מוסריות ונימוסיות

נח ניצל מהמבול, נטע כרם, שתה מהיין והשתכר. חם ראה את נח בניוולו וסיפר לשני אחיו: "ויקח שם ויפת את השמלה וכו' ויכסו את ערות אביהם וכו'" (בראשית ט, כג), ופירש שם רש"י:

אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר "אתן לגוג מקום שם קבר" (יחזקאל לט, יא) וכו'.

וביאר הרב סולובייצי'ק זצ"ל שבשפת לעז מבחינים בין שני סוגי התנהגות, בין "אתיקה" ו"אטיקטה", היינו, בין מוסריות ונימוסיות. החילוק ביניהם, שהאתיקה, המוסריות, מחייבת את האדם לעשות הטוב והישר גם כשהאדם נמצא לבדו בחדרי חדרים, ואין מי שיראה אותו. לעומת זאת האטיקטה, הנימוסיות, המבטאת יופי ונימוס, מותנית בדעת בני אדם, ויסודה כבוד הבריות; וברור שכשאין אדם זולתו אין צורך לנהוג בגינונים.

וזה ההבדל בין שם ליפת. יוזמתו של שם לכסות את אביו נבעה מתוך הכרתו, שמצד המוסר יש צורך לפעול כך, כדי להציל את אביו מן הבושה. לפיכך זכה לטלית של מצווה, שמשמעותה מתפרשת עפ"י דברי המגן אברהם (או"ח, סימן ח, ס"ק י"ג), שהביא בשם האר"י, שמן הנכון ללבוש הטלית קטן דווקא מתחת לבגדים, ורק גדילי הציצית יראו בחוץ. הטלית שתחת הבגדים מורה שיש להתנהג במוסריות, גם כשנמצאים בחדרי חדרים, ואיש אינו רואהו.

אולם יפת לא פעל מכוח המוסר, ולא התעורר לפעול, אלא לאחר שראה את שם נוטל את השמלה, הוא הצטרף אליו משום שהנימוס מחייב זאת. ועל כן זכו בניו לקבורה, במלחמת גוג ומגוג, משום שקבורה יסודה בכבוד הבריות (ראה סנהדרין מו ע"ב); וכיוון שפעל מתוך מניע של כבוד הבריות, זכה לקבורה משום כבוד הבריות. וזהו שברכו נח "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית שם, כז), ליפת יהיה חוש היופי, הנימוס והאטיקטה, אך אין בזה כדי להביא להשראת השכינה. שכינה זקוקה למוסריות, "וישכן באהלי שם" (נפש הרב עמ' רעב-רעג).

ונראה להוסיף בענין זה. על אמרתו של אברהם למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד, כג), אמרו חז"ל שבזכות זה זכו בניו של אברהם לחוט של תכלת (חולין פט ע"א). והדבר טעון הסבר, שהרי שם  כבר זכה לטלית של ציצית. ברם אם נדייק בדברים נמצא שעל שם אמרו שזכה לטלית של ציצית, ואילו על אברהם אמרו שזכה לחוט של תכלת, ואולי פירוש הדברים כך הם:

מי שמתרכז באתיקה, עלול לשכוח מן האטיקטה. הוא עלול לפעול כרובוט בקיום המצוות בלא להתחשב בכבוד הבריות; והריהו כאותו חסיד שוטה שראה ננס, ניגש אליו, הרימו בהתלהבות ובירך בקול רם "ברוך משנה הבריות"... כל אדם הופך אצלו ל"חפצא" של מצווה, הוא דואג לקיום מצוותיו, אך לא לכבוד הבריות. אברהם חולק כבוד לבריות. הוא מלמד אותנו, שכשם שמוסר מחייב גם בחדרי חדרים, כך הוא מחייב  להתחשב גם בכבוד הבריות: המוסריות חייבת להיות תפארת גם בעיני הבריות.

אמנם הטלית מונחת מתחת לבגדים, לפי האר"י, אך גדיליה גלויים לחוץ. שם זכה לטלית של ציצית, שהיא כאמור תחת הבגד, משום שהוא נוהג במוסריות גם בחדרי חדרים; אך אברהם זכה לחוט של תכלת הגלוי, משום שהוא עוסק לא רק באתיקה, אלא גם באטיקטה; הנימוסיות של אברהם גדולה מהנימוסיות של שם, משום שהיא יונקת מהמוסריות.

את הזיקה בין הנימוס והמוסר תיאר המלבי"ם, והדברים מדהימים, משום שהמלבי"ם כתב את פירושו כמאה שנים לפני השואה, וכאילו חזה את שעתיד לפרוץ. ואלו דבריו על הפסוק "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה" (בראשית כ, יא):

הודיע לו, שגם אם נראה איש או עם, שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות ע"פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי עצת שכלו - בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאותו. כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם, אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים. עת תמלא הנפש מיראת אלקים, המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה את כל מעשיו, אז גם בעת יגבר עליו יצרו, יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע וכו'. ועל זה אמר "כי אמרתי" - הגם שראיתי עמך, שהם בעלי מדות טובות, עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד, ש"אין יראת אלקים במקום הזה"... "והרגוני על דבר אשתי". לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם, ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלקים. השכל לבדו ונמוסים השכליים, לא יעמדו בפני זרועות התאוה (מלבי"ם, שם שם).

אדם המשולל יראת שמים, אינו גם בדרך ארץ; ובהישנות העתים יסיר מעליו את מחצלות התרבות ויעבור על כל האיסורים שהוא קיבל על עצמו מכוח המוסר החברתי.

חז"ל תבעו מכל תלמיד חכם התנהגות נאותה בין הבריות, ולא להסתפק בשלמות שבין אדם למקום, ואלו דבריהם:

""ואהבת את ה' אלוקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא (אדם) קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר, "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ).