שם, חם ויפת

אחרי הופעתה של האנושות המתוקנת, כשהיא גדורה מסכנת המבול על־ידי מצוות ד', הגיע תורה של ההתעלות הגדולה יותר, לשמה נועד האדם. אין תכליתו של האדם להתקיים רק בתוקף היותו סר מרע וירא א-להים, ייעודו הוא להשתתף עם הבורא בקיום העולם ושכלולו. תפקיד זה, לא רק שאיננו תפקיד נוסף וטפל אלא הוא עיקר ייעודו, כשם שראינו באדם הראשון שנצטווה קודם כל "לְעָבְדָ֖הּ"(ב טו), ורק לאחר מכן "וּלְשָׁמְרָֽהּ׃"(ב טו).

למרות ההשתדלות של בני נח בקיום יצורי הבריאה, הן בפועל בזמן השהות בתיבה, והן במתן ערך רוחני לקיומם על־ידי קבלת המצוות ואות הקשת; לא הוכשרו עדיין לייעוד מרכזי זה של העלאת העולם אל תכליתו.

מתוך כך נוצר הצורך לברר מי מתוך המשפחה יישא על כתפיו את המשא הגדול, וממילא ידחה מפניו את האחרים. כמו כן, ישנה חשיבות לברר כי המעמד הנוכחי של החברה החדשה, שכאמור, נשמרת מרע אך אינה מוכשרת לשיכלול ותיקון העולם - הבאיננו יכול להתמיד, והוא עלול להיהרס אם לא תופיע בתוכו תנועת החתירה אל המעלה העליונה.

דחייתה של משפחת נח מייעודו המקורי של האדם התבררה קרוב מאוד ליציאה מן התיבה. התורה מוסרת לנו על מאורע שאירע סמוך ליציאה כאשר נח, המתואר בלשון התורה כ"אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה"(כ) [ביטוי המציין שאיננו ראוי למדרגה הגבוהה שתתגלה מאוחר יותר במצוות התורה לישראל: "וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י"(שמות כב ל), "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַי-הֹוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶ֑ם"(דברים יד א), ועוד כיוצא באלו, שמשמעותן הצורך והחיוב לגלות בחיינו את העניין הא-להי המתגלה בנו], החל את פעולותיו ליישוב הארץ בנטיעת כרם.

עניין הכרם, שמפירותיו מופק היין המשמח את האדם, נזכר בתורה כראוי לאדם רק בתנאי שיקדים לו חלקי חיים אחרים הנצרכים לעצם הקיום, כמפורש בהבטחת התורה: "וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ (=חיטה ולחם)"(דברים יא יד), ואחר־כך "וְתִֽירֹשְׁךָ֖"(שם). גם בסדר שבעת המינים הוקדמו הדגנים לפרי הגפן: "אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן..."(דברים ח ח). לאור זאת, היה במעשה נח משום המשך לחטא עץ־הדעת, שם באה האכילה כתוצאה מן ה"תַֽאֲוָה... לָעֵינַ֗יִם"(בראשית ב ו) ולא כחלק מאורח החיים הבריא והתכליתי.

הכרם, והיין שנמשך ממנו, הביאו להשתכרותו של נח, אשר גרמה לו לגלות את עצמו בדרך מבישה בתוך אוהלו. היה זה רגע קשה של שפלות למשפחה, ושעת כושר למבחן שבירר את מדרגותיהם של שלושת הבנים.

חם, בנטיותיו הגסות, נמשך אל צד השפלות והחולשה שגילה אביו ואף הרחיב אותו. הוא הוסיף וניסה לרתום למגמה זו גם את אחיו, שם ויפת, אולם הם השכילו להגן על כבוד אביהם וניסו לשמור עליו ככל יכולתם.

דברי תגובתו של נח, שהקיץ ושמע את כל אשר נעשה עמו בשנתו, מלמדים על הבחנה בין מדרגתו של יפת, שמעשיו נבעו מתוך הזדהות משפחתית או אנושית ומתוך רצון לשמור על כבוד האדם; לבין מדרגתו של שם, המשקפת גם מדרגה פנימית של אמונה [כמבואר בדברי הרמב"ן (שמות כ יא) שמצוות כיבוד אב ואם עניינה הכרת הסיבה הפרטית של האדם כאמצעי להכרת סיבת הסיבות למציאות כולה].

חם אבי כנען, הנכנע לשפלות שבאדם, נקבע לדורות כעבד עבדים (ושמא כנען מלשון כניעה). שם ויפת קיבלו שניהם את ברכת ד', כאשר בברכתו של יפת נזכר שם 'א-להים' - המתאים לבריאות המקורית הטבועה בטבע (שנברא באמצעותו) – "יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת"(כז); ואילו בברכתו של שם נזכר גם השם המפורש, הוא שם האמונה המיוחד להוויה ולתכליתה – "בָּר֥וּךְ יְ-הֹוָ֖ה אֱ-לֹ֣הֵי שֵׁ֑ם"(כו). עוד נרמזה בברכתו של שם מדרגה נוספת של תיקון עתידי, שבו נקבעת השתתפותו של האדם עם א-להיו באוהל אחד - "וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם"(כז).