובים כאחד שהם שייכים לתפלת משה בי"א מזמורים שלו. אבל כאן שהוקם המשכן בכל יום מן המלואים כבר נכרתו הקליפות ולא הוצרך להתפלל רק על השראת שכינה ע"כ לא אמר יושב בסתר רק פסוק ויהי נועם לחוד דמיירי מזה, וכיון דלא הוצרך לומר יושב בסתר, ע"כ אמר תחלה הפסוק של ויהי נועם לחוד ותו לא, ע"כ לא אמר רש"י וגו' כמו לעיל ואחר זה אמר יהי רצון שתשרה שכינה כו' כיון ששניהם מענין אחד אמר תחילה הפסוק ואח"כ תפלת יהי רצון לפרש מה מבקש בפסוק ויהי נועם (כנ"ל נכון מאוד בס"ד).. ומבואר עוד בדברי רש"י שאמר שכל ז' ימי מלואים כו', דמלמדנו בזה שעכשיו לא היו חסרים רק השראת שכינה וכבר היו הכרתת הקליפות כמו שזכרנו: