"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" - מדוע כל האריכות?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.
ב. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.
ג. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.
ד. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
ה. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
ו. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

יש לשאול: מדוע האריכה התורה בפסוקים ה-ו?

א. הסברי רש"י

כתב רש"י:

ואך את דמכם - אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
לנפשותיכם - אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם.
מיד כל חיה - לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר: 'נמשל כבהמות נדמו' (תהלים מט, יג), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות.
ומיד האדם - מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש.
מיד איש אחיו - מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עוונו לימחל. שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'והאלקים אנה לידו' במסכת מכות (י ע"ב): הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו'.
באדם דמו ישפך - אם יש עדים - המיתוהו אתם, למה? 'כי בצלם אלקים' וגו'.
עשה את האדם - זה מקרא חסר, וצריך להיות: 'עשה העושה את האדם', וכן הרבה במקרא.

ב. הסברי הרמב"ם

הסברים אחרי כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ב הלכות א-ג):

כל ההורג חבירו בידו, כגון שהכהו בסייף, או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו - הרי זה נהרג בבית דין.
אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו, והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין.
ומנין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר:
'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' - זה ההורג בעצמו, שלא על ידי שליח.
'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' - זה ההורג עצמו.
'מיד כל חיה אדרשנו' - זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו.
'מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם' - זה השוכר אחרים להרוג את חבירו.
ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

עוד הוסיף הרמב"ם שם (בהלכות ד-ה):

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.

יהי רצון שנהיה תמיד זהירים, ואף פעם לא תבוא תקלה על ידינו.