פסוק ג:לכם יהיה וכו׳ כירק עשב שהפקרתי וכו׳ הא דאצטריך להשוות לירק עשב היינו לפי שבאמת גם אדה״ר היה מותר לו לאכול בשר אבל לא דומיא דירק עשב דההוא הוה שרי ליה לחתוך מהמחובר ולאכול משא״כ בשר דלא הוה שרי ליה להמית ולאכול רק אם מתה מאליה הוה שריא ליה והשתא התיר להם להמית ולאכול כל בשר דומיא דירק עשב. והטעם כתב רבינו בחיי לפי שנתחייבו כל הבריות מיתה וניצולו בזכותו של נח:
פסוק ה:לנפשותיכם אף החונק וכו׳ אצטריך הואיל ואשכחן דליכא שום מיתה בב״נ כשעוברין על מצותן אלא מיתת סייף סד״א דלא חשיבא מיתה לגבי דידהו אפי׳ לענין זה אלא זו בלבד מש״ה אצטריך ריבויא והשתא דאתרבאי מיתת חנק ממילא אתרבו כל מיני מיתה דהי מנייהו מפקת הא כלהו שוין לדידהו:
פסוק ה:מיד כל חיה וכו׳ הוצרך להזהיר וכו׳ ביאר הרא״ם ז״ל שיחזרו לטבעם שהוטבע בהם מתחלה וכו׳ כדכתיב ורדו בדגת הים וכו׳ אתם רודים בהם ולא הם בכם לא אזהרה ממש שלא תפול אזהרה למי שאין לו דעת ע״כ ולע״ד דלהחזירם לטבעם לא הוצרך מקרא זה דכבר כתיב לעיל ומוראכם וכו׳. על כל חית הארץ וכו׳. א״ו הך קרא יתירה לאזהרה דוקא אתי ואף על גב דחיות גופייהו לאו בני דיעה נינהו האזהרה היא לגבי בשר שלהן. ובב״ר נמי דרשו הך קרא לאזהרה אלא שדרשו להזהיר לאדם שלא ימסור חבירו ביד חיה להורגו ורבינו לא ביאר כן לפי שאינו קרוב לפשט הכתוב דמיד כל חיה אדרשנו קאמר:
פסוק יב:לדרת עולם נכתב חסר וכו׳ פשטא דמלתא משמע שהחסרון בא להורות על המיעוט שלא לכל דורות נצרך וכך ביאר הרא״ם ז״ל אך ז״ל הב״ר א״ר יודן לדרת כתיב פרט לב׳ דורות דורו של חזקיה ודורו של אנשי כנסת הגדולה ר״ח מוציא דורו של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רשב״י ע״ש משמע דלכ״ע לא הוו טפי מב׳ דורות ומש״ה כתוב חסר ב׳ ווי״ן להוציא ב׳ דורות וא״ש שרמוז זה באות הוי״ו שסודה הקשת עצמו והוא הצדיק יסוד עולם ולפיכך לא הוצרך בדורו קשת אחר. אלא דבגמ׳ דידן בפ׳ בתרא דכתובות נר׳ דלאו דוקא אלו הב׳ דורות היא דלא נראתה הקשת דהא בדורו של ריב״ל נמי קאמר התם שלא נראה אף שהוא לא רצה לאומרו לרשב״י כי בעא מינה היינו דלא לחזוקי טיבותא לנפשיה ע״ש וצ״ל כדמעיקרא:
פסוק יח:וחם וכו׳ למה הוצרך וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא שאין זה מדרך הלשון ולא הול״ל אלא וחם אבי כנען א״נ וחם הוליד את כנען ומשני שפיר דהכא אין כוונת הכתוב להודיענו תולדות חם אלא ה״ק וחם הוא אבי כנען כאשר תראה לקמן הילכך א״ש מ״ש ארור כנען נמצא שזו כמו הקדמה לענין:
פסוק כ:ויחל עשה עצמו חולין וכו׳. והוצרך לזה ולא הניחו כפשוטו מל׳ אחל תת פחדך וכדמתרגם ושרי משום דא״כ לא הול״ל אלא ויטע נח כרם וממילא הוה משמע שזה היה תחלת נטיעתו ממה שלא הזכיר הכתוב דבר קודם לו:
פסוק כ:ויטע כרם וכו׳ זמורות ויחורי וכו׳ הרא״ם ז״ל כתב בשם ר״ת מאורליינש משום דהני תרתי מתקלקלי טפי במיא משאר אילנות ע״ש ובש״ח בשם מהר״ר איסרלן נדחק בד״א ואני תמה כי מדבריהם ז״ל נר׳ שלא הכניס נח לתיבה אלא הני תרתי וק׳ א״כ איך נתקיימו כל השאר דהא ודאי מי המבול השחיתו הכל דהא אפילו ג״ט בעומק הקרקע נימוח ונטשטש כדלעיל ועוד כתוב הדר הוא ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך וכולי ולי נר׳ שודאי הוא ולאו דוקא נקט רש״י אלא חד מנייהו וה״ה לכלהו והכי אי׳ בהדיא בב״ר הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה וגרופיות של זתים ע״ש:
פסוק כא:אהלו אהלה כתיב וכו׳ הכרחו של רבינו דאל״כ הול״ל בתוך האהל א״נ לא לכתוב אלא ויתגל ותו לא א״ו ניתן לידרש ואע״ג דבב״ר לא דרשו כן אלא ממלת ויתגל מלשון גלות מדלא כתיב ויגל ותיבת אהלה דריש לומר בתוך אהל אשתו לא נקטיה רש״י לפי שאינו קרוב לפשט המקרא דאדרבא אילו הוה כתיב ויגל הוה מקום להרגיש שהוא פועל יוצא דמשמע גילה לאחרים אבל ויתגל הוא כפשוטו מההתפעל שנתגלה עצמו ובזה תבין למה שינה רבינו סדרא דקרא דברישא פי׳ אהלה והדר ויתגל שזה כמו התנצלות לומר תדעו למה זה דרשתי כן מתיב׳ אהלה ולא מתיבת ויתגל מדלא כתיב ויגל וכמו שדרשו בב״ד לפי שויתגל ל׳ ויתפעל וכן בדין להיות כתוב כך ולא ויגל שאז לא הוה משתמע שנתגלה עצמו:
פסוק כג:ויקח שם וכו׳ אין כתוב וכו׳ אע״ג דמשתעי קרא הכי כמו ויקח קרח וכו׳. ודתן ואבירם וכו׳. ותדבר מרים ואהרן ומה גם כמה זימני דכתיב ויאמר משה ואהרן ויעש משה ואהרן והו״מ רש״י למדרש בהו הכי ולא עשה כן אלא הכא משום דאנסיה יתורא דקרא דהול״ל וישימו שם ויפת את השמלה על שכם שניהם וכו׳ א״ו ה״ק ברישא ויקח שם לחודיה ולבתר גם יפת סייעו:
פסוק כג:ופניהם אחורנית למה נאמר וכולי ההרגש שמבחוץ דברישא הול״ל ופניהם אחורנית ולבתר ויכסו את ערות וכולי א״ו ה״ק בשעת שכיסו את ערות אביהם שהוכרחו להפוך גופם כדי לכסותו מ״מ הפכו פניהם אחורנית:
פסוק כה:ארור כנען וכו׳ ומה ראה חם וכו׳ הא דנטר רש״י למבעי הכי עד הכא ולא כתב כן לעיל כשכתב שסרסו משום דלעיל נוכל להק׳ דמנ״ל דהכי הוה דילמ׳ רבעו כאידך סברא דבג׳ אבל הכא מדחזי׳ שקילל בנו הרביעי מוכרח לומר כן דמכח זה הוכרחו בגמרא בפ׳ בן סורר לומר דאפי׳ למ״ד רבעו סירוס נמי הוה דאל״כ אמאי קיללו ברביעי:
