ויהי ביום השמיני ועגל. פירש"י כל מקום שנאמר עגל ר"ל בן שנה. וקשי' דאמרי' כל מקום שנא' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד הכא נמי נימא הכא כל מקום שנא' עגל בן ב' שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כי הכא. וי"ל דהכא ליכא למימר דהא עגל לא משמע יותר מב' שנים מן שנה אבל עד משמע שנים בכל מקום עד שיפרוט לך הכתוב אחד לפי שאין עדות פחות משנים:
פסוק יא:
שרף באש. פירש"י לא מצינו חטאת חצונה נשרפת חוץ מזו ושל מילואים עכ"ל. ר"ל חוץ מזו שהיא של מלואים וכל היוצא בה. כבר פרשתי הענין בפ' תצוה:
פסוק טז:
ויעשה כמשפט. פירש"י המשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא. תימא אמאי לא קאמר כמשפט העולה האמורה למעלה בפרש' וישחט את העולה ותירץ ר"ת מאורי' שעולה זו לא היתה אלא קדשי שעה. אבל עולה האמורה בויקרא לדורות:
פסוק כב:
וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. תימ' אמאי לא קאמר המנחה שעשה עמהם. וי"ל דלא חשיב אלא אותם שבאים לכפרה והמנחה לא באה אלא להכשיר:
פסוק כד:
ותצא אש. פירש"י ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן. כלו' שדרשו אע"פ שיורד אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. כדכתוב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ולא שאלו את פי משה רבן כדכתוב אשר לא צוה אותם. והיה להם להמלך במשה כמו שמצינו במס' תענית שיאשיה נהרג על שהיה לו להמלך בירמיה כשהעביר פרעה נכה חרב בארצו ולא נמלך. כך פי' חזקו'. ואם תאמר למה נענשו והלא איפרושי מאסורא הוא ואין חכמה ואין תבונה לנגד השם. וי"ל דהא דדרשי' להביא מן ההדיוט מצוה היינו דוקא מן האש של מערכה של מזבח החצון והם הביאו מבתיהם על המזבח ולא נתנוהו על המערכה. עוד י"ל שאני התם שהיה ראוי לבא כל האש מן השמים בשמיני למלואים כדכתיב וירא אליהם כבוד ה'. כך פי' התוספות בערובין פ' הדר. עוד פי' רש"י ר' ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. וקשי' שהרי לא ענש אלא א"כ הזהיר ועדיין לא הוזהרו על זה עד לאחר מיתת בני אהרן. וי"ל שעקר השרפה לא היתה משום שתויי יין שבעון העגל נתחייבו כליה ובעלילה קטנה שנמצאת בהם נשרפו וגם רש"י פי' כן גבי הנותרים וז"ל הנותרים מן המיתה שאף עליהם נקנסה מיתה ועל עון מעשה העגל הוא שנא' ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואין השמד אלא כלוי בנים שנא' ואשמיד פריו ממעל ותפלת משה בטלה מחצה שנא' ואתפלל גם בעד אהרן עכ"ל: