נשיאת כפים
בתום סדר העבודה ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן שהוקם בו המשכן, נשא אהרן את ידיו ובירך את העם ברכת כוהנים: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב). ברם נשיאות כפים מצינו לאו דוקא בברכת כהנים אלא אף בתפילה, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז, יא), וכן בהמשך "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שם שם, יב) - "פרושות השמים בתפילה נאמנה ונכונה" (רש"י שם, ד"ה "ויהי ידיו אמונה").
כיום איננו נושאים כפינו בתפילה, והסביר ר' עקיבא איגר בהערותיו לשו"ע, "מה שאין אנו מתפללים בפרישת כפים, כמו שמצינו במקרא כמה פעמים... היינו, כיון דעכשיו האומות עושים כן, וכמו שאמרו חז"ל עה"פ 'לא תקים לך מצבה'" (או"ח פט, א). וכוונתו למאמר חז"ל שהמצבה היתה אהובה בזמן האבות ונעשית שנואה אצל הבנים, מאחר שעשו אותה הכנענים חוק לעבודה זרה (ספרי, שופטים פסקא ג). והוא הדין בעניין נשיאת כפיים, איננו נוהגים בזה משום שאומות העולם אימצו לעצמם מנהג זה. ותמה הרב הוטנר זצ"ל, הייתכן, מפני שהשוטים קלקלו, ייעקר דבר מן התורה? (פורים מאמר לה).
והנה בפרשתנו מנויות ארבע חיות טמאות שאין בהן את כל סימני הטהרה: גמל, שפן, ארנבת וחזיר; וארבע החיות הן כנגד ארבע מלכויות שהציקו לישראל: בבל, פרס, יון ואדום (רומי) (ויקרא רבה יג, ה). החיה הטמאה הרביעית המנויה בפרשה היא החזיר, "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושֹסע שֶסע פרסה, והוא גרה לא יגר, טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ז), והוא כנגד מלכות רומי, המלכות שאנו עדיין שרויין בגלות בגללה, והיא הנצרות.
על הזהות בין מלכות רומי לנצרות עמד הרמב"ן בפירושו לתורה ובספר הגאולה שלו. ובסוף פרשת בלק כתב, שצפו בן אליפז בנה את איטליה היא רומי, ושהאדומים קיבלו עליהם את הנצרות כדתם, ושקונסטנטין קיסר רומי כפה דת זו על אנשי רומי, וממנה התפשטה דת זו בכל העולם (במדבר כד, כא-כב). ובספר הגאולה ציין, ש"'פקד עונך בת אדום' (איכה ד, כב) - זו רומי הרשעה, דמתבנא אטליה, ומליא אוכלוסין דבני אדום" (ספר הגאולה, עמ' רפה).
כבר עשו, אבי מלכות רומי, ביקש להראות לאביו יצחק שאף הוא נוהג כיעקב: "איש ידע ציד איש שדה" (בראשית כה, כז) - יודע "לצוד ולרמות את אביו בפיו", כיצד מעשרין את המלח ואת התבן (רש"י שם, ד"ה "יודע ציד"), והרי הוא נוקט מעשה החזיר הפושט טלפיו, ואומר - ראו שאף אני טהור. אף בני בניו הלכו בדרך זו, וביקשו להראות שהם נוהגים כיהודים.
מה מייחד את ישראל בעולם? תורה ותפילה, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו, כה' אלוקינו בכל קראנו אליו; ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת וכו'" (דברים ד, ז-ח) - אומות העולם ניסו להידמות להם בתורה ובתפילה. תרגמו את התורה ליוונית, לומר אף אנו ישראל; לאחר מיכן תרגמו הנוצרים את התנ"ך, השתבחו בברית החדשה, וייחדו להם מקום ושעה לתפילה, לומר גם אנו שייכים לקול יעקב.
אמנם "תפילות אבות תיקנום" (ברכות כו ע"ב) אך משה חידש דבר נוסף, והוא פרישת כפיים בשעת התפילה. ועניין זה נתחדש במלחמת עמלק. וזו העזה של עמלק, לקחת את צורת התפילה שנתחדשה במלחמה נגדם, ולאמץ אותה בנסיון להדמות לישראל. והא ראיה, שלא מצינו פרישת כפיים בתפילה אצל הישמעאלים, אלא אצל צאצאי עמלק ועשו בלבד. ובמקום שהם רוצים להידמות אלינו ולומר "אנו ישראל", אנו מוותרים על נשיאת כפיים בתפילה, כדי להעמיק את ההבדל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים; וזה פשר דבריו של ר' עקיבא איגר על השו"ע, שכאשר אומות העולם הנוטות לנצרות החלו לפרוש כפיהם בתפילה, חדלנו לפרוש כפינו לשמים "כיוון דעכשיו אומות העולם עושים כן".
וזה שהוצרך משה לכל התפילה והתחינה הזאת נגד עמלק, כי המלחמה מן המשפחה הזאת, היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (בראשית לו, יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון. כאשר יאמרו רבותינו (עבודה זרה ב ע"ב) שאנחנו היום בגלות אדום... והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה, יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר (רמב"ן, שמות יז, ט).