תנ"ך על הפרק - בראשית ט - מוסריות ונימוסיות / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית ט

9 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר רצח, ברית שלא יִשַּנֵה מבול, ברכה לשם ויפת וקללת כנען

וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

מוסריות ונימוסיות

נח ניצל מהמבול, נטע כרם, שתה מהיין והשתכר. חם ראה את נח בניוולו וסיפר לשני אחיו: "ויקח שם ויפת את השמלה וכו' ויכסו את ערות אביהם וכו'" (בראשית ט, כג), ופירש שם רש"י:

אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר "אתן לגוג מקום שם קבר" (יחזקאל לט, יא) וכו'.

וביאר הרב סולובייצי'ק זצ"ל שבשפת לעז מבחינים בין שני סוגי התנהגות, בין "אתיקה" ו"אטיקטה", היינו, בין מוסריות ונימוסיות. החילוק ביניהם, שהאתיקה, המוסריות, מחייבת את האדם לעשות הטוב והישר גם כשהאדם נמצא לבדו בחדרי חדרים, ואין מי שיראה אותו. לעומת זאת האטיקטה, הנימוסיות, המבטאת יופי ונימוס, מותנית בדעת בני אדם, ויסודה כבוד הבריות; וברור שכשאין אדם זולתו אין צורך לנהוג בגינונים.

וזה ההבדל בין שם ליפת. יוזמתו של שם לכסות את אביו נבעה מתוך הכרתו, שמצד המוסר יש צורך לפעול כך, כדי להציל את אביו מן הבושה. לפיכך זכה לטלית של מצווה, שמשמעותה מתפרשת עפ"י דברי המגן אברהם (או"ח, סימן ח, ס"ק י"ג), שהביא בשם האר"י, שמן הנכון ללבוש הטלית קטן דווקא מתחת לבגדים, ורק גדילי הציצית יראו בחוץ. הטלית שתחת הבגדים מורה שיש להתנהג במוסריות, גם כשנמצאים בחדרי חדרים, ואיש אינו רואהו.

אולם יפת לא פעל מכוח המוסר, ולא התעורר לפעול, אלא לאחר שראה את שם נוטל את השמלה, הוא הצטרף אליו משום שהנימוס מחייב זאת. ועל כן זכו בניו לקבורה, במלחמת גוג ומגוג, משום שקבורה יסודה בכבוד הבריות (ראה סנהדרין מו ע"ב); וכיוון שפעל מתוך מניע של כבוד הבריות, זכה לקבורה משום כבוד הבריות. וזהו שברכו נח "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית שם, כז), ליפת יהיה חוש היופי, הנימוס והאטיקטה, אך אין בזה כדי להביא להשראת השכינה. שכינה זקוקה למוסריות, "וישכן באהלי שם" (נפש הרב עמ' רעב-רעג).

ונראה להוסיף בענין זה. על אמרתו של אברהם למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד, כג), אמרו חז"ל שבזכות זה זכו בניו של אברהם לחוט של תכלת (חולין פט ע"א). והדבר טעון הסבר, שהרי שם  כבר זכה לטלית של ציצית. ברם אם נדייק בדברים נמצא שעל שם אמרו שזכה לטלית של ציצית, ואילו על אברהם אמרו שזכה לחוט של תכלת, ואולי פירוש הדברים כך הם:

מי שמתרכז באתיקה, עלול לשכוח מן האטיקטה. הוא עלול לפעול כרובוט בקיום המצוות בלא להתחשב בכבוד הבריות; והריהו כאותו חסיד שוטה שראה ננס, ניגש אליו, הרימו בהתלהבות ובירך בקול רם "ברוך משנה הבריות"... כל אדם הופך אצלו ל"חפצא" של מצווה, הוא דואג לקיום מצוותיו, אך לא לכבוד הבריות. אברהם חולק כבוד לבריות. הוא מלמד אותנו, שכשם שמוסר מחייב גם בחדרי חדרים, כך הוא מחייב  להתחשב גם בכבוד הבריות: המוסריות חייבת להיות תפארת גם בעיני הבריות.

אמנם הטלית מונחת מתחת לבגדים, לפי האר"י, אך גדיליה גלויים לחוץ. שם זכה לטלית של ציצית, שהיא כאמור תחת הבגד, משום שהוא נוהג במוסריות גם בחדרי חדרים; אך אברהם זכה לחוט של תכלת הגלוי, משום שהוא עוסק לא רק באתיקה, אלא גם באטיקטה; הנימוסיות של אברהם גדולה מהנימוסיות של שם, משום שהיא יונקת מהמוסריות.

את הזיקה בין הנימוס והמוסר תיאר המלבי"ם, והדברים מדהימים, משום שהמלבי"ם כתב את פירושו כמאה שנים לפני השואה, וכאילו חזה את שעתיד לפרוץ. ואלו דבריו על הפסוק "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה" (בראשית כ, יא):

הודיע לו, שגם אם נראה איש או עם, שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות ע"פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי עצת שכלו - בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאותו. כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם, אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים. עת תמלא הנפש מיראת אלקים, המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה את כל מעשיו, אז גם בעת יגבר עליו יצרו, יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע וכו'. ועל זה אמר "כי אמרתי" - הגם שראיתי עמך, שהם בעלי מדות טובות, עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד, ש"אין יראת אלקים במקום הזה"... "והרגוני על דבר אשתי". לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם, ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלקים. השכל לבדו ונמוסים השכליים, לא יעמדו בפני זרועות התאוה (מלבי"ם, שם שם).

אדם המשולל יראת שמים, אינו גם בדרך ארץ; ובהישנות העתים יסיר מעליו את מחצלות התרבות ויעבור על כל האיסורים שהוא קיבל על עצמו מכוח המוסר החברתי.

חז"ל תבעו מכל תלמיד חכם התנהגות נאותה בין הבריות, ולא להסתפק בשלמות שבין אדם למקום, ואלו דבריהם:

""ואהבת את ה' אלוקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא (אדם) קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג), אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר, "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך