א וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ב וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ ג כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ ד אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ ה וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ ו שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ ז וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ט וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ י וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יא וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יב וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ יג אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ יד וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ טו וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃ טז וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יז וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃ יט שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃ כ וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃ כא וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃ כב וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃ כג וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃ כד וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ כו וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כז יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כח וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃ כט וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ג:
לכם יהיה וגו'. כירק עשב שהפקרתי כו' מה שתלה היתר הבשר בהיתר הירק עשב שהיה כבר. י"ל דל"ת שאכילת בשר תהיה עכשיו במקום עשב שלפניו ממילא עכשיו היתר רק לבשר לחוד קמ"ל שהיתר הראשון במקומו עומד אלא שניתוסף:
פסוק ד:
בשר בנפשו, אסר להם אבר מן החי כו' הרא"ם הוכיח שיש כאן ט"ס במ"ש כ"ז שנפשו בדמה דא"כ צריך כאן דמו לפרש האיסור של בשרו היאך הוא ובפ' ד' מיתות פליגי רבנן ור' חנינא בן גמליאל בהאי דמו, דלרבנן אתא למעוטי דם שרצים ולר' חנינא לאסור דם מן החי. ולפי דברי רש"י דכאן צריך דמו לגופה, ע"כ הגיה כפי מה שמצא בנוסחא אחרת ויותר נכון להגיה בנוסחא אחרת והעתיקה בקיצור מזרחי בלשון זה אסר להם אבר מן החי כלומר כ"ז שנפשו בו לא תאכלו הרי דם מן החי ע"כ וממילא הך בנפשו קאי על הבשר ועל הדם שהם אסורים כ"ז שהבהמה חיה דהיינו נפשו בו, וא"ל הא כבר נאסר אבר מן החי לאדם הראשון. דהו"א כיון שהותר איסור בשר עכשיו הותר ג"כ אבר מן החי קמ"ל דנשאר באיסור שלו:
פסוק ה:
ואך את דמכם אדרוש, מהשופך דם עצמו יש לתת טעם היאך תלה מיתת עצמו בהיתר נטילת נשמה של הבהמה כל דם רציחה היה לו להזכיר כאן שלא ידמה אדם ובהמה. ונראה בדרך זה שהבהמה היא של הקב"ה והיתה אסורה לאדם בשפיכת דמה אלא שהקב"ה ויתר לנח שישפוך דמה א"כ הכי נמי למיתת עצמו דהו"א כיון שהוא ממית לעצמו מי מוחה בידו קמ"ל:
פסוק כג:
ויקח שם וגו' זכו בניו לטלית של ציצית. ובפ' כיסוי הדם אמרינן בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך זכו בניו לחוט של תכלת. כאן קאי על לובן של ציצית ושם מיירי מחוט התכלת כדאיתא התם תכלת דומה לים כו' ורקיע לכסא הכבוד:
פסוק כג:
ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה כו' אבל בב"ר כתוב ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכים לאחוריהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן, משמע שבשעת הליכתן אחורנית נתנו ידיהם על פניהם (וכ"כ הרא"ם). ולא ידעתי מה כבוד ותועלת יש מכיסוי עינים בזה כיון שפניהם לצד אחר וא"א לראות. ובלשון רש"י כאן לא נזכר זה אלא הלכו תחילה כל גופם אחורנית עד סמוך לו ואז הוצרכו להחזיר פניהם לו כדי לכסות ערותו ובשעת אותו כיסוי היה ידיהם לצד אביהם ופניהם לחוד הפכו אחורנית ונראה דתועלת כיסוי ידיהם היה בשביל שכשיגיעו סמוך לו ויצטרכו להפך עצמם לכסותו באותו רגע הוצרכו לראות ערותו קודם שהפכו פניהם אחורנית ע"כ נתנו ידיהם על עיניהם כדי שבשעת ההיפוך בסמוך לו לא יראו ערותו וא"כ דברי רש"י הם מוסכמים עם הב"ר אלא דמר אמר חדא דהיינו הב"ר הזכיר נתינת ידיהם על עיניהם ורש"י הזכיר שני הפוכים שזכרנו האחד כל הגוף והשני היפוך פניהם לחוד. ולא כהרא"ם שאמר שדברו רש"י אינם כב"ר:
פסוק כז:
יפת וגו' מתורגם יפתי ירחיב. קשה למה כתב רש"י לשון מתורגם בזה. ותו מ"ש אחר זה וישכון, באהלי שם שהשכינה תשרה בישראל משמע דאלו תרי ברכות יש להם שייכות אהדדי וכפי שמתרץ במדרש חכמים אח"כ שאמר דרך רבותא כו' וא"כ צריך לתרץ לישנא קמא. ונ"ל ע"פ הגמרא דבפ"ק דשבת (דף יב) אמרי דאין להתפלל בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית מלבד בחולה יכול להתפלל בלשון ארמית לפי ששכינה עמו כו' א"כ כאן נמי התפלל נח בלשון ארמית דיפת הוא תרגום של ירחיב ותרגום הוא לשון ארמית וע"ז קשה למה התפלל בל' ארמית ותירץ וישכון באהלי שם שהשכינה תשרה בישראל וא"ל יפת לאו מישראל הוא י"ל דלעתיד יהיה להם דבוק יחד ע"י כורש מלך פרס כמ"ש בישעי' כה אמר ה' למשיחו לכורש כו' בענין בית שני ופרס יצא מיפת כמוזכר אח"כ: