גישתו של שֵׁם בטיפול באביו – גישת התורה

המאפיינים של שם, חם ויפת

נח הוליד שלושה בנים. דרך העולם היא שבנים דומים בתכונותיהם לאביהם; אך בני נח היו שונים זה מזה, וכל אחד היה בעל כחות נפש אחרים.

חם היה הפחות ביותר, כולו גשמיות וחומרנות, והיה המתאים ביותר להיות עבד [מטרת הבריאה היא שלא תהיה עבדות כלל, אך מציאות החיים גרמה שתיווצר עבדות. אך לעתיד תתבטל העבדות (ראה אגרות הראי"ה חלק א אגרת פט; שו"ת דבר חברון חלק ג סימן סא)];

מיפת יצאו המשכילים והוגי הדעות, בעלי המחשבה. בקרב אומות העולם ישנם אנשים בעלי שאר רוח;

שם אמנם לא היה הבכור, אך בשל מעלתו נזכר תמיד ראשון, וממנו יצאו אנשי הא-להים. אין הכוונה שכל בני שם הגיעו לדרגת עבר ואברהם אבינו, אלא שהיה בו את הכח להוציא אנשים כאלה.

ההבדל בין שם ליפת

בפרשה האחרונה בפרקנו נאמר:

וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃
וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃
וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
(בראשית ט יח-כג)

חם הוא הפחות בבני נח, כפי שהסברנו. אמנם יש הבדל גם בין שם ליפת:

כאשר יצא נח מהתיבה, נטע כרם, והשתכר, עשה חם את שעשה. משראו שם ויפת את הביזיון, מיד "וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם". כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין גישתו של שם לגישתו של יפת. הן שם והן יפת הבינו בשכלם שאם אביהם מוטל בביזיון יש לכסותו. אך בעוד שם הזדרז לעשות את הפעולה בעצמו, יפת לא חשב שהוא צריך לעשות זאת. רק לאחר יזמתו של שם הצטרף אליו אחיו, יפת. לכן בתחילה נאמר "וַיִּקַּח֩", לשון יחיד, הוא שם, ורק בהמשך "וַיָּשִׂ֙ימוּ֙", לשון רבים, שְׁנֵיהֶ֔ם.

ההבדל בין הגישה השכלית לגישתה של תורה

לפי הדרכת התורה, "מצווה בו יותר מבשלוחו"(קידושין מא.), דהיינו, אם נוצרה חובה מסויימת, על האדם בעצמו להיות הראשון בעשייתה [יש כמובן סדר קדימויות, ותלמוד תורה דוחה כמעט כל דבר. אך אם מזדמנת מצווה עוברת – פוסקים אף מלימוד תורה]. לעומת זאת השכלתנים סוברים שאף אם יש לעשות פעולה מסויימת – אין החובה חלה דווקא עליהם.