א וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ב וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ ג כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ ד אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ ה וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ ו שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ ז וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ט וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ י וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יא וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יב וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ יג אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ יד וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ טו וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃ טז וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יז וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃ יט שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃ כ וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃ כא וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃ כב וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃ כג וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃ כד וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ כו וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כז יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ כח וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃ כט וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ב:
ומוראכם וחתכם וגו'. אמרינן (שבת קנ"א) אמר ר"פ נקטינן ארי אבי תרי לא נפל, והא קחזינן דנפל האי כדרמי ב"א דאמר רמי ב"א אין חי' שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה. לכאורה קשה דהא אפי' בחד לא נפל עד שנדמה לה כבהמה, עיין מהרש"א שם במה שנדחק עצמו בזה ונראה דהנה כל מין שיש לו נשמה יש לו צלם אלקים לא כן הרשע. כי הנשמה שהוא חלק אלקים ממעל נסתלק ממנו. וזה שאמר ארי' אבי תרי לא נפל כלומר דמי שיש לו גוף ונשמה הוא כתרי ולא ידמה לו כבהמה כיון שיש עליו צלם אלהים משא"כ רשע שנסתלק ממנו צלם אלהים לא חשוב אלא כחד ונדמה לו כבהמה:
פסוק יג:
את קשתי נתתי בענן וגו' כאן תמהו המפרשים ובכללם הרמב"ן שכתב וז"ל בע"כ אנחנו מחוייבים להודות לחכמי יונים כי מהכות מאור השמש בענן נתהוה הקשת. ונראה כי ענין השבועה קשה מאוד דבשלמא באדם שייך שבועה שיאמנו דבריו כי נאמן על השבועה יותר מעפ"י הדיבור לבד או שנשבע לחזק דעתו שלא יחזור בו ושניהם אין שייכים בהבורא ית"ש כי ההוא אמר ולא יעשה אך הענין הוא כמ"ש בעל העקידה כי ענין שבועה וכריתות ברית האמורה בתורה הוא כמו שאמרו בש"ס ברית כרותה למלח שלא יסריח ברית כרותה לשפתים בריח כרותה לפשפש שכל המוללו מריח בו עיי"ש. ובודאי שלא כרת השי"ת ברית למלח ופשפש. רק הענין הוא כן שהוא דבר טבע ומוכרח לבל ישתנה וכינוהו בשם שבועה וזהו ג"כ ענין שבועה האמור בפ' נצבים שהשביע את ישראל דהיינו מחמת התגלותו לישראל לעיני כל ישראל ויראו את גבורותיו ונפלאותיו נחקק בלבם עד שאין אפשרות להשתנות לא מהם ולא מזרעם אחריהם כי האמונה המושרשת בלב יושרש לזרעם אחריהם כי האב מוריש לבנו בחכמה בנוי ובכח כמבואר בש"ס. וזה ג"כ ענין שבועה האמורה כאן במבול שמחמת ראיות נח ובניו ההפסד והשחתה של עולם נחקק בלבם היראה זה והפחד עד שא"א כלל שיהא חטא העולם גדול כ"כ שיגרום השחתת העולם. ולזה אמר הנביא כאשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, שלימות המשיח יתרבה הדעת עד שיהי' כמים לים מכסים על שלא יהי' אפשרות אפי' לחטא קל שיהי' גורם קציפה וגערה ומזה נבא אל ענין הקשת כי הרמב"ם במורה כתב שהענן הוא שם המושאל כי כמו שענן הוא מסך ומבדיל לפני האור כן אם ח"ו כשישראל חוטאים עושים מסך המבדיל בין הקב"ה ואורו לבין העולם כמאמר הכתוב סכותה בענן לך מעבור תפלה והנה במרכבה שביחזקאל נאמר כמראה הקשת אשר בענן כן מראה כבוד ה'. והוא תמוה מאוד ואין הגשמה גדולה מזו, אמנם יבואר היות כי דוד בתהלים אמר שמש ומגן ה' צבאות וכו' והרי שדוד ממשיל השפעת הקב"ה לשמש לזאת אם ישראל חוטאין ח"ו משימין מסך ומבדיל בינם לבין קונם המכונה בשם ענן והשפעת אור הקב"ה מפולש דרך הענן שהוא המסך המבדיל כי לולי השפעת אור הקב"ה מפולש דרך הענן הי' השחתת עולם בכללי ונהפך לתהו ובהו כבימי המבול. ולהיות כי מלהט השמש המכה בענן נקרא קשת לזאת ג"כ אור השפעת הקב"ה כשהוא מאיר רק דרך הענן שהוא מסך ומבדיל שעושין הישראל בחטאים נמשל למראה הקשת ומחמת כי מראה יחזקאל הי' בתוקף חטאים של ישראל יפה אמר יחזקאל כמראה הקשת אשר בענן כן מראה כבוד ה' היינו שאין לכנות שום השפעת הקב"ה כמראה השמש כמ"ש דוד שמש ומגן ה' רק כמראה הקשת וזהו מאמר הכתוב והי' בענני ענן על הארץ פירוש אף שאם יגרום החטא שיהי' הענן על הארץ דהיינו מסך המבדיל שהעולם עושין לא יהי' שם כימי המבול שימנע אור להשפעת הקב"ה מכל וכל שיתהפך כל העולם כולו רק ונראתה הקשת בענן דהיינו עכ"פ שיהי' מפולש האור והשפעת הקב"ה דרך הענן שיהי' האור מכונה בשם קשת עכ"פ ולזה אמר שפיר בכתובות (דף ע"ז) גבי רשב"י לריב"ל נראתה הקשת בימיך פי' אם הי' זכותו גורם שהשפעת הקב"ה יהי' מכונה בשם שמש כמו שכינה דוד או שלא הי' רק כמראה הקשת והשיב אין דהיינו שלא הי' מכונה רק בשם קשת ומסיק הש"ס דלא הוא רק שלא רצה ליתן כבוד לעצמו דהיינושבאמת הי' זכותו גורם שיהא ראוי לכנותו בשם מראה השמש ולזה אמרו שכל הרואה קשת ראוי שיפול על פניו פי' שכל הרואה שבדורו אין השפעת הקב"ה דומה רק למראה קשת ראוי שיפול על פניו ולהתאונן על חטאיו. וכן אמרו שכל הרואה קשת ראוי לו שלא נברא ואמר ג"כ הכתוב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם כו' כי אף שענין השגחת השי"ת שיהי' עכ"פ כמראה הקשת הוא הכרחית עד שיכונה בשם שבועה וכריתות ברית ולפ"ז אינו ראוי שהקב"ה יזכור זה לזכות עולם כי מה שהוא מוכרח אינו נחשב לזכות להעושה ולזה מספר הכתוב חסד להבורא שאף שהוא מוכרח זוכר אותו לזכות וזהו אמרו וראיתיה לזכור ברית עולם פי' אף שהוא ברית עולם עכ"ז ראיתיה לזכור זכות עולם וזהו הטעם מה שתיקנו חז"ל בברכת הקשת זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו ולכאורה הוא כפל לשון ולפמ"ש אתי שפיר דיש לנו להודות להשי"ת בכפל אמת כי לולי הקב"ה עוזר הי' כת בהיצה"ר לפתות אחת לאחת עד שהיינו ח"ו נופלים בידו שאפשר שהיינו ח"ו נתחייבים מבול אך מעט התעוררת אשר בנו שוב עוזר לנו לבל ניפול בידו כ"כ שנתחייב מבול ח"ו וזהו מחמת שהוא נאמן בבריתו וקים במאמרו ואף שהטבת מעשינו הוא רק ברחמיו וחסדיו מ"מ זוכר זה להעולם לזכות ולכך אנו מברכין זוכר הברית ובזה יתפרש היטב מאמר הפסוק (עמוס ט) הלא כבני כושיים והלא את ישראל העליתי מארץ מצרים מפלשתים מכפתור וגו' שהוא תמוה מאוד גם מה כבני כושיים ולא אמר ככושיים אתם לי. ב' שאיך שייך כלל על ישראל דברים כאלו. ג' מה שפרש"י בקרא דאת ישראל וגו' שהוא תמוה דהא משום שהעלה את ישראל ממצרים לא יתחייבו עונשים. ד' דמה ענין הפסוק שאמר מפלשתים ומכפתור דמדמה הוצאת פלשתים להוצאת ישראל ובכל התורה משבת השי"ת עצמו ונתן לנו תורה ומצות לזכרון ליציאת מצרים ובקרא משוה אותן לאין ומדמה אותן להוצאת הפלשתים, ה' מה ענין הסיום מה שמסיים הנה עיני ה' בממלכה וגו' הא כיון שמשוה את ישראל לאומות העולם מכל וכל מהיכי תיתי יחלק לאו"ה ההשמדה ולישראל גלות והקרא צווח אל אמונה ואין עול. וגם אין ענין לרישא דקרא. ולזה נראה דהקרא בא לתת טעם הא דעונש האומות בהשמדה וישראל בגלות וכן הוא בש"ס לא הכה את האימה וחזרה לישנה משא"כ בישראל חצי כלים והם אינם כלים וכביכול ח"ו עול בתיקו ית"ש, והוא אל אמונה ואין עול, לזה אמר כבני כושיים כלומר שאמונת אלהות נשרש בידם שא"א להשתנות כמ"ש רש"י ז"ל בתהלים שנקרא שאול כוש ולזה אמר כבני כושיים כי אפשר שיהי' כוש שיכול להם להשתנות כגון שזיפת השמש ולזה אמר כבני כושיים דהיינו כילידי כוש שא"א להשתנות כלל ואף שיסבלו יסורין כיסורי איוב לא ישתנה אמונתם משא"כ האומות הם כמוץ אשר תדפנו רוח ולכל האמונה הם מתהפכים בצער כל שהוא ומביא המקרא ראי' לזה מהא את עמי ישראל העליתי מארץ מצרים כוונת הקרא דכאן שמביא ראי' על ההפרש שבין ישראל לאומות העולם שישראל לא העלה רק מארץ מצרים שלא נתערבו בין האומות כלל ולא למדו מעשיהם משא"כ בפלשתים כשגלו לא העלה אותם מארץ כפתור רק מכפתור שנעשו כפתורים ולזה שפיר מסיים עיני ה' אל הממלכה החטאה להשמידם כי גלות אין מועיל להם שיתהפכו לאמונת העמים שיגלו אצלם משא"כ ישראל שאף אם יניעם כנוע בכברה לא יפול צרור ארץ שלא ידח ממנו נדח ועל זאת יש תקוה לישראל שבגלות יזדככו כזוכך כסף מן הסיגים: