פסוק ג:כל רמש. עשו"ת טוב החיים או"ח סי' ה' בענין אבמה"ח דשרצים לב"נ אי מותר למכור להם דבר המתולע כגון לחם עם מילבין, כיון דרמש המה שרצים כפרש"י בחומש, וגם על זה כ' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ומשמע דקאי גם על שרצים המתולעים דנקרא רמש ולא דוקא הנקרא בשר ע"ש. וע"ע בחתם סופר יו"ד סי' י"ט בענין בצים בעוף נבלה אי אסורים לב"נ, ועמ"ש בדבריו בשו"ת נודע בשערים מהד"ת יו"ד סי' כ"ב ע"ש:
פסוק ד:אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, רש"י אסר להם אבמה"ח, עי' בס' איי הים פסחים דמ"ט בכל הפרשה, ועתוס' סנהדרין נ"ו ב' ד"ה אכל הא דלא נאסר להם בשר רק להמית ולאכול, אבל מתה מאלי' שרי, ואבמה"ח אפי' נפל מאלי' אסור ועי' ברא"ם אע"פ שכבר נצטוה אדה"ר על אבמה"ח, הוצרך להזהיר גם לב"נ דל"ת כיון דהותר בשר הותר גם אבמה"ח. וראי' מסנהדרין נ"ט ב' אריא"ר יכול לא יהי' אבמה"ח נוהג. וכ' המהרש"א בתד"ה אף, דאין ראי' רק דריא"ר ס"ל כתנא דבי מנשה דלא יליף ז' חצות מקרא ויצו ע"ש:
ואחי הרה"ג ר' שלמה ואב נ"י הק' דבדף נ"ז ע"א פריך ואידך (לר"י דדריש מויצו) ומשני האי למשרי בשר ופרש"י כדא' ריא"ר אדם הראשון לא הותר לו בשר כו' והוזהרו על אבמה"ח מאכל תאכלו וכו' הרי בפירוש דר"י א"ר דאדה"ר לא הותר לו בשר ע"כ ס"ל כר' יוחנן מויצו איסור אבמה"ח לאדה"ר מן אכל תאכל, ולתנא דבי מנשה דיליף מקרא כירק עשב לאיסור גזל א"כ לא יכול למילף מיני' להתיר בשר לב"נ ומסתמא ס"ל דגם לאדה"ר הותר בשר, דאל"כ מנין דאשתרי לב"נ, וצ"ע דברי המהרש"א ז"ל:
ועי' בהגהות מהר"צ חיות דמרש"י דנ"ז ד"ה למשרי כ' ג"כ כן. וערמב"ם פ"ט ה"א ממלכים דאדם לא נצטוה רק על ששה מצות, והוסיף לנח אבמה"ח, וכ"ה בב"ר פי"ז וכ"ד, ובפ' משפטים ואתחנן, ועי' חי' הר"ן כאן ועי' בס' חמרא וחיי דהק' בשם המאירי ותוס' שאנץ, לתוס' למה דחיק הש"ם דנ"ט ע"ב לאוקמי בבשר היורד מן השמים. הרי בפשיטות נוכל לומר דהמלאכים המיתו הבהמה ונתנו לאדה"ר לאכול, ותי' דדוחק לומר דהם עשו עבורו דבר האסור לו ע"ש. ובכלי חמדה פ' יתרו נסתפק אי דגים בכלל שביתת בהמתו ומחמר ודין שור הנסקל, ולכאו' מה נפק"מ בין מינים דים שביבשה, וערמב"ן נח (ט' ה') דחקר במיתות בע"ח שהרג אדם אם בגדר עונש אע"פ שא"ב דעת או מצד עונש הבעלים ועי' לקמן בזה. וענין שביתת בהמתו ומחמר משום שבע"ח של ישראל יש להם קדושה, וערש"י ותוס' ריש בכורות, וירו' פ"א ה"ו מע"ז איסור מכירה לעכו"ם בע"ח דמפקיע אותם ממצות, נראה דגם בע"ח יש להם שייכות למצות, ובשבת ק"ח, אי כותבין סת"ם על עור הדג דמספקא לן אי פסקה זוהמתן, וכ' בחי' הר"ן דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא וישראל בה"ס פסק זוהמתן וה"ה בהמה חיה ועוף דעמדו אצל ה"ס משא"כ דגים ע"ש, ולפי"ז אינם בכלל ש"ב ומחמר, וממילא אין להם דין שוה"נ, דאין להם שייכות במצות, אך למ"ש רמב"ן פ' נח בטעם היתר אכילת בשר לנח דבע"ח נגזר שימחו במבול שניצלו רק בזכות נח לכן מותרין לו באכילה, וא"כ בדגים דלא נמחו בדור המבול ואין קיומן בזכות אדם אין לדון בהם דין שוה"נ:
ובעניני אבמה"ח כתבתי בחידושי לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ט ה"י ממלכים דבן נח מוזהר על אבמה"ח ובשר מה"ח, ומפורסם הקו' בשם הגאון שאג"א הא אין שיעורין לב"נ. ואבמה"ח צריך משהו בשר וא"כ בלא אבמה"ח מחויב מטעם בשר מה"ת דאף בכל שהוא חייב בב"נ, ולמ"ל הא דאבמה"ח תיפוק לי' החיוב משום במה"ח (ועי' חת"ס יו"ד סי' ע' ואו"ח סי' ק"מ ובשערי שמחה שער ה' סי' ו' וברית יעקב או"ח סי' כ"א ושאר אחרונים) ונלפענ"ד דתוס' בחולין דל"ג ד"ה אחד הק' אהא דאין שיעורין לב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי דפטור אח"ש וב"נ יחייב ותי' דאף לישראל אסור דח"ש אסור מה"ת, ואף דאין בו מלקות ל"ש מא"מ וכו' ולר"ל דח"ש מותר מה"ת לא ס"ל הא דמא"מ כו' (ונעלם זאת במח"כ מהיד המלך בפ"ט ממלכים ע"ש). ובסופג"ה דק"ג איתא חלקו בחוץ פטור דאבמה"ח אינו מצטרף בכדא"פ משום דחידוש דגידין ובשר מצטרפין לכזית ואין לך בו אלא חידושו דרק בב"א ולא בכדא"פ. וזה פשוט אם חתך בשר מן הטחול דליכא גידין ועצמות דליכא חידוש שוב מצטרפין בכדא"פ ככל איסורין שבתורה, וכ"כ בפירוש במנחת חינוך מצוה תנ"ב ע"ש והפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"ג חקר להפוסקים דח"ש מטעם חזי לאצטרופי היינו בכדא"פ אי יאכל עד כשיעור כמ"ש בשאג"א סי' פ"א לענין ב"י (וע' פמ"ג בפתיחה לבב"ח לענין בישול והנאה ע"ש ובכתב סופר יו"ד סי' ל"ד יש אריכות בזה) וא"כ באבמה"ח דלא מצטרף, בכדא"פ ח"ש מותר מה"ת דל"ש חז"ל ע"ש. ולפי"ז נמצא דהמשהו בשר שעל האבר מן החי מותר לב"נ דאף דאין שיעורין לב"נ מ"מ כאן שוב יקשה קו' תוס' דמא"מ כו' ול"ש תירוץ דח"ש אסור מה"ת דבאבמה"ח ח"ש מותר מה"ת כנ"ל וא"כ מותר המשהו בשר שעל האבר אף לב"נ אבל בשר מן הטחול אסור לב"נ משהו דאף בישראל אסור ח"ש דשייך חזי לאצטרופי בכדא"פ דליכא חידוש וכמ"ש. וא"ש קו' הנ"ל דשפיר הוצרך בב"נ לאסור אבמה"ח, ול"ק דבלא"ה אסור משום המשהו בשר ז"א דמותר לב"נ דמא"מ, ולישראל מותר דל"ש חז"ל, ולא דמי לבשר מה"ח כגון טחול דאסור ח"ש לישראל ואף לב"נ אסור, ושפיר הוצרך לאסור אבמה"ח לב"נ:
עונלע"ד לפמ"ש הפמ"ג בסי' ס"ב בשפ"ד סק"א דאבמה"ח אסור אף שלא כדרך הנאתן כיון דאף גידין ועצמות מצטרפין אף דליכא בהו טעם והוי שלכה"נ, ושפיר הוצרך בב"נ משום אבמה"ח אף דיש בו משהו בשר מ"מ משום הבשר מותר שלכדה"נ, אבל משום אבר מה"ח אסור שלכדה"נ. ומצאתי אחז"ר שהערה קצת בזה הגרע"א בדרו"ח לפסחים דכ"ד בתוד"ה פרט. ועי' באור חדש שם, ובשו"ת בית יצחק יו"ד ס' פ"ו, ובשו"ת בנין ציון סי' קי"א ובחי' הארכתי מאד בזה ואכ"מ:
פסוק ד:בשר בנפשו דמו לית. פרש"י דמו זה דם מן החי, וזה כרחב"ג בסנהדרין דנ"ט ורבנן פליגי עליו ע"ש. וכ"פ הרמב"ם בפ"ט ה"ט ממלכים דב"נ מותר בדם מה"ח, ובקובץ דרושים חוברת ששית ח"א סי' כ"ח הובא בשם הרב הגאון מו"ה יעקב מאיר בידערמאן שליט"א חתנא דבי נשואה לאדמו"ר הגה"ק מגור זצ"ל בעל השפת אמת, שהקשה דאפילו בלא קרא ראוי לאסור דם מה"ח כיון דיוצא מה"ח, וכדאי' בבכורות ד"ו. דמה"ט ס"ד לאסור חלב משום דליכא דאתי מהחי ומותר, ויש להוכיח מכאן כמ"ש הכו"פ סי' פ"א סק"ז דדוקא לישראל הי' ס"ד לאסיר חלב משום דכ' הטמאים לאסור צירן ורוטבן וחלב נמי הוי רוטב היוצא מאבמה"ח, אבל לב"נ ליכא קרא לאסור היוצא עש"ה, ונלפע"ד ליישב קושייתו, דמן התורה לא יהי' אסור היוצא אף בישראל, דאף בהקדש היוצא אין כמותו מה"ת וכמ"ש הרמב"ם בפ"י הכ"ב ממ"א דבהקדש ועוד משקה היוצא מהם אסור ואין לוקין עליהם, וכ' שם בכ"מ דאינו אוסר רק מדרבנן, וקראי דמייתי ש"ם חילין דק"כ ב' אסמכתא בעלמא הן, וע"ש בלח"מ ומ"ש עליו הפנ"י בקידושין בקונטרס אחרון לסוגיא דחדש והעלה דרק מדרבנן משקין היוצאין ע"ש אריכות. ואם כן אתי שפיר דכאן צריך קרא דדם מן החי יהי' אסור, אבל משום יוצא רק דרבנן:
והנה תוס' זבחים צ"ו א' ד"ה ואם, וחולין קי"ב א' ד"ה והלכתא, הקשו מהא דפ"ז דפ"ו דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים הרי ממעט באכילתן ואסור למעט זמן אכילת קדשים לפי שמביא קדשים לבית הפסול, וכאן נמי השלמים שמבשל אח"כ לא יהי' רשאי לאכול רק יום ולילה כחומר חטאת, והוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא דחטאת חשוב איסור דאסור לנשים זרים ונותן טעם בקדרה, וקדרה בשלמים, ותי' כיון דמב"מ מדאו' ברובא בטיל ורק מדרבנן בעינן ס' וכאן בקדשים אוקמי' אדורייתא, ומאד קשה לרש"י שכ' דרבא ס"ל מב"מ במשהו ורש"י ג"כ פסק כן בחולין דק"ט. וא"כ שוב יקשה קו' תוס' האיך אמר רבא שם כל יום נעשה גיעול כו' הא ממעט באכילת קדשים, ואי"ל אוקמי' אדאורי' כיון דמב"מ ל"ב. ועוד הק' בכרו"פ סי' צ"ג הא במתני' זבחים צ"ו ב' תנן מריקה ושטיפה בצונן ומבואר בגמ' דאתיא כרבי, וא"כ סיפא דמתני' השפוד ואסכלא מגעילין נמי אתיא כרבי, ורבי ס"ל בחולין דק"ח מב"מ ל"ב ול"ש תי' תוס' אוקמי' אדאורייתא:
ונלפענ"ד ליישב ע"פ הרמב"ם הנ"ל דמשקים היוצאים רק מדרבנן וראיתי בחתם סופר יו"ד סי' קי"ד דמשקים הנבלעים בתוך אוכל מודה הרמב"ם דאסור מה"ת ואף לוקין ע"ש וכ"כ הפנ"י שם, ובחולין דצ"ט ב' אי' והאמר ר"י מב"מ ל"ב ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, וכתב בתוס' דציר לא אסור רק מדרבנן, והוכיחו מזה המפו' דאף למ"ד מב"מ ל"ב זה דוקא באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן אף מב"מ בטיל, ועי' בחוו"ד סי' ק"ה סק"ב וז"ל ואלו הי' הטעם גופי' מדרבנן ל"ה במשהו כדמוכח בחולין צ"ט גבי צירו ע"ש, א"כ מיושב הב' קושיות דאף למ"ד מב"מ ל"ב, מ"מ כאן בטיל דהנפלט מהחטאת לתוך הקדרה מותר מה"ת דמשקים היוצאים מהקדש מותר מה"ת ואח"כ כשמבשלין שלמים בטיל טעם החטאת ברוב, ול"ש דהוי מב"מ ובמשהו, ז"א דכאן הוי איסור דרבנן ובטיל ברוב לכ"ע ושייך תי' התוס' אוקמי' אדאו'. אך זה אינו כיון דאח"כ יוצא החטאת מקדרה לשלמים והוי משקין לתוך אוכל דאסור מה"ת, ותדע דאל"כ היאך צותה התורה מריקה ושטיפה בקדשים הא מה"ת משקין היוצאים אינן כמותן, וכאן הטעם יוצא לכלי ומה איכפת לן שיבלע אח"כ בקדשים אחרים, אע"כ כיון דאח"כ יוצא לתוך אוכל אסור מה"ת, וכ"כ באמת החת"ס שם א"כ כאן אסור מה"ת טעם חטאת היוצא לשלמים דהוי משקה לאוכל ושוב מב"מ ל"ב והדק"ל. ונ"ל עפ"מ שחידש הנוב"י מ"ת או"ח סי' ס"ו דהא דטכ"ע דאור' דוקא היכי שמקבל טעם מן דבר שיש בו מלקות אבל בנבלע איסור שאין בו מלקות לא אמרי' טכ"ע דאו', ועי' בפתחי תשובה סי' צ"ח סק"ה וקי"ח סק"א וכמו כן חידשו האחרינים דהא דמין שנבלע במינו ל"ב רק היכי דהמין הראשון יש בו מלקות, אבל באין בו מלקות לכ"ע מב"מ בטיל ברוב, וא"כ א"ש דכאן בשלמים אחר הטאת אין ממעט באכילתן דבטיל ברוב אף למ"ד מב"מ ל"ב כיון דבעודו הטעם חטאת בכלי אין בו רק איסור דרבנן דהוי משקה בתוך כלי ואף שאח"כ כשנבלע בשלמים הוי לתוך אוכל מ"מ כיון דהשלמים מקבלים טעם מדבר שאין בו מלקות לכ"ע בטיל ברוב:
ואין להקשות למה צריך כלל מו"ש אי משקין היוצאים רק מדרבנן, ז"א דאח"כ נבלעין באוכל, ואי דאינו במשהו דמקבל טעם מדבר שא"ב מלקות מ"מ עכ"פ רוב צריך וציוותה התורה מו"ש על האיסור דילמא לא יהי' רוב אח"כ, ואפי' יהי' הא אין מבטלין איסור לכתחילה, וכמו לרבנן דמב"מ בטיל ברוב ואפ"ה צריך מו"ש, וא"ש ב' הקושיות דאף אי מב"מ ל"ב בכה"ג בטיל דמקבלין טעם מדבר שא"ב מלקות, ובזה יש לתרץ קו' תוס' חולין דק"ח ב' ד"ה בשקדם. דהאיך הגעילו כלי מדין למ"ד חנ"נ כשאין במים ס' הא המים נעשה נבלה ונבלע אח"כ שוב בהכלי, ולהנ"ל י"ל דהפנ"י שם כ' דה"ה בשאר איסורין משקה היוצא אין כמותן רק בנבלעין בתוך אוכל, ולפי"ז כשהטעם הבלוע בכלי נבלע במים לא אמרי' טכ"ע מה"ת ול"ש הקו' דנ"נ מדאו' ושפיר הגעילו כלי מדין:
ובסוף ע"ז דע"ו רמי לי' השפוד ואסכלא מלבנין באור והא תנן בקדשים מגעילין בחמין, ופרש"י שצלה בשר קודש, משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגו' טעמא ונותר איסור כרת הוא, ותמהו המפו' דמה בעי רש"י בזה דאיסור כרת אף אי הוי איסור לאו בעלמא הי' צריך מו"ש, ועי' בברוך טעם מ"ש בזה. ונלפע"ד דבחולין דק"כ ב' אי' והא דתני' הטבל וחדש והקדש ושביעית וכלאים משקין היוצא כמותן מנ"ל וכ"ת ליגמר מהנך מה הנך שכן איסור הבא מאלי', ופרש"י והקדש לא אתיא מינייהו, אלא אתיא מתרומה וחד מהנך, והדר מסיק הגמ' פלוגתא ר"א ור"י, דר"י ס"ל בתרומה אין משקין כמותן, ור"א ס"ל כמותן ע"ש. נמצא דלר"י אף בקדשים אין כמותן, וא"כ ק' הא דהוצרכה תורה מו"ש ושבירה בכלי חרס הא הנבלע בכלי מפליטת קדשים אינו כמותן (ועי' חו"ד סי' ק"ה סק"ב דהיכי דאין משקין כמותן לא אמרי' בי' טכ"ע ע"ש) והנה לפי איבעיא בזבחים צ"ה ב' בישול בלא בלוע מה, ואי נימא דצריך מו"ש. אחי שפיר דאף דהנפלט מקדשים אינו כמותן, אפ"ה כיון דבישל בשר קדשים בהכלי בעי מו"ש, אך קשה דא"כ ליפשוט דבישול בלי בלוע נמי צריך מו"ש אליבא דר' יהושע שס"ל משקה היוצא אין כמותן, ונראה ליישב דתוס' ד"ה היכי כ' וז"ל ומה שפי' בקו' דכולהו קרי איסורא מאלי' לבד מהקדש א"א לומר כן אלא אכלאים קאמר שאין זה איסור הבא מאלי' שע"י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים וגם העבירה הי' בשעת הזריעה ע"ש והנה סברות רש"י להיפך דכלאים הוי איסור הבא מאלי' דאף דע"י המעשה שלו שזרע כלאים ואסרו, אפ"ה הוא לא הוה רק גורם. אבל לאחר שזרע כלאים רמא רחמנא איסורא אכלאים ולהכי הוי כאיסור הבא מאלי'. אבל בהקדש לא נסתלק אמרי פיו שהוקדש הדבר ומכח זה אסור. ומוכח כן בבירור שהרי מתפיס בהקדש הוי דבר הנידר ש"מ דלא נסתלק אמרי פיו ומכח זה הוי דבר הנידר משו"ה סובר רש"י דהקדש ל"ה איסור הבא מאלי':
והנה בנדרים די"א ב' כגון דמחית בשר שלמים ומחית דהתירא גבי' ואמר זה כזה מה בעיקרו מתפיס או בהתירא. וכ' הר"ן ואיכא דק"ל אפי' את"ל בהתירא מתפיס כלו' שיהי' זה כזה ממש דנחית קמי' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו. תו אקשי והא איכא חזה ושוק שאסור לזרים מחמת נדרו, ולדידי ל"ק דאי מחמת נדרו ראוי הי' שיהי' אסור לכל דהא אקדשי' ואסרו אכ"ע אלא דבתר ז"ד פקע נדרו וכו' עיין שם וברשב"א ביתר ביאור. נמצינו למדין דקדשים לאחר זריקת דמים אסתלק נדרי' והו"ל כמתפיס בדבר האסור. ולפי"ז הוי גם לשיטת רש"י איסור הבא מאלי' כמו כלאים אף דע"י גרמותו הוי איסור מ"מ אח"כ נעשה מאלי' דבר איסור. ולפי"ז הא דסובר רש"י דהקדש ל"ה איסור הבא מאלי' הוא רק בקדשי בדק הבית. אבל לא בקדשי מזבח דנעשה לאחר זריקה איסור הבא מאלי':
ומצאתי בחתם סופר יו"ד סי' ק"י שכ' דדברי רש"י רק בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח רק לא ביאר טעם הדבר. ולענ"ד הנכון כמו שביארתי הטעם לחלק. ולפי"ז ניחא הא דציוותה תורה מו"ש בקדשים כיון דהי' גם קדשי מזבח ונעשה איסור הבא מאלי' לאחר זריקה ושפיר משקין היוצאין כמותן דילפינן מחלב חמץ ונבלה דשווין להדדי דהוי איסורי הבאה מאלי' וכמ"ש. אך עדיין ק' נהי דקדשי מזבח הוי כאיסור הבא מאלי'. אפ"ה לכאורה לא יוכל לילף מחלב חמץ ונבלה דהא כיון דתרומה אין משקין כמותן איכא למימר תרומה יוכיח, וכ"כ הפנ"י שם לענין חדש, דלפי המסקנא גם בשאר איסורין הבא מאלי' לא יוכל למילף מהנך דתרומה יוכיח ע"ש. אמנם ניחא דרק איסור לאו לא יוכל למילף מהנך די"ל תרומה יוכיח אבל איסור כרת יוכל לילף מהנך דכרת חמור מאיסורי תרומה דהוא במיתה בידי שמים. ול"י לומר תרומה יוכיח, וממילא באיסור כרת באיסור הבא מאלי' משקין כמותן, וא"ש רש"י דלהכי הוצרך הגעלה בקדשים דפליט שפוד בגוה טעמא ונותר איסור כרת. והוי הפליטה היוצא מהם כמותן להכי אוסר המתבשל אחרי' אבל אי הוי נותר איסור לאו אין המשקין כמותן דהו"א תרומה יוכיח ולמה צריך מו"ש הא היוצא אין איסור כלל:
ובזה יש ליישב קו' תוס' זבחים צ"ו וחולין קי"ב דהוכיחו דנ"ט בר נ"ט אפי' בנתבשלו שרי מהא דכל יום נעשה גיעול ול"א דממעט באכילת קדשים דהאידנא דטעם ב' הוא ונתבשל קודם שבא איסור כו' אך ק' דמותר לבשל שלמים אחר חטאת הרי ממעט באכילתן דמיתסרי לנשים זרים ועבדים, גם מיפסלי ביוצא כחטאת ולפמ"ש א"ש דלענין איסור לאו לא הוי כקדשים משקין כמותן דאמרי' תרומה יוכיח וא"כ לא ממעט באכילה, דלענין נותר הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא חטאת בכלי כלי בשלמים ועדיין מותר ורק הקו' על יוצא ונשים זו"ע וזה ל"ה רק איסור לאו שוב ל"ה משקין כמותן מה"ת ואינו אוסר כלל בנו"ט וא"ש ובחי' כתבתי בזה קונטרס מיוחד, ה' יעזרנו להוציא לאור:
פסוק ד:ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש פרש"י השופך דם עצמו, וערמב"ן, עשו"ת מהרי"ט בכתובות דק"ג בהאי כובס דרמי מאיגרא ומת דיצא ב"ק דמזומן לעוה"ב אף דאיבד עצמו לדעת, והביא מירו' דחילל שבת ויצא בת קול דאיבד עוה"ב והפיל עצמו ונרצה לו, משמע דשרי להמית עצמו לכפרת עוונותיו וכ"מ בשטמ"ק שם, וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א, וביפ"ת ב"ר פס"ה כ' דאסור וכל עובדי דאתמרי במדרשא ואגדתא לאו כדין עבדו. ובברכי יוסף יו"ד סי' שמ"ה כ' אף להיפ"ת דהוי נמי בכלל את דמכם כו' הוי רק איסורא אבל ליתא בכלל מאבד שאין מתאבלין עליו, ועי' חרעק"א ופת"ת שם, ובספר בנין יחזקאל כתובות שם תירץ קו' מהרי"ט שי"ל דנפל שלא במתכוון, דאיתא בירושלמי דהי' בע"ש ועמד השמש י"ב שעות שיהי' זמן להספד רב ואח"כ עלה עמוד השחר והכובס עסק כל היום במלאכה וחילל שבת ומי שנתחייב סקילה נופל מגג, וא"ש קו' תוד"ה מזומן מ"ש:
ועי' בפני יהושע ב"מ דנ"ט אהא דנוח לאדם להפיל לכבשן אש ולא ילבין פני חבירו ברבים. דמזה נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא. דהא מאע"ל הוא עון גדול שנאמר בו כל המאע"ל אין לו חלק לעה"ב ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין ע"ש. ובהגהות יד שאול יו"ד סי' שמ"ה תמה עליו שלא מצא מפורש דמאע"ל אי"ל חלק לעוה"ב. ועמ"ש בזה ביד המלך פ"ג מאבל ובהוספות שם. ועי' ברמב"ם פ"ב ה"ב מרוצח וז"ל השוכר להרוג את חבירו כו' וכן ההורג את עצמו כו' חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומנין שכן הדין שנא' שופך כו' זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח ותמוה דאיך שייך בהורג עצמו חייב מיתה ביד"ש. ומזה יהי' ראי' דמאע"ל אין לו חלק לעוה"ב ומיתה בידי שמים היינו מיתת הנפש, ומצאתי שכ"כ בכל"ח כאן אית ג'. אך עדיין קשה הלשון ואין בו מיתת ב"ד איך יתכן בהורג עצמו מיתת ב"ד. וכ' בכוונת הרמב"ם אם עושה את עצמו טרפה, דזה הוי כהורג את עצמו ממש חייב מיתה ביד"ש ע"ש, ודבר זה נסתפק בספר לימודי ד' סי' קס"ח אי עשה חבירו טריפה אם חייב מיתת ב"ד קודם שמת חבירו ועי' בישועות ישראל סי' ל"ג סק"ט דאינו חייב מיתה. וע"ע בתוס' חולין דמ"ב ב' ד"ה ואמר, וכן לענין אם עשה לחבירו טריפה, ועי' מהר"ם לובלין שהבין דעת תוס' דאם עשאו לחבירו טרפה חייב מיתה ע"ש. ועמש"ל בפ' בראשית (א' כ"ז) בענין זה. וע"ע בכסא דהרסנא סי' שמ"ה בשם הרא"ש אם עושה מחמת צער ל"ה מאע"ל, ועשו"ת בית אפרים יו"ד סי' ע"ו, ובית יצחק יו"ד סי' קנ"ט סק"ז, ובשדי חמד מערכת אבלות אות קכ"א ובשם הגדולים מערכת גדולים אות יו"ד סי' י"ז:
ועי' ברא"ש סוף מו"ק סי' קמ"א דמצינו בגדול שאע"ל מחמת שמפקירין אותו כגון בשאול וכ"כ כ"י בשם רמב"ן. וגם נענשו עליו שלא הספידוהו כהלכה כדאי' ביבמות דע"ח. ועי' בית הלל בשם מ"ר פל"ד אך את דמכם להביא חונק עצמו יכול כשאול המלך ת"ל אך (בשמואל א' ל"ד) וע"ע בב"ה בב"י יו"ד סי' קנ"ז דרשאי לאע"ל היכי שיתקפוהו יצרו ולא יעמד בנסיון וכן מצאתי בשבו"י ח"ג סי' יו"ד דאם ירא שיתעללו בו מותר לאע"ל אפי' על הספק נשאול ודומה לס"ת שנשרף, וערש"י פ' אלו מגלחין דאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצות, וכ' דמה"ט אמרו כל המכבד התורה גופו מכובד בין הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה לס"ת ומשו"ה כ' דמותר לשרוף כתבי קדש הבלויים וקרועים ואין בזה ביזוי שאם התירו לאדם לאע"ל כדי שלא יבא לידי בזיון כשאול. ומכ"ש לכ"ק הנקראים שמות, ומ"מ היכי דאפשר לגנזם עדיף טפי וסיים שם דראוי לשרפם ולהצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה עש"ה. ובסי' י"א השיג עליו הגאון מ' יחזקאל אבד"ק האמבורג. והביא יש"ש פ"ק דב"ק סי' נ"ט דשאול כיון דאם יפול חי בידם יתעללו בו וישראל לא יהי' שוקטים ע"ז ויבואו וילחמו ויוכל ליפול מישראל כמה רבבות. וגם ידע ודאי דיהרג לכן הותר לו לאבד עצמו, אבל כ"ק שספק שמא ישרפו וגם ספק שיתעללו אין לשרפם, ושנים בעינן ודאי יהרג וספק יתעללו, ועוד הא דוד הרג את הנער, וא"ל איך לא יראת לשלוח יד במשיח, ועי' רש"י ורד"ק אע"כ שהם רשאים ולא אתה עש"ה וספרים הנדפסים ג"כ יש בהם קדושה עי' משאת בנימן סי' צ"ט וטו"ז יו"ד סי' רע"א סק"ח ושו"ת חות יאיר סי' קפ"ז. ופת"ת סק"כ, וע"ש בשבו"י סי' י"ב מה שהשיב לו. ועיקר יסודתו על תשובת באר שבע סי' מ"ג שכ' מנהג לשרפם ושרפת כ"ק לא דמי ממש לשריפת אדם, וראי' דספק פק"נ דוחה שבת משא"כ להצלת ס"ת עי' או"ח סי' של"ד ועמד בדבריו הראשונים ע"ש באריכות:
ועי' בכ"מ פ"א מרוצח בשם ירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה, והובא ג"כ במנחת חינוך מצוה רצ"ז, ובקומץ מנחה שם הביא רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה להיפך דכל העושה כן הרי זה חסיד שוטה ע"ש. ובקומץ מנחה מ' רל"ז חידש דאם א' מאע"ל ויכול אחר להצילו אינו מוזהר על הלאו לא תעמוד על דם רעך ע"ש. ובסמ"ע חו"מ סי' תפ"ו סק"ב הביא ג"כ דברי הירושלמי ע"ש דיש פלוגתא בזה וע"ע בפת"ת יו"ד סי' קנ"ז סקט"ו, ובפמ"ג או"ח סי' שכ"ח במשבצות סק"ז מ"ש בזה. ובמאסף קול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' חוב' א' סי' ז' נדפס קצת מזה ממני, וע"ש בשנה ג' סי' מ"ש בזה הגאבד"ק לוקאטש נ"י והעיר מכתובות דס"א ב' בעובדא דמ"ז ור' אשי שכ' המהרש"א שם דמשמע דשפיר עביד ר"א דהכנים עצמו בספק סכנה להציל את מר זוטרא ע"ש ובעיון יעקב שם העיר ג"כ בזה. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ר"י. וע"ע בלח"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת בשם הר"ן ראי' מדניאל שסיכן עצמו בתפלה. וע' ברכות ל"ב ב' מעשה בחסיד אחד, ובטו"ז או"ח סי' ס"ו סק"א. וברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ג'. ובספר חסידים סי' תשפ"ט. ועמ"ש בפ' וישב (ל"ח כ"ה):
פסוק ה:מיד כל חיה אדרשנו. עי' רש"י לפי שחטאו כו' הרי מפרש כפשוטו שה' ידרוש נפש האדם מיד החיה אשר תהרגנו, וע"ש בראב"ע דפירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש ומיתתה ע"י חיה אחרת. אבל הספורנו מיאן בזה שיהי' לחי' עונש, והרמב"ן נסתפק בזה אי שייך עונש לבע"ח, ואי מיתת שוה"נ עונש אל השור. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קי"ד שאלתני מ"ש רמב"ן שאין טעם עונש בהמה שהזיקה כדי לייסר בעלי' שהרי אפי' שור המדבר שהזיק ח"מ, והקשית דפלוגתא דר"מ ור"י פוטר בשור מדבר ור"מ מחייב בב"ק דמ"ד ב' ואע"ג דסתם משנה כר"מ, וראינו התם שור האשה או שור הקדש ומדבר ר"י אומר שור מדבר כו' פטורין ממיתה שאין להם בעלים, ואפ"ה קיי"ל כר"י וההוא סתמא לאו סתמא מקרי הואיל ואיכא פלוג' דר"י בצדה, דבפ' המניח דכ"ח שברו כדו בר"ה פליגי ר"מ ור"י וסתמא כר"מ ואפ"ה פסק הרי"ף כר"י ופי' הרמב"ן דהדין עמו דלאו סתמא איקרי הואיל ופליג ר"י בצדו, ובפ' החולץ דמ"ב א' נמי אמרי דכי הא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תשובה. אפשר שהרב לא נתכוון בפי' התורה לומר שכן הלכה אלא לומר שאין עונש מקנס הבעלים שהרי שור המדבר חייב לר"ח ולא נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה אלא לומר שזה מדין קנס הבעלים לר"מ ולר"י מגזה"כ, ומ"מ מה שעלה בדעתך שכל סתם ומחלוקת בצדו הלכה כמחלוקת ז"א ובההוא דהחולץ לא אמרו הוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת אלא אין הלכה כסתם אמרו, ונפק"מ היכי דמסתבר טעמא דמחלוקת שבצדו י"ל דאין הלכה כסתם כדאי' בנדה דל"ב ונ' וטעמא משום דכל סתם ומחלוקת בצדה אינו סתם גמור אלא אותו סתם דיחיד ורבים דהלכה כרבים, ופעמים הל' כיחיד היכי דמיסתבר טעמי' ע"ש. ועי' מלא הרועים ח"ב ערך סתם ומחלוקת ובס' לוית חן ד"ה הק' על רמב"ן שינקום הנרצח ע"י החי' דהא בפ' ד' מיתות אי' דמיתות ב"נ אינו אלא בסייף או בחנק, ובכתובות ד"ל וסנהד' ל"ז משחרב ביהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או חיה דורסתו כו' הרי דמיתת חי' במקום סקילה, א"כ האיך אמר הקב"ה דמיתת רוצח ע"י חי' ומיתתו אינו אלא בסייף או חנק וצ"ע:
וראיתי עוד בס' בית האוצר מערכת א' כלל נ"ה שהביא ג' דעות א'. דרק באדם שייך עונש, ב'. גם בבע"ח. ג'. דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידם, כמ"ש בב"ר פכ"ו אפי' מקל או רצועה ע"ש, וכ"ה במ"ר קהלת עה"פ עת אשר שלט האדם ע"ש. וכ' שם הכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו. ודומם אשר המית אדם ע"י מסתלק ממנו הקדושה שבו ע"ש שהאריך בזה ובענין אין עונשין מן הדין בבהמה. ובכלל כ"ד. ומזה יהי' ראי' להמבואר בצוואת הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' דומם ע"ש וע"ע בס' לב שמח על ס' המצות בשורש י"ד:
וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם ס' הקנה וז"ל עוד הוסיף לשבח עור השליל לתפילין יותר מכולם למצוה מן המובחר כי אחר שאין בריה יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מהדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל מבואר דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח, וע' במכילתא משפטים ובמד' שוחר טוב תהלים כ"ח:
וראיתי עוד בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה דיני ב"נ אות ל"ג שכ' דבאמת ר"מ ור"י פליגו בזה אי יש עונש בבע"ח ולפי"ז הי' להם ראי' דהלכה כר"מ מדברי רבינא חולין קל"ח ב' דעוף טהור שהרג נפש מחויב לאתוי' לב"ד לקיים בו ובערת הרע מקרבך. מבואר דרבינא ס"ל דמיתת שוה"נ מצד ובערת כמו מיתת האדם, וא"כ אין נפק"מ בין יש לו בעלים או לא. וכיון דרבינא דהוי בתראי ס"ל כר"מ ממילא הלכה כמותו עש"ה. וע"ע בס' בנין דוד על אינה בפתיחה אות ח':
פסוק ה:שופך דם האדם. בב"ר פל"ד סי' י"ט ע"י שליח דבב"נ יש שליח לדבר עבירה וע' פרשת דרכים דרוש ב' שהק' מסנהד' כ"ט דנחש הי"ל לטעון דברי הרב כו' ולהמד' ל"ה מועיל בב"נ דישלד"ע, וע' בש"ר פ"א סי' י"ז בויאמר בילדכן את העבריות דלמה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו ויפרע מהם, ועי' יפ"ת, וי"ל דהא דבב"נ חייב המשלח רק בשפיכת דמים אבל בשאר עבירות, אשלד"ע דומי' דישראל, ודמיון בקידושין מ"ג האומר לשלוחו צא והרוג שמאי אומר שולחו חייב מ"ט דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון. הרי דלשמאי יש חילוק בישראל בין שפ"ד לשאר עבירות, וא"כ בב"נ נמי יש חילוק, ועי"ל דנחש הסית לדבר אכילה ובכה"ג אף בב"נ אשלד"ע כמ"ש שם לשמאי בצא בעול את הערוה וכו' שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. וכמו כן י"ל בב"נ ע"ש:
והנה לפמ"ש במלא הרועים ערך ב"נ אות י"ב הא דבב"נ ישלד"ע דוקא לענין זה שמשלח חייב אבל השליח ג"כ חייב שעשה עבירה בפועל ע"ש. א"כ א"ש הא דמסית אף דישלד"ע מ"מ השליח ג"כ חייב וע' בפנ"י קידושין שכ' דעל עבירה אחת לא יתחייבו המשלח ושליח וי"ל דוקא בישראל אבל בב"נ חייב השליח והמשלח. ועי' בערבי נחל בדרוש ב' לשה"ג ומ"ש לעיל בפ' בראשית (ג' ג') ועי' ג"כ בתומים סי' ל"ב סק"ב שהאריך בזה עש"ה:
ובמג"א סי' תמ"ח סק"ד הביא דעת המשאת בנימן אף דאין עכו"ם נעשה שליח לישראל ולא ישראל לעכו"ם אבל נכרי לנכרי יש שליחות, ועי' סמ"ע סי' קפ"ח וש"ך סי' רמ"ג סק"ה, וב"ש אה"ע סי' ה' סקי"ט. ובקצוה"ח סי' קפ"ח כ' דראיות הב"ש מת"ה אינה ראי' דהת"ה מסופק אי מנכרי לנכרי שייך אשלד"ע כמו בישראל או בעכו"ם ישלד"ע אבל היכי דאין שליחות לד"ע משמע דיש שליחות כה"ג וכהמ"ב וע' חדושי מהרא"ך שם לאא"ז הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל שהאריך בזה:
ובס' בית האוצר ח"א כלל ע"ט כ' דבר נחמד די"ל סברות דברי הרב דקיי"ל החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וא"כ כ"ש דחשוד אמחשבת עבירה אין נעשה חשוד עי"כ לעשת עבירה בפועל. כגון אם רצה לאכול איסור ומחמת אונס לא עלה בידו אין נעשה חשוד כיון דל"ה לו רק רצון ויוכל להיות שיתעורר טבע נפשו הישראלית ולא יתנהו לשבור בפועל. ועתו"ס כתובות דע"ב במאכילתו שאינו מעושר אם רצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה. דיכולה לומר אם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך עכ"ל, ולפמ"ש בל"ז אין נעשה חשודה במחשבה (אולם בס' יד מלאכי כ' דלפ"ע הוא מיד כשנותן ואפי' אם אירע ולא אכלו המקבל עבר אלפ"ע ע"ש ונמצא הוי הנתינה לבד עבירה בפועל לא לבד מחשבת ורצון עבירה). וע"ע בב"ק דק"ח בעי רבא עמד לישבע שקר ולא הניחוהו מאי תיקו, מוכח לכאו' דאיבעי' הוא אם נעשה חשוד ע"י המחשבה ע"ש וזה י"ל בשליחות עבירה אף שקיבל השליח השליחות אמרי' דבבואו לעשות יחזור בו ולא יעשה בפועל ונמצא דנעשה רק שליח רק אז בשעת עשיית מעשה השליחות:
ובגיטין דכ"ד בנותן גט לאשתו וא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם ושם הוי שליח לקבלה ל"מ דלא חזרה שליחות אצל הבעל, וברש"י שליח לא מקרי רק כשראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך. וכאן היא נעשית בעל המעשה ע"ש והכוונה בשליחות דגם רגע אחר עשיית מעשה השליחות עדיין הוא שליח המשלח משא"כ שם נהפכת להיות מתגרשת. ולפי"ז י"ל דבעינן ג"כ דגם רגע לפני עשיית מעשה שליחות כבר יהי' שליח המשלח. משא"כ בדבר עבירה דנעשה שליח רק עם מעשה השליחות יחד ל"מ שליחות, וזה"פ דברי הרב יש לנו להחזיק שלא יעשה המעשה, ורק נעשה שליח עם עשיית המעשה יחד לא רגע קודם ול"מ דלא חזרה שליחות, ולפי"ז א"ש הלח"מ פ"ג ה"ט מע"ז שכ' כיון דאחר עשאו לעכו"ם שליח הוי כאלו עשאו הוא וחייב עכ"ל, והק' המפו' הא אשלד"ע ולהנ"ל א"ש דאשלד"ע דע"י המחשבה אין נעשה חשוד וזה רק בכה"ת דאין מחשבה רעה מצטרפת למעשה אבל בע"ז דמצרפת כמ"ש בקידושין ל"ט שפיר נעשה שליח מקודם וישלד"ע. וא"ש המ"ד דבב"נ ישלד"ע דבעכו"ם נמי מצטרף מחשבה כמעשה כמ"ש בתוס' קידושין שם ד"ה מחשבה בשם המ"ר ושפיר בב"נ ישלד"ע. וא"ש הא דיבמות קי"ח המזכה גט במקום יבום שהיא שונא ליבם וזכות הוא לה וזכין שלא בפני' או זמנין דרחמא לי' אין חבין כו' ומסיק דספק הוא וחולצת ולא מתייבמת, והק' המפו' דהשתא דספק ואינה מתייבמת שוב ליכא חשש דרחימא לי' וא"כ שוב הוי זכות גמור וגם חליצה לא תיבעי', ולהנ"ל א"ש דזכי' מטעם שליחות א"כ בשלמא אם הי' בעצם זכות אז הי' נעשה שליח גם רגע קודם משא"כ עתה דחיישי' דרחמא לי' והוי חוב בעצם ורק מפאת קבלתו הגט דספק מגורשת חולצת ולא מתייבמת עי"ז נעשה זכות. א"כ הא א"א לו להעשות שליח רק עם קבלות הגט יחד ול"מ עכת"ד בקיצור והוא כפתור ופרח:
ולפענ"ד נראה לפרש דברי המד' דבב"נ ישלד"ע ע"פ פלפול, ונקדים גמ' דיומא די"ח אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו משביעין כו'. שמא תשנה כו' וקשה הלשון דמשמע דמשום זה שהוא שלוחם לא ישנה ממה שאמרו לו. והגרע"א ז"ל הק' ג"כ דבאמת עבודה ביוה"כ מלאכה ובכרת רק דצותה התורה. אבל שלא לצורך הוי מלאכה ואם ישנה שיתקן מבחוץ ויכניס כדעת הצדוקין יחייב על מלאכה ואיך חל השבועה דהוי מושבע ועומד ע"ש, וי"ל דבחולין ד"ג ע"ב אי' שחיטת כותי מותרת בד"א בעומד ע"ג אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ופרש"י בעמוד א' דאע"ג דהוחזקו לעצמן אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבלות דלית להו לפני עור ע"ש והקשה בראש יוסף על לשון חותך כזית הא גם חצי שיעור אסור דלא ניתנו שיעורין לב"נ ומסתמא כותים ג"כ מוזהרים אח"ש, ונ"ל דהנה הטעם דאשלד"ע דדברי הרב כו':
ושמעתי מהגה"ק מאסטראווצי זצ"ל להסביר הדבר דלא שייך שליחו של אדם כמותו דבטח לא עשה מטעם שליחות המשלח רק מדעת עצמו דאי מחמת ציווי של משלח בטח הי' שמע להציווי של השי"ת שלא לעשות עבירה ואם עשה ע"כ לדעת עצמו עשה. ולכאורה י"ל לעולם דעשה עבור ציווי המשלח ואי דיעבור על ציווי השי"ת ז"א דהא הוא לא יעשה כלל עבירה אם ויעשה ע"פ ציווי המשלח ושוב יהי' שליח לד"ע, אכן זה אינו דאף אם המשלח יעבור הוא ג"כ יעבור אלפני עור ויעבור על ציווי השי"ת ושפיר אשלד"ע. נמצא דכל מה דאשלד"ע רק אי שייך לפ"ע ודפח"ח. ולפי"ז קשה אמאי אכלו מותר לאכול משחיטתו, דלעולם י"ל דנבלה, והא דאכל משום דנתנו לו ויתחייב הנותן, ואין לומר דאשלד"ע, ז"א דכל הטעם רק אי חייב אלפ"ע וכותי לית לי' לפ"ע ושוב ישלד"ע וחייב המשלח:
אכן ז"א דאף אי ישלד"ע זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' כמ"ש בקידושין דמ"ג, ושוב אשלד"ע וא"ש קו' הפמ"ג הנ"ל, דהא דח"ש אסור יש ב' טעמים, או דחזי לאצטרופי או דאחשבי' כמ"ש הריטב"א מכות והחכ"צ סי' פ"ו והכא אחשבי' לא שייך דהא הוא בעצמו לא לקח רק דנתנו לו וליכא ראי' מדאכל אחשבי', וחזי' לאצטרופי ג"כ ל"ש. דאי אמרי' דבעצם לא הוי אכילה פחות מכזית רק דחזי' לאצטרופי, ושוב יש לומר דבאמת נבלה והא דאכל משום דהמשלח יחייב דל"ש בכותי לפ"ע. וישלד"ע ול"ש דאם השליח נהנה לכ"ע אשלד"ע, ז"א דהא פחות מכזית לא נהנה דלא הוי אכילה מצד עצמו ושפיר מדויק הלשון חותך כזית:
ולפי"ז א"ש דעשו לכה"ג שליח ועי"ז יהי' יכולין להשביע אותו שלא ישנה דאי לא יהי שלוחם לא יוכלו להשביע דאין השבועה חל דמושבע ועומד הוא כקו' הגרע"א ש אבל אם יהי' שלוחנ לא יעבור כלל אם ישנה רק המשלח יעבור ול"ו אשלד"ע דכל הטעם אי אמרי' לפ"ע ואם חשבוה לצדוקי ל"ש גבי' לפ"ע וממילא ישלד"ע וא"כ לא יחייב כלל הכה"ג אם יעבור אחילול יוה"כ ושפיר השבועה חל שלא ישנה. וממילא א"ש המדרש דשופך דם האדם ע"י שליח בב"נ חייב המשלח דישלד"ע דכל הטעם דאשלד"ע רק אי אמרי' דיהי' עובר אלפ"ע, ובב"נ דאין עובר אלפ"ע ממילא שוב ישלד"ע. ודו"ק היטב בזה כי הוא בעזה"י דבר עמוק וחריף:
פסוק ה:שופך עי' תרגום דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמיה יתשד והוא פלא דהא בב"נ ל"צ לדונו כלל, והוא הדיין כהריגת המצרי דמרע"ה. וכ"ה ברש"י יבמות דמ"ז ב' דב"נ יכול להרוג ב"נ חבירו שגזלו. ואיך יתרגם דצריך סהדי ודיינין וע' סנהד' דנ"ז ב'. וראיתי בס' חלקת יואב תנינא סי' י"ד שהעיר בזה וכ' דבב"נ יש ב' דברים שצריכין לדונו א' שדמו מותר והיינו שמותר להרגו. והב' שחייבין הב"ד להרגו לקיים ובערת הרע מקרבך. וי"ל הא דב"נ נידן בע"א היינו רק לגבי ב"נ שמצווין על דינים, וכיון שנגמר דינו שדמו מותר ממילא חייבין להורגו דלגביי' ע"א נאמן. אבל גבי ב"ד של ישראל שיהי' מוטל עליהם חיוב להרגו בזה לעולם צריך ב' עדים כשרים ועדה של כ"ג דלגבי דידן אין ע"א נאמן דמחזקינן למשקר רק הע"א מועיל להתיר דמו שלא יהי' אסור להורגו דהרי בלא העד איכא איסור תורה להרוג ב"נ כמ"ש במכילתא הובא בחלק"י קמא או"ח סי' א', ופ"י העד הותר דמו, אבל לא שיהי' מוטל עלינו חיוב להרגו. וזה שת"א על מימר דייני' והיינו לגבי דידן ע"ש. ועי' בחינוך מצוה קצ"ב דלגבי דידן צריך ב' עדים, ורק אם הם ב"נ ג"כ מועיל, אבל הרא"ש וטור ס"ל דלגבי דידן שיהי' הב"ד מחויבין להזדקק להוציא ממנו ממון צריך ב' עדים כשרים. וע"ש במנחת חינוך ובשער המשפט סי' ת"ח. וע"ע בחלק"י בקונטרס קבא דקושיתא קושי' י"ח ונ' ע"ש ובשו"ת אוהל אברהם סי' ו'. ויש להאריך בזה ואכ"מ:
פסוק ז:פו"ר ערש"י לצווי ולפי מדרשו מי שאינו עוסק בפ"ו כשופך דמים, והק' הרא"ם דמנ"ל לרש"י דמי שדורש ההיקש לית לי' דהאי פסוק פו"ר למצוה היפך מגמ' סנהד' הא איכא למימר דס"ל למצוה ואפ"ה דריש סמוכין. וראיתי בס' מלא הרועים ערך סמוכין אות כ' שכ' דהך מדרשא הוא ר"א דדריש כ"מ שאינו עוסק בפו"ר כשפ"ד ויליף מהך היקישא ור' אליעזר שמוחי. ובירושלמי מפרשי שמותי מתלמידי שמאי וב"ש ל"ל סמוכין כי אם במוכח או מופנה, ולכן כ' רש"י דלפי מדרשו ע"כ ואתם פ"ו לאו למצוה, דר"א לא דריש סמוכין כנ"ל וא"ש, וערמב"ן, ובשל"ה פ' נח, ועי' יבמות דס"ה ב', ובמהרש"א סנהד', וע"ע בס' בית מאיר על ש"ם שם מ"ש בזה עש"ה:
פסוק ז:פו"ר עמ"ש לקמן בפ' וישלח (ל"ה י"א) בשם ס' רזיאל המלאך ומ"ש בזה:
פסוק יא:והקימותי ערש"י ועי' סוטה די"א א' ומהרש"א:
פסוק יג:את קשתי ערמב"ן ע"כ צריכים להודות לחכמי יוונים כי הקשת מלהט וכו' ועי' בזה בס' אמת ליעקב לאא"ז הגאון מליסא ז"ל ברכות פ' הרואה מ"ש בדברי'. ועי' בס' תורת העולה להרמ"א ז"ל ח"ב פ"ד על הא דלא נראה הקשת בימי ריב"ל ורשב"י כי הם הי' מונהגים תמיד ע"פ השגחה פרטיות ולא ע"י הטבע אשר הקשת עליו אות כי לא הוצרכו לותר להם השגחה. ועי"ל אע"פ שהוא דבר טבעי מורה על גודל מעלתן כי ידוע שקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם. ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ ודרשו חז"ל (ואתחנן י"א י"ד) בעתו יורה ומלקוש זה לילה רביעית ושביעית, ואי' שבימי רשב"י ירדו הגשמים כך והי' חטים ככליות כו' ולכן אמרו של"ה הקשת נראה כי ל"ה גשם ביום רק בלילה בעתו וזה ענין אות כשעולם חוטא הקשת נראה בענן להיות כי אז השמש על הארץ ואין הגשם לברכה עש"ה. ועי' ביערות דבש ח"א דרוש י"ב. אי' בפ' המדיר ע"ז:
כשמת ריב"ל שאל לי' רשב"י נראה קשת מימיך א"ל הן א"ל א"כ לאו את בר לוואי, וקאמר הגמ' ולא הוא רק דלא לאחזוקי טיבותא לנפשו אמר כן, והקשה בעלמא דקשוט איך אמר כן שקר. וי"ל דהנה ק' הא קשת הוא טבעי כשתזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטירי מים כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים, אבל בזוהר יש כי ב' קשת משונים בגוונים א' הוא טבעי. אבל מה שיש בו מראה תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון, ורשב"י כוונתו על מין השני, וריב"ל השיבו סתם וכוונתו לטבעי והא דלא א"ל בפירוש דלא לאחזוקי טיבותא אבל לא כזב עש"ה, ועי' בדרשות הר"ן. ודברי שאול מ"ת. ועי' בספר הברית ח"א מאמר יו"ד פי"ב ומגודל אריכות לא העתקתי, ודבריו מאירים כשמש בצהרים:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א כ' לי. די"ל דמצינו בחגיגה י"ד ב' בר"י ור' יוסי בשפה שעסקו במעשה מרכבה בתמוז נתקשרו השמים בעבים ונראה כמין קשת בענן וכו' א"כ יש קשת שהוא למעליותא לצדיקים העוסקים במעשה מרכבה, ואמר ריב"ל לשון הכולל ב' לשונות ולא דבר שקר רק סתם הן כדי שלא יחזיק טובה לעצמו, וכוונתו הי' לקשת הנ"ל. ולכאו' יפה אמר, אבל עי' שם במהרש"א שכ' דאי' רק כעין קשת ולא ונראה קשת דהוי סימן קללה כמ"ש בכתובות בריב"ל נראה קשת מימיך. אבל בחגיגה אי' כמין קשת כמ"ש במרכבה דיחזקאל כמראה הקשת ע"ש ונסתרו דבריו. ובדבריו י"ל בפ' שופטים (ט"ז י"ט) כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, דיעקב אמר אנכי עשו בכורך בפ' תולדות (כ"ז י"ט) ופרש"י שלא אמר שקר רק אנכי המביא לך. ופשו בכורך ודברי' משתמעין לתרי אנפי, ומצינו ג"כ (שם כ"ז א') דכהו עיני יצחק שיטול עשו הברכות וז"ש ראו מה ששוחד גורם בשביל השוחד שנתן עשו ליצחק כמ"ש (כ"ה כ"ח) כי ציד בפיו, היינו שוחד דברים ושוחד אכילה כמ"ש רש"י וגודל הלגימה שעי"כ אבי' אהבו וזה גרם שתכהנה עיני יצחק כדי שלא יראה את יעקב וזה יעור עיני חכמים יצחק, ויסלף דברי צדיקים שיעקב הצדיק הוצרך לסלף דברי' ולומר דיבור המשמע ב' אופנים:
פסוק כג:וערות עי' ברכות כ"ה ב', ורמב"ם פ"ג הט"ז מק"ש, וצפנת פענח שם, וכל"ח כאן, וקובץ דרושים ח"ט סי' כ"ט אות יו"ד:
פסוק כד:בנו הקטן רש"י הפסול. עמ"ש במהרש"א סנהדרין דס"ט:
פסוק כז:יפת ערש"י, ובמהרש"א יומא ד"י ד"ה תירס. ובס' נטריקן להפמ"ג ק"ו י"ג: