פסוק א:ויקרא ט. בפרק ט מסופר איך התחילו אהרן ובניו בעבודתם ביום השמיני אחרי גמר המילואים ואיך נגלה כבוד ה' במקדש במראה אש מלפני ה'. עבודתו החגיגית שבה מתחיל אהרן את שירותו, דומה במקצת לעבודה ביום הכפורים שעליה כתוב בפרק טז, באשר כאן כמו שם מקריב אהרן קודם את הקרבן בעדו ואחר כך את הקרבן בעד העם.
פסוק א:א. לאחר שאהרן ובניו הוקדשו על ידי המילואים של שבעת הימים (ח לג) לשירותם בכהונה, היה עליהם להתחיל את עבודתם בחגיגיות בנוכחותם של זקני ישראל והעדה. "זקני". הזקנים בתורת באי כוח העם נזכרו גם במקומות רבים אחרים בתורה: השוה ד טו, שמות יב כא. אך יש להבדיל בין זקנים ובין עדה (ח ג), באשר "עדה" מציינת, כנראה, רק את הנבחרים (מעין בעלי משרה), ואילו הזקנים היו הנכבדים שבעם, כלומר באי כוחו הטבעיים. לכן פנה גם משה במצרים תחילה אל הזקנים (שמות ג טז, ד כט).
פסוק ב:ב. בעוד שביום הכפורים הקריב הכהן הגדול בעדו ובעד ביתו פר לחטאת ואיל לעולה, היה עליו עתה בתורת מועמד לכהונה גדולה להביא עגל בן בקר במקום פר בן בקר. עגל סתם הוא בן שנה, "עגל בן בקר" הוא בן שנתיים ו"פר בן בקר" הוא בקר בן שלוש שנים (ראש השנה י. השוה גם פרה א, ולעיל על ד ג).
פסוק ב:"תמימים", נוסף כאן כדוגמת שמות כט א. לפי חז"ל במכילתא דמילואים בא עגל זה לכפר על חטא אהרן בעגל.
פסוק ג:ג-ד. במקום "בני" גורס השומרוני "זקני" וגם השבעים מתרגמים γερουσία, אך התרגום שגוי, והמלה "זקני" נתגלגלה לכאן בטעות מתוך פסוק א. לדעת הרמב"ן נאמרו הדברים לכל אחד מן הזקנים כדי שימסרו אותם לבני ישראל, כדוגמת הדברים בדברים ג יח. הנאמרים במיוחד לראובן וגד לאחר שנאמרו לכל ישראל. אולם לדעת המכילתא דמילואים מכוון הדיבור אל אהרן שעליו היה למסרו לעם. לפי זה היו הזקנים נוכחים רק כדי לחלוק להם כבוד.
פסוק ג:קרבנות העם מזכירים בתחילה את הקרבנות שבאו לכפר עוון עבודת אלילים בס' במדבר טו כד. ל"פר לעולה ושעיר לחטאת" שבפסוק הנ"ל מקביל כאן "עגל לעולה ושעיר לחטאת". בראשונה על העם לכפר את חטא עבודה זרה. במקום פר מביא הוא כאן עגל, כדוגמת קרבן הכהן הגדול. ה"כבש לעולה" שהוסיף העם, היה, כנראה, מוסף לקרבן תמיד, שהקריבו בתורת הוספה לכבוד היום, כדוגמת קרבן מוסף בשבת (במדבר כח ט). מלבד זה הביא העם לכבוד ה' שנראה אליו זבחי שלמים, כדי ליהנות משולחן גבוה. שלמים כגון אלה הביאו רק בחג השבועות (ויקרא כג יט). אבל בשעה שבחג השבועות הובאו רק שני אילים, היה צריך להקריב בחג עבודת החינוך בן בקר ואיל. המנחה, כפי שאפשר להבין מתוך פסוק יז, היא הוספה לעולת הכבש.
פסוק ד:"בלולה בשמן", עיין לעיל ז י.
פסוק ד:"נראה" מתרגמים (גם אונקלוס ויונתן) כאילו היה כתוב "נראֶה" (בינוני), צורת העבר היא כדוגמת בראשית כג יג, ל יג (השוה גזניוס סעיף 3, 106).
פסוק ה:ה – ו. "ויקחו" מוסב אל אהרן ובני ישראל: הם הביאו את הקרבנות.
פסוק ה:"אל פני", יש להשלים כאן: ויבוא.
פסוק ה:"כל העדה", כמו לעיל ח ג.
פסוק ו:"ויאמר משה". לפי הראב"ע הוא עבר מוקדם, כלומר: משה אמר את זאת כבר מקודם אל כל העם ואחר כך מסר את הפקודות המפורטות לאהרן ולזקנים. אך בצדק נדחה פירוש זה מצד הרמב"ן. מסתבר יותר, שרק עתה העיר משה לעם, שכל מה שהם עושים עתה על ידי הכהנים ("תעשו", באמצעות באי כוחכם), נעשה על פי מצות ה'.
פסוק ו:"אשר צוה ה'", הצו לא פורש קודם לכן, כמו שנמצא בהרבה מקומות (השוה שמות טז, לב). "אשר צוה... תעשו", כלומר הוא צוה שתעשו. השוה שמואל-ב כא ד (איוולד 336 b).
פסוק ו:"וירא" ראה להלן פסוק כג.
פסוק ז:ז. "קרב אל המזבח". משום שלזר אסור היה לקרב אל המזבח (במדבר יח ג). לכן צריך היה משה להרשות לאהרן, שאך עתה חונך ככהן, להתקרב אל המזבח (ויזל).
פסוק ז:"ועשה", השוה במדבר טו כד.
פסוק ז:"בעדך ובעד העם". הכפרה בעד הכהן הגדול עולה גם לכפרה בעד העם. השוה ד ג. לפי האמור א ד משמשת גם העולה לכפרה.
פסוק ח:ח-יא. "ויקרב". בקריבתו אל המזבח, אל המקום שלזר אסור היה להתקרב, התחיל אהרן בעבודת כהונתו. אחר כך התחילה העבודה, היינו השחיטה (אשר וודאי קדמה לה הסמיכה), שאמנם, כשרה גם על ידי הזר, אך ביום הזה, כמו ביום הכפורים, היא נחשבת לעבודת הכהן. לדעת ויזל יש לתרגם "וישחט": מי שהוא שחט, כי הרי אהרן לא שחט בעצמו אלא חיכה על יד המזבח, עד שיקריבו לו את הדם כדי לעשות בו את העבודה על המזבח. אולם הפירוש הראשון הוא הנכון.
פסוק ח:"אשר לו", השוה פרק טז: ו, יא.
פסוק ט:"ויקריבו", פירושו קבלה והולכה, ראה לעיל על א ה. את זאת ציוה לבניו לעשות, כי קשה למי ששוחט גם לקבל את הדם. מלבד זה רצה אהרן תיכף אחר השחיטה לקרב אל המזבח כדי לעשות את הזריקה.
פסוק ט:"על קרנות", כמו ד כה.
פסוק י:"ואת החלב", כולל את כל החלב שנזכר בפרק ג פסוק ג-ד.
פסוק י:"מן החטאת" נראה לכאורה מיותר כאן, וכנראה שזה מכוון אל נתחי הקרבן ומרמז שיעשה לו כאשר עשה לכל החטאות (לפי ד, ח-ט). בנוסח אחד של קניקוט כתוב "הכליות" במקום "החטאת", אך כל שאר הנוסחאות גורסות "החטאת".
פסוק י:"הקטיר". מסתבר, שהיתה כבר אש על המזבח, כמו בשבעת ימי המילואים. לדעת הרשב"ם שיעור הכתוב "הקטיר": שם על המזבח והאש שיצאה מלפני ה' (י ב) אכלה אותם, השוה להלן בפסוק כד.
פסוק יא:"ואת הבשר וגו'". כיוצא מן הכלל נשרפה כאן חטאת חיצונה, מפני שלא היו לה אוכלים, שהרי אהרן ובניו, שהחטאת נועדה לכפר בעדם, לא היו רשאים לאכלה, השוה ד, יא-יב.
פסוק יא:"שרף". ציוה לשרוף: ראה פרק טז כז.
פסוק יב:יב – יד. "וישחט". כלומר הכהן הגדול, כמו בפסוק ח.
פסוק יב:"וימציאו", ולעיל בפסוק ט: "ויקריבו", כי שם היה צורך לקרב אליו עד כדי שיוכל לטבול את אצבעו בדם, אבל כאן, שצריך היה לזרוק את הדם מתוך המזרק, הגישו לו את הדם לידו, לכן: "וימציאו" (ויזל), ובכן, לא רק כדי לגוון את הסגנון (כפי שסובר דילמאן) כתוב כאן "וימציאו", אמרת ה' צרופה!
פסוק יג:"לנתחיה", כמו שנאמר בפרק א פסוק ו.
פסוק יד:"וירחץ", עיין א ט.
פסוק יד:"על העולה". כלומר עם הנתחים העיקריים.
פסוק טו:טו. "ויקרב... העם", הוא כלל שכולל את כל קרבנות העם, ואחריו בא הפרט המפרט את ההקרבות כל אחת בפני עצמה: "ויקח וגו'" (מנדלסון).
פסוק טו:"אשר לעם". ויזל תמה שכאן ובפסוק יח בשלמים כתוב "אשר לעם", ואילו בעולה ובמנחה לא כתוב, וביאורו אינו מניח את הדעת. אפשר לבאר באופן פשוט, כי בעולה ובמנחה לא נאמר "אשר לעם", משום שהעולה הובאה גם קרבן תמיד (ע' לעיל בביאור לפסוק ג), שיש בו חלק לא רק לעם אלא גם לכהנים, והוא הדין במנחה. ע' גם בביאור לפסוק יז.
פסוק טו:"וישחטהו", מכאן ראיה ברורה שבאותו יום נעשתה גם השחיטה בידי אהרן.
פסוק טו:"ויחטאהו". לפי התרגומים מתכוון הכתוב בזה לזריקות (השוה לעיל על ו יט). אולם לדעת רש"י הכוונה לכל העבודות.
פסוק טו:"כראשון", ולא "כמשפט", כמו בפסוק טז, משום שבזה לא נהגו כמו בחטאות הרגילות, שהרי לא אכלו את הבשר. הטעם, מפני מה לא נאכל גם בשר חטאת זו, ניתן אמנם רק להלן בפרק י פסוק יט, אך כבר נרמז עליו כאן במלה: "כראשון". דילמאן טועה בסברו, שלפי "מחברה של פרשה זו" אסור היה לכהנים לאכול את החטאת הזאת, משום שהם היו נמנים עם העם והיו חלק מן המקריבים. לעיל ו כג נאמר רק, כי החטאות אשר דמן יבוא אל האוהל, אסורות באכילה. ובהגדרה זו נכללות מלבד החטאות שנזכרו בויקרא ד, ג – כא: חטאות יום הכפורים שבויקרא טז ג ואילך (השוה פסוק כז), ולפי המסורה גם זו שבמדבר טו, כד. ואולם שאר כל החטאות של העם, היינו של המועדים ושל ראשי חדשים, נאכלים לכהנים, אם כי נמנו עם המקריבים. רק עגל החטאת, שהיה שייך לכהנים לבדם, נשרף בהיותו "חטאת חיצונה". לפיכך לא היה טעם אחר לשריפת חטאת העם אלא אותו שנזכר בפרק י פסוק יט, השוה עוד במדבר יח ט ויחזקאל מד כט.
פסוק טז:טז-יז. "את העולה", שתי העולות האמורות בפסוק ג.
פסוק טז:"כמשפט", היינו כמשפט האמור בויקרא א ג ואילך.
פסוק יז:"ויקרב את המנחה", כנראה, הכוונה להגשה, ראה לעיל על ו ז.
פסוק יז:"וימלא כפו", לדעת המכילתא דמילואים (השוה גם מנחות ט: ויט:) היינו הקמיצה. לפי זה היתה המנחה הזאת שוה בענין זה לכל מנחה אחרת שבאה בפני עצמה, שהרי לא נשרפה כליל כדוגמת מנחת נסכים. אולם שונה היתה מהמנחה הרגילה שהיתה טעונה שלוש מתנות של שמן (עיין לעיל על ב ז) ולבונה, מה שאין כן כאן. ולכן לא נאמר במנחה "כמשפט" (מלבי"ם).
פסוק יז:"מלבד עולת הבקר", לפי מכילתא דמילואים הובאו אותן מנחות נסכים שבס' במדבר טו א ואילך, לא רק כתוספת לעולת הבוקר של התמיד אלא גם לעולה שנזכרה בפסוק טז. לדעת הראב"ד היו גם השלמים (פסוק יח) טעונים מנחות-נסכים בתורת מוספין, והמלבי"ם חולק עליו. אמנם, בשמות מ, כט נאמר, שמשה הקריב בראשון לניסן עולה ומנחה (היינו מנחת נסכים), ורש"י מפרש שם, כי גם ביום החינוך (שלדעת רש"י היה ראש חודש ניסן) היה משה המקריב את קרבנות הציבור הרגילים ורק הקרבנות המיוחדים הוקרבו בידי אהרן. זה אפשר לו להתישב גם על דעת ר' עקיבא (הובא לעיל על ח א), שלפיו התחילו שבעת ימי החינוך רק ביום ראשון לניסן. אולם אין להוכיח בוודאות מתוך הכתוב, שגם לעולת העם (פסוק טז) הוסיפו נסכים, שכן המלה "כמשפט" בפסוק טז הרי אפשר לה להיות מכוונת לשאר הדינים השייכים לעולה (השוה ביצה כ.). ייתכן כי אמנם היה מוסף של מנחת נסכים גם לעגל, אשר אולי היה בא יחד עם השעיר (ראה פסוק ג) בתורת קרבן ציבור שנזכר בס' במדבר טו כד, ולעומת זאת באה עם הכבש מנחה בלולה בשמן במקום מנחת נסכים. ולפיכך, משום שהמנחה שנזכרה בפסוק יז היתה באה כמוסף לעולה, נזכרה סמוך אחרי העולה, ורק אחרי הקרבת המנחה נאמר: "מלבד עולת הבקר", שמשמעו לדעת הרמב"ן, מלבד עולת הבוקר ומנחתה. את ההנחה הזאת אפשר לישב עם דברי המכילתא דמילואים.
פסוק יח:יח-כא. "וישחט". השלמים בתורת קדשים קלים באים לבסוף.
פסוק יח:"וימציאו", מוסב גם על הנתחים שנזכרו בפסוק י (רמב"ן).
פסוק יט:"ואת החלבים מן השור". מכיון שתחת המלה 'השור' נמצא אתנח, הרי מציינת המלה 'החלבים' את כל האימורים של הפר, שלא פורטו כאן מפני שהם ידועים, ואילו חלקי האיל נזכרים כל אחד בפני עצמו, משום שהם משונים מחלקי הפר בזה שניתוספה עליהם האליה.
פסוק יט:"והמכסה", כולל לדעת הרמב"ן כל החלבים הראויים למזבח ואשר רק מכסים את האברים אבל אינם מעורים בהם.
פסוק כ:"וישימו", מוסב אל בני אהרן, שקיבלו, כנראה, את החלבים ואת חלקי החזה מן הזקנים, אשר בידם נמצאו בשעת התנופה, והגישו אותם לאהרן במצב כזה שהחלבים היו מונחים על גבי החזות. עיין רש"י כאן ולעיל ז ל.
פסוק כ:"החזות", חלקי החזות של השור ושל האיל.
פסוק כ:"ויקטר החלבים". גם כאן החלבים האימורים במשמע.
פסוק כ:"הניף אהרן", קודם לכן, זה עבר מוקדם. שהרי התנופה קדמה להקטרה וגם החלבים הונפו לפני ההקטרה (עיין ז ל, ח: כו-כז, י טו). והנה מתמיה, שהתנופה נזכרה כאן כעין הוספה, ושרק חזה ושוק נזכרים, ולא החלבים. מכאן יש ללמוד שתנופת חזה ושוק, שהיא הסמל למסירת החלקים האלה לה' ולכהנים, מקבילה אל הקטרת החלבים, ועל ידי התנופה היו גם החזה והשוק לאשי ה' אשר הכהנים מקבלים כמתנת ה'. לכן נזכרת בראשונה. בפסוק כ, הקטרת החלבים. את זאת שהתנופה כבר קדמה לה, יש להסיק מתוך הפסוק "וישימו את החלבים על החזות", ואחר זה בא: "הניף אהרן".
פסוק כא:"ואת החזות", להדגיש, כי גם החלקים האלה הוקדשו על ידי תנופה לה' ולכהני ה'. שונה מזה דעתו של הרמב"ן לעיל ז ל, השוה לעומת זה ויזל ואת ביאורינו שם.
פסוק כב:כב. לדעת הרמב"ן אין זאת אותה הברכה של אהרן שעליה נצטווה בס' במדבר ו כב ואילך, כי אם ברכה מתוך רגשות לבו, כמו ברכתו של שלמה המלך (מלכים-א, ח כב), אך נכון יותר לפרש לפי דברי חכמינו במכילתא דמילואים, כי זו היתה ברכת הכהנים המצווה (עיין משנה למלך בהל' תפלה יד ט).
פסוק כב:"וירד", הוא לדעת הראב"ע עבר מוקדם, כן גם דעת תוספתא דמילואים, שהרי הברכה ניתנה אחרי רדת אהרן. אמנם, לפי משנת תמיד ז ב קדמה הברכה להקטרה. ואילו לפי הרמב"ם, הל' תמידין ומוספין ז ח, קדמה ההקטרה לברכה. לדעת מכילתא דמילואים נאמרה הברכה בשעת התנופה, היינו לפני ההקטרה. מכל מקום קדמה לפי דעות אלו הברכה לירידה. הרי כך שנינו בסוטה לח: "כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה".
פסוק כב:"החטאת", היינו הקרבנות בעד העם.
פסוק כג:כג-כד. "ויבא". עתה הובא אהרן בפעם הראשונה על ידי משה אל אוהל מועד, לכן "ויבא", לשון יחיד. ומכיון שהעבודה העיקרית באוהל מועד היתה העלאת הקטורת, לכן מסיקה התוספתא דמילואים (מובאת גם בירושלמי, תענית ד), שמשה לימד את אהרן מעשה הקטורת (ראה מלבי"ם). לפי מכילתא דמילואים נכנסו כדי להתפלל שכבוד ה' ייראה, לדעת אחרים כדי להשתחוות לפני ה', כפי שנהגו תמיד אחרי גמר העבודה (משנת תמיד ז, השוה כסף משנה בהל' ביאת המקדש ב ג).
פסוק כג:"ויברכו". כנראה, שראב"ע סובר כי זוהי הברכה שמדובר עליה בפסוק הקודם ("ויברכם"), ושפסוק כג מפרט מה שמספר הפסוק הקודם בכלליות (השוה מנדלסון). אך מכיון שהברכה הקודמת ניתנה ע"י אהרן לבדו ובברכה הזאת השתתף גם משה, מסתבר שזאת האחרונה היתה שונה מן הראשונה. סגנון מתאים לברכות אלו יש למצוא ברש"י כאן ובשמות לט מג, לפי ספרי במדבר קמג ותוס' מנחות ז.
פסוק כג:"וירא כבוד ה'", כלומר בענן הכבוד, כפי שכתוב מפורש בשמות טז י ובמקומות רבים.
פסוק כד:"ותצא אש", לדעת רשב"ם זהו הביאור ל"וירא כבוד". אולם את ההנחה הזו סותר הפסוק בדברי הימים-ב ז א, שלפיו אש וכבוד ה' הם שני ענינים.
פסוק כד:"מלפני ה'". לדעת הרשב"ם: מקודש קדשים, אבל חז"ל במכילתא דמילואים ובתוספתא סבורים, שהיתה אש מן השמים, השוה דברי הימים-ב, ז, א.
פסוק כד:"ותאכל". לדעת הרשב"ם לא היתה עדיין אש על המזבח, ומשמעות הקטיר בפסוק יד היא: שם על המזבח כדי להקטיר, כך מתרגמים גם השבעים: ἐπέθηκεν. אולם, מכיון שבשבעת ימי המילואים עלו הקרבנות ב"אש של הדיוט", מסתבר כי גם ביום השמיני הונחה בתחילה אש של הדיוט על המזבח, כפי שמניחים הרבה מבארים, והאש מן השמים באה רק כדי לאכול את הקרבנות, ששריפתם נמשכה כרגיל כמה שעות, ברגע אחד.
פסוק כד:"ואת החלבים", היינו האימורים, על הקומץ לא מדובר כאן, משום שהוא אוכל כבר על ידי "האש של הדיוט".
פסוק כד:"וירנו", השוה דברי הימים-ב ז ג.
