רש"י כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל: לשון הרג"א וא"ת לא לכתוב כירק עשב שהרי כבר כתוב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וי"ל דאי לא כתיב כירק עשב ה"א דווקא כשמתה הבהמה מאליה אז מותר לאכלה אבל להמית ולאכלה לא לכך כתב כירק עשב כמו שהירק אין חלוק דלעולם מותר לאכול אבל קשה כיון שאסר לאדם אבר מן החי ש"מ שאם מת אפילו לאדם שרי וממילא כאשר התיר לנח התיר לו להמית ג"כ וא"כ כירק עשב למה לי לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם אפי' מתה מעצמה כו' עכ"ל מה שאמר שלא התיר שום בשר לאדם אפילו מתה מעצמה אין כן דעת רש"י ולא דעת תוספות בפרק ארבע מיתות לכן נ"ל לתרץ קושיות דלא לכתוב כירק עשב כו' לאידך גיסא דאי לא כתב כי רק עשב אלא כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה ה"א דווקא חי יאכלנו כלומר שימית אותה על ידי נחירה או יכה קופיץ בראשה וימיתנה ויאכלנה לאפוקי מתה מעצמה אסורה עליו משום נבילה לכך כתב כירק עשב וגומר כלומר כמו שבירק עשב שנתתי לאדם לא חלקתי בו אם יעקרנו הוא מן הקרקע או מן האילן הפרי שהוא מקום חיותו או אם יפול מעצמו מן האילן כן לא חלקתי לך מב"ח שהתרתי לך הן תמות מאליה או תמיתנו אתה:
פסוק ד:
רש"י בנפשו דמו אסר להם אבר מן החי כלומר כל זמן שנפשו בדמו לא תאכל הבשר בנפשו דמו בעוד נפשו בו בשר בנפשו לא תאכלו הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלנו הרי דם מן החי עכ"ל הרא"ם גם הרג"א שבשו הגרסא והגיה ופירשוה יעויין בדבריהם אבל אומר אני שאין צריך לשבש הגירסא ברש"י והתימא מן הרא"ם שהוא עצמו סיים בדיבור הזה שכבר גלה רש"י דעתו שתמיד הוא כותב יישוב דברי המקרא א"כ למה מחק הגירסא האמתית שהיא מתיישבת ליישב פשט המקרא ונ"ל דה"פ שקשה לרש"י פשט לשנא דקרא שאמר בנפש דמו דמשמע שאדם תלוי בנפש כלומר שהנפש הוא משכן הדם ואינו כן שהרי הנפש תלויה בדם שדם הוא משכן הנפש שהנפש שוכנת עליו ואין הדם שוכן על הנפש ואם כן בנפשו בדמו היה לו לומר כלומר בעוד נפשו בדמו לכך אמר בתחלה אסר להם אבר מן החי כו' כלומר וצרכינן לפרש חיבור הכתוב אך בשר כל זמן שנפשו בדמו כלומר כל זמן שעוד הנפש שוכן על הדם שלו לא תאכלו הבשר הפורש ממנו ולפי זה תחסר ב' ממלת בדמו ותתפרש הב' של בנפשו בעוד נפשו ותמשך גם למלת דמו והוי כאילו כתיב בדמו כאילו אמר בשר בעוד נפשו בדמו לא תאכלו ולפי שלא היה צריך הכתוב עכשיו לתלות הנפש בדם שהרי לא בא הכתוב אלא לאסור הבשר בעוד נפשו עמו והיה די לומר בשר בנפשו לא תאכלו ויהיה פי' בנפשו בעוד נפשו בו לכך אמר רש"י אח"כ בנפשו דמו בעוד נפשו בו כלומ' כאלו אמר בעוד נפשו בו ומלת דמו מיותר הוא שאעפ"י שנוכל ליישבו על פי הפשט מ"מ מיותר הוא ואח"כ בא רש"י לפרש ייתורא דדמו למה לי ואמר שכוונת הכתוב לשני לאווין ואמר בשר בנפשו לא תאכלו הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו הרי דם מן החי כלומר ויהיה פירושא דקר' על שני אופנים שתתפר' מלת בנפשו לפניו ולאחריו עד"ז אך בשר בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הבשר הרי אבר מן החי והשני אך בשר בנפשו כלו' בעוד נפשו בו ר"ל עם הבשר דמו לא תאכלו הרי דם מן החי וליכא למימר להכי לחוד הוא דאתא דא"כ בשר ל"ל אך בנפשו דמו לא תאכלו הל"ל וע"כ הוי פירושו בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הדם בשר ל"ל אלא ש"מ תרתי נ"ל:
פסוק י:
רש"י חיות הארץ להביא המזיקין כו' לשון הרג"א פירוש החיות המזיקין כגון ארי דוב ונמר והרא"ם פירש המזיקין השדים וטעות הוא כי כאן כתיב לכל חית הארץ ואין השדים נקראים חית רק בכלל כל חי הם כדכתיב מכל החי ולא נקראים חיות עכ"ל ודבריו תמוהי' מאוד דמה צריך לרבות חיות המזיקים כמין ארי דוב ונמר למה לא יהיו נכללין בכלל כל חיות הארץ אתכם כי בשביל שהם טורפים ודורסים אינם נקראים הילוכן עם הבריות ומה יאמר בארי ודוב בני תרבות ואפילו בלאו בני תרבות כשאינן רעבים אינם טורפים ועוד למה לא יהיו השדים נכללים במלת חיות הארץ ואין זה אלא דברי נבואה שאינם נקראים חיות חית נגזר מחי לפיכך אני אומר אין כאן טעות בדברי הרא"ם ודבריו נכונים ואמתיים שאין כוונת רש"י להביא את המזיקין אלא על השידים והמפרשים אותו על ארי ודוב אינם אלא טועים:
פסוק יא:
רש"י אעשה קיום לבריתי כו' לשון הרג"א שהרי כבר הבטיח הקב"ה שלא לשחת את העולם א"כ כבר עשה ברית עמו כו' עכ"ל ולא דק בלשונו שאמר כבר הבטיח כו' א"כ כבר עשה ברית ואין ההבטחה ברית כי הבטחה וברית שני ענייני הם כי הבטחה הוא שמבטיח אחד לחבירו בדברים בעלמא בלא שבועה שיעשה עמו כך וכך וברית הוא שכורת עמו ברית ע"י שבועה או שיעשה דבר סימן על קיומו ההבטחה כגון עובר בין הגזרים וכיוצא ועניין קיום לברית הוא עניין שלישי שנותן לו אות שבו יראה שיקיים הברית כגון הכא בקשת:
פסוק יב:
לשון הרא"ם לדורות עולם כו' לדרת עולם תואר כו' פי' תואר לנקיבה יחידה כמו ברכת שפחת:
פסוק יג:
את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו' חכמי הטבע אומרים שהקשת הוא דבר טבעי מלהט השמש ועובי הענן כמו שכת' בעקידה ע"ש ומתוך כך מקשין וא"כ מה אות היה זה שהרי קורם המבול ודאי היה ג"כ נראה לפעמים אם הוא בא בטבע ואני אומר שאין כאן קושיא כלל שהרי ע"כ אין כל העננים מוכנים בטבעם לקבל צורה כזאת כמו שעינינו רואות כמה פעמים עננים ואין הקשת נראה וא"כ נוכל לומר כיון שהאדים והעננים לא נבראו אלא להביא מטר לעולם לא היו קודם המבול עננים כאלו שהיה בטבעם מוכנים לקבל צורות הקשת. ולא נראה הקשת מעולם קודם המבול ועכשיו נתן הש"י אות לנח שכל פעם שיבא על מחשבתו להביא חשך ואבדון לעולם יענן הוא ית' ענן כזה שיהיה מוכן לכך בטבעו שיקבל צורות הקשת מלהט וניצוץ השמש ואין זה בריאה חדשה רק יזקק העננים בעת הצורך לקבל צורות הקשת מה שלא עשה כן ית' קודם המבול:
פסוק יד:
רש"י כשתעלה במחשבה לפני כו': לשון הרא"ם דאי בענני מטר קמיירי מאי וזכרתי וגומר ולא יהיה עוד מבול דמשמע שלולי זה היה מביא מבול לעולם עכ"ל כלומר והרי אנו רואים כמה פעמים מטר ואין הקשת נראה וגם אין המבול בא אלא ע"כ ר"ל כשתעל' במחשב' כו' ולא היה צריך לסיפ' דקרא שגם מלשון ונראת הקשת רישא דקרא מוכח כן דמשמע בכל פעם שיענן ענן יהא הקשת נראה וזה אינו שהרי כמה פעמי' מענן הענן ואין הקשת נראה אלא ע"כ צ"ל כשתעל' במחשבה כו' וכן פי' הרג"א כו' אבל נ"ל שהרא"ם מפרש הפסו' והיה בענני ענן על הארץ ונראת הקשת בענן כלומר וגם נראית הקשת בענן וגו' אז וזכרתי את בריתי וגומר ויהיה כל הפסוק של והיה בענני וגו' נושא המאמר ופסוק וזכרתי הוא הנושא ולפי זה אין כאן הוכחה מפסוק ראשון אבל לפי פירושינו צריכין לומר דוהיה בענני ענן על הארץ הוא הנושא ונראת הקשת בענן הוא הנשוא אבל אינו מוכרח כמו בוזכרתי את בריתי וגו':
פסוק כג:
רש"י לכך זכו בניו לטלית של ציצית עכ"ל רש"י והקשו הרא"ם והרג"א מהא דאמרינן פרק כיסוי הדם ובסוטה פרק היה מביא בזכות שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדיבור מחוט ולא משום כסויו של שם ותרצו הם מה שתרצו יעויין בדבריהם אבל אין נ"ל לחלק בין תכלת ללבן כדברי הרא"ם גם דברי הרג"א אינם נכונים לפי משמעות לשונו של רש"י ז"ל שאמר גבי שם לכך זכו בניו לטלית של ציצית ולפי דברי הרג"א לא היה לו לומר רק לכך זכו בניו לטלית של מצוה סתם לכך נ"ל שאין כאן קושיא כלל דוודאי בזכות שם שכיסה את אביו זכו בניו בכלל לכסוי טלית של ציצית אבל עדיין לא ידעינן איזה מבניו שהרי הרבה בנים היה לו וכשבא אברהם שהיה ג"כ מבניו של שם ואמר מחוט ועד שרוך וגו' זכה שיהיה אותו הזכות שזכה בו שם אביו ניתן לו ולבניו לבדו ואי לאו זכותו של שם לא היו זוכי' בניו של אברה' למצו' גדול' כל כך בכסו' שיש בה כבוד גדול ונאמ' בה וריח שלמותייך כריח לבנון רק למצוה אחרת קלה ממנה שיש בה חוט אחד ולא כסות שלם שהוא כבוד יותר על דרך שאמרו חכמים ז"ל קרי למאני מכבדותי וכו':
פסוק כג:
רש"י ופניהם אחורנית למה נאמר פעם שנייה ללמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית עד כאן לשון רש"י: יש לפרש דברי רש"י על שני פנים האחד ה"ק בתחלה בעודם רחוקים ממנו הלכו אחורנית בכל גופם וגם פניהם שלא לצד אביהם ואח"כ חזר ואמר הכתוב ופניהם אחורנית לומר כשקרבו אצלו והיו צריכין להפוך עצמם כדי שיראוהו היאך הוא מונ' ויכסוהו כראוי אעפ"כ הניחו פניהם מהופך וכסוהו לפי אומד דעתם שחשבו שהוא מכוס' כראוי ולפ"ז היו פניה' בכל המעשה הזה מהופך שלא מצד אביהם רק אביהם הי' מוטל מול ערפם עד שכסוהו ויהיה פי' ופניהם אחורנית ר"ל שגם בפניהם בכיסויים בהליכתם הלכו אחורנית וכן משמע מדברי הרא"ם שהוא מפרש כדברי רש"י אלא שיש לדקדק בלשון רש"י שהיה לו לומר כשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמ' לכסותו הניחו פניהם מהופך אחורנית דהפכו פניהם משמע שעכשיו הפכום מחדש ועוד לפי זה יהיה סוף הפסוק וערות אביהם לא ראו מיות' גמור וכמו שכתב הרא"ם והניחו בקושיא דפשיטא דכיון שהיו פניהם אחורנית מתחלה ועד סוף וודאי שערות אביהם לא ראו לכך נ"ל דה"פ דברי רש"י ז"ל בתחלה בעודם רחוקים ממנו הלכו אחורנית בכל גופם וגם פניהם שלא לצד אביהם כדי שלא יראו ערות אביה' בהדיא אם היו הולכים כדרך בני אדם ואח"כ כשקרבו והיה להם להפוך עצמם בכל גופם כדי שיוכלו לכסותו כהוגן וכראוי אעפ"כ לא הפכו כל גופ' כדי שלא יראוהו בהדיא ולא יועיל עצימת עיניהם אלא הפכו פניהם לבדו אחורנית ר"ל לצד אחור שלהם דהיינו לצד אביהם כדי שיוכלו לראות בהצצה מועטת היאך הוא מונח במראשותיו או מרגלותיו וידעו לכסותו יפה ולכך סיים הכתוב ואמר וערות אביהם לא ראו כלומר אעפ"י שהפכו פניהם לצד אביהם מ"מ צדדו עצמם ועצמו עיניהם או נתנו ידיהם על פניהם כדעת הב"ר באופן שערות אביהם לא ראו וזהו משמעות לשון רש"י שאמר שקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמ' לכסותו הפכו פניהם אחורנית כלומר עכשיו הפכום מה שלא היה כן מקודם לכן: