א וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ ב בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ ג בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ ד בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ ה וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ ו ח֣וּר ׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת ׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃ ז וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ ח וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃ ט גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ י בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ יא לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ יב וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ יד וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּשְׁבִ֥ים רִאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ טו כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּרִיסִֽים׃ טז וַיֹּ֣אמֶר מומכן (מְמוּכָ֗ן) לִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ יז כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃ יח וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃ יט אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ כ וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃ כא וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ראשון לציון

חיים בן עטר

פסוק א:
ויהי בימי אחשורוש כו'. יכוין ע"ד אוז"ל כל מקום שנא' ויהי בימי צרה לשונאיהם של ישראל עוד דרשו רז"ל על פ' אך העבדתני בחטאתיך אמר הקב"ה ראה מה גרמו לי מעשיכם שנעשתי כביכול עבד למלכי האומות לכבוש המלכיות נבוכדנצר וכיוצא בו מהמלכיות שנפלו ישראל בידם והטעם כדי. שלא יפלו ישראל ביד מלך בזוי כו' ובזה יבא הכתוב מדוייק על נכון ויהי בימי אחשורוש ודע כי לאו קטיל קני באגמא הוא אחשורוש כו' מלך גדול הוא עז"ה ויהי צער לישר' בימי אחשורוש ולטעם זה הוא אחשורוש כו' שמלך בכיפה שאם לא היה לישראל מה שהיה בימיו לא היה משיג כל המעל' הזאת וכפי זה תהיה גדולתו סיבה בשביל הוי לישראל שלא יצטערו מפחות א' ובזה א"ש אומ' שבע ועשרים ומאה מדינה ע"ד או' ז"ל מה ראתה לשלוט על קכ"ז מדינה אלא אמר הקב"ה תבא אסתר מבנות בניה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה ע"כ ולכאור' ק' מאי מק' מה ראתה כו' וכי כל מלך שמולך על סך קצוב של מדינות נאמר לו מה ראה. אכן להיות שהקדים הכתוב לומר לפי מה שפי' כי לסיבת ויהי שהיה בימיו צרה לישראל זה היה סיבה להיותו מלך מהודו ועד כוש א"כ למה טרח הכתוב לומר קכ"ז מדינות מה יצא לנו מזה אם היו קכ"ז או פחות או יותר לזה אמר כי גם זה הוא סיבה למה שנוגע לישראל כי נתן לו ה' גדולה שמלך בכל העולם לטעם הנז' ונתן לו חשבון זה בדיוק לעורר זכות שרה לאסתר המושיע את ישראל כי כאשר יהיה החשבון בדיוק יסייע לזכרון טוב וא"כ תראה שהכל בשביל ישראל דוקא ואו' הוא אחשורוש שמשמע שרצונו לומר אחשורוש הידוע וצל"ד היכן הוא ידוע ולאיזה ענין כתב זה וחז"ל אמרו מה שאמרו ונרא' לומר ע"ד מה שהתחלנו לפר' שבכל מקום שנא' ויהי בימי צרה היתה ואשר לזה יק' לפי האמת לא היתה צרה שכל צרה שתכלית' טוב אינה צרה וכאן היה תכלית טוב שכל האומות מנשאים היאודים וכו' ואם מצד הגלות קודם מלכות אחשורוש כבר היו בגלות האמת כי יונתן תרגם ואמר דביומוהי בטילת עבודת בית אלהנא בגין עטיתא דושתי דלא שבקת למבני בית מקדשא וס"ס לא נתחדש דבר רע בחרבן בימי אחשורוש ואם כן מה ווי היה אשר לזה סיים קרא ואמר הוא אחשורוש ותמצא שאז"ל שיותר היה שונא אחשורוש לישראל יותר מהמן ושלא תאמר שהוא המיציר והוא המרויח לבסוף לזה אמר הכתוב הוא אחשורוש שלא יצא ממנו אלא רעה ועליו אמר וי היה בימי אחשורוש שכל מה שנמשך מאחשורוש אינו אלא צרה מתחילה ועד סוף והטובה מאת ה' ב"ה היפך רצונו וטבעו של אחשורוש כאו' ז"ל במ"ש את שרביט הזהב אשר בידו יעשב"ד:
פסוק ב:
בימים ההם כשבת כז'. י"ל למה הוצרך לומר בימים ההם הלא מאו' כשבת המלך אחשורוש הדבר מובן שבימים ההם היה הדבר ומה גם משמעות בימים ההם מורה על הימים הידועים ולא מצינו שקדמ' ידיע' לאלו הימים ונר' לפרש שיכוין הכתוב לומר ענין א' שאמרו במדרש מאי כשבת כשנתישב' דעתו כו' דכתיב כה אמר ה' לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם חשוב מ"ה של נבוכדנצר כ"ג של אויל מרודך ותרתי דידיה הרי ע' אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו ע"כ לפי דברי המדרש ירמוזו באו' בימים ההם כשעברו ב' שנים כי פי' ימים הוא) שנה ע"ד ימים תהיה גאולתו וכן או' תשב הנער' אתנו ימים עשור ופי' ימים היא שנה וכאן אמר בימים לרמוז על ב' שנים כי אות הבי"ת תגיד ב' ימים וגם ממה שגילה אח"כ ואמ' בשנת שלש למלכו יורה ב' שנים או ירצה עז"ה בימים ההם פירו' בשנה הג' למלכו לפי חשבונו ולפ"ז יבא על נכון או' ההם כי זכורים הם במקו' אחר לפי' א' דכתי' למלאת לבבל ע' שנה ועתה נשלמו ולפי' ב' ג"כ כבר הוזכר ענין זה חשבון מלכים הראשונים והיה מה שהיה כאמור בדבריהם ולזה עשה משתה בשנת שלש למלכו פי' בתחילת שנה שלישית כשרא' ששלמו הע' בסוף ב' שנים למלכותו ולא נפקדו:
פסוק ג:
בשנת שלש למלכו כו'. נר' כי שיעור הכתוב כך הוא עשה משתה לכל שרים ועבדים והחיל אך בסדר ההסיב' לא הסיבו כא' לפני מלך אלא הגדולים וז"א הפרתמים ושרי המדינות לפניו כי אין ראוי למלך לישב לפניו שאר ההמון ובזה נתישב הכתוב על נכון. או יא' שכונת הכתוב היא להודיעסדר המעלות כי מעלת העבדים של אחשורוש וחיילותיו הם גדולים ממדרגת הפרתמים ושרי המדינות וכל הקודם בכתוב חשוב משל אחריו הא' שבחשיבו' הם שריו ואחריהם עבדי המלך ואחריהם חיילותיו שהם פרס ומדי ואחריהם שאר השלטונים ושרי המדינות שהם פחותים במעל' אפילו מחיל פרס ומדי ואומרו לפניו ירצה כי המשתה עשהו לפניו כי אין שיעור המשתה הנערך לפני המלך למשתה הנערך שלא בפניו ואמר כי המשתה אשר עשה לפניו בין שחוזר תיבת לפניו על המשת' בין על הקרואי' ס"ס כיון שאוכלים לפניו יהיה ביתר שאת:
פסוק ד:
בהראותו את עושר כו'. להיות שיש ב' גדולות בענין הא' רוב השלטונים ושריו וחיילותיו ושרי המדינות והב' העושר אשר הראה לפניהם כנגד העושר אמר את עושר וכו' וכנגד השולטנות אמר ואת יקר וכו' ורז"ל דרשו שלבש בגדי כהונה ממה שאמר הכתוב יקר תפארת וטעם אומרו ימים רבים וחזר לומר ק"פ יום אולי שהוא לא דקדק בחשבון הימים אלא שהרבה לעשות משתה ימים רבים שהיה בעיני בעל המשתה לימים רבים מבלי מספר אלא שברה"ק נודע למרדכי או ידע בבירור שהיו אותם הימים הרבים ק"פ יום ומדברי יונתן בן עוזיאל נראה שפוסק הכתוב בסכינא חריפא עז"ה את עושר כו' ימים רבים יתחזק יקרו וכבודו וזמן המשתה ק"פ יום והוכרח לזה מכח קושייתינו עצמה:
פסוק ה:
ובמלאת הימים האלה כו' י"ל למה הרגיש הרגשה גדולה לצד העם הנמצאים בשושן מה שלא מצינו שעשה כן לכל השרים והפרתמים עוד קשה למה הוצרך לומר עשה המלך הלא בו הוא מדבר ולא היה צריך לומר אלא עשה לכל העם והעושה מובן הוא ועוד למה דקדק לומר העם בה"א הידיעה ויותר הוא לשון מתוקן אם היה או' לכל עם הנמצאים עוד אומר הנמצאים למה הזכירם בלשון מציאה. עוד ק' או' למגדול ועד קטן יתר דבאו' לכל העם הנמצאים כו' דממילא משמע בין גדול בין קטן. ונראה לפרש בהקדים דבריהם ז"ל כי משתה זה שעשה של ז' ימים לישראל עשאו וכבר ידוע הוא כי ישראל פרושים הם ממאכל האומות והוא הרשע רצה שישראל יהנו מסעודתו כי בזה ישתקעו בגלות תחת ידו הלא ידעת דבריהם ז"ל שהבאתי בסמוך שלא נתישבה דעתו עד שראה שעברו ב' שנים ושלמו ע' שנה ולא נפקדו הראת לדעת כי לבו נוקפו על זה ואשר ע"כ היה מתחכם לבל תהיה להם ארוכה למחלתם ונתיעץ להחטיאם שיאכלו מאכלות אסורות נבילות וטריפות ולא רצה לעשות הדבר על ידי גזירה שיגזור עליהם לבא לסעוד בפת בג המלך בעל כרחם כי אז אין להם עונש וכמו שלא חטאו דמו ולזה נתיעץ ועשה משתה גדול ויקר הערך בחצר גנת ביתן המלך ונתחכם עוד שלא לומר שעשה בשביל ישר' דוקא שא"כ הלא הם ככפויים כיון שטרח והכין סעודתו אליהם מי הוא זה שלא יבא הלא ודאי שיחייב ראשו למלך ואין לך אונס גדול מזה ופטורים הם על מה שיאכלו וישתו אלא אמר סתם שיכינו סעודה לכל עם הנמצא בשושן ולהיות שדבר זה לא יספיק כדי שיבאו בני ישראל לזה החליט הענין ואמר למגדול ועד קטן לבל יאמרו מן הסתם לא יהיו קרואי סעודת המלך מהשבויים הפחותים וכאשר אמר למגדול ועד קטן הנה כלל גם הפחותים וא"ת א"כ חוזר אני ודן כי באונס עשו אחר שגזרת המלך על הכל זה אינו כי אין המלך מכריח אלא כל הרוצה לבא אל הסעודה יבא ומי שיש לו טעם מספיק כמו שתא' ישראל שיש להם מצות אלקיקם או מי שהוא חולה וכדומה אין מובן מהמלך שמכריח לזה ולדומה לו באופן כי אין אונס ונתחכם לעשות סעודה יקרת הערך שבאמצעות זה יהיו מתפתים ובאים ובעונות יצתה מחשבתו לפועל ונתחייבו כלייה לולי מרדכי שעמד לימין אביון וזהו שיעור הכתוב להיות שקדם בימי המשתה של ק"פ יום שהיו כל האומות שמחים וישראל מספידים ובוכים כמא' ז"ל ומישראל היו שם ובשביל שראו כלי בהמ"ק היו מספידים ובוכים שם ע"כ, ובראות המלך דבר זה לא נעצר כח לעשות עוד המשתה ועמד בסוף הק"ף דזולת זה עודינו במשתהו אלא לסיבה הנז' פסק במנין ק"ף יום ועשה משתה ולזה דקדק לומר עשה המלך כי הוא לבדו יודע כונת הענין בזה והרואים לא ידעו ענין וברה"ק נתגלה טעמו והודיע הכתוב שהמשתה שעשה הוא לכל העם הידוע שהוא ישראל עשאו ולזה דקדק לומר העם הידוע והם בני ישראל וחזר לומר מה מענה בפיו ואמר הנמצאים בשושן כי להיותם נמצאים הכניסם בכלל הדברים בדרך ערמה ואומרו למגדול להיות שבערך המלך לא תחשב גדולת הגדול לגדול' לזה המעיטה ואמר מי"ם המקצת מגדול לומר שכל גדול גדולתו ממועטת ובזה נתישבו כל הדקדוקים:
פסוק ח:
והשתיה כדת כו' נראה שיכוין למאמרם ז"ל אמ"ר לוי כך היה טכסיס אנשי פרס היה להם כוס אחד מחזיק כ"ב רביעית כו' והיו משקין בו לכל אחד ואחד ואפילו הוא מת בו ואפילו משתגע הוא שותהו אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס בסעודתו אמר מי שהוא רוצה לשתות כו' כדכתיב אין אונס ע"כ ונראה כי הכוס הגדול בו היו משקין ג"כ בסעודת אחשורוש כדי שלא יראה קמצנות בסעודתו בשיתנו כוס קטן. גם לפעמים ימצא אדם שירצה לשתות בכוס זה אשר ע"כ צוה לתת בכוס זה כמשפט הנהוג ביניהם אבל הניח הרשות ביד השותים וזהו אומרו והשתיה כדת בכוס הגדול אבל אין אונס כנהוג ולהמובן מהמדרש שלא הכניס הכוס בסעודתו לא היה צריך לומר אלא והשתיה אין אונס ואפשר שהמדרש לא נתכוון לומר שלא הכניס הכוס בסעודתו כוס זה כלל אלא שלא הנהיג המנהג הרע ההוא והניח כל אדם כרצונו אבל הכוס הכניס על כל פנים כמ"ש:
פסוק יב:
ותמאן המלכה כו' קשה למה הוצרך לומר אשר ביד הסריסים היה די לומר ותמאן כו' לבא בדבר המלך ועוד באמת צריך לדעת למה מיאנה ושתי לבא כי לא מדת החסידות היתה בה וחז"ל אמרו מה שאמרו. והנר' דהכתוב בא לתת טעם למיאון ושתי והוא כאשר שלח אחשורוש אחריה היה השליחות על זה האופן שאמרו לושתי כה אמר המלך תבא בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה לזה הקפידה כי אין כבודה שתלך כדי שיראו פחותים מערכה שהם העמים והשרים את יפיה הן אמת אם היה אחשורוש שולח אחריה סתם וממילא היו העמים והשרים רואים לא היתה מקפדת כי אין כאן ביזוי כי הליכתה היא לכבוד המלך מש"כ עתה ששלח אחריה בפי' שתבא המלכה להראות יפיה לעמים ולשרים אין לה חרפה גדולה מזו וז"א ותמאן המלכה וכו' ר"ל להיות אותו דבר השליחות להראות יפיה היה ביד הסריסים לא היה כמוס עמו כמ"ש שמזה הקפידה ותמאן לבא. ועוד נ"ל דטעם אומרו אשר ביד הסריסי' שלא תאמר דטעם שמיאנה לבא משו' שלא נתאמת לה דברי המלך לז"א אשר ביד הסריסי' שבודאי דברי המלך הם ואפשר לומר שהביאו בידם סימן מאת המלך כדי לאמת דבריהם ובזה ידוייק מלת ביד דלכאורה לא יוצדק לומר ביד על הדיבור ובמה שכתבנו יבא על נכון:
פסוק יג:
ויאמר המלך לחכמים כו' י"ל למה בחר הכתו' לייחס לחכמים ליודעי העתים בכאן וחז"ל אמרו שהכתוב ירמוז על בני יששכר יודעי בינה לעתים ולדבריהם נראה כי בחר אחשורוש לשאול לבני יש' מועצותיו למלט ושתי כי יודע כי ישראל הה יראים לפסוק דינא למיתה ויצדדו למלט נפשה ממות ולזה לא בחר לשאול אלא להם ואני אומר כי טעם אומרו יודעי העתים להיות שהיה מבקש למלטה בטענ' כי יש עתים ידועים שאין למלך לצאת חוצה ואולי אותו יום ואותה שעה הוא מזמנים הידועים ואין עליה אשמת דבר ולזה דייק ואמר כדת מה לעשות במלכה ושתי כי להיותה מלכה יש לה לחוש כמלך ולז"א יודעי העתים שיבקשו בעתים אותו עת מה היה וזה מסכים ג"כ לפי' רז"ל שאמרו שהם בני יששכר שאין בכל האומות מי שיודע במערכות השמים וכסולהם כישראל דכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם כו' ולכל הפירושים יתפרש אומרו כי כן דבר המלך לתת טעם איךולמה שואל המלך לחכמי ישראל לז"א כי כן דבר המלך וכו' ואומרו דת ודין פירוש שכל מי שיודע דת שהוא משפט כללי או דין שיודע אפילו דין פרטי דלפעמים יצטרך אליו המלך:
פסוק יד:
והקרוב אליו כו' י"ל למה ידבר ממוכן הקטן שבכולם בראשונה ועוד מהו אומרו לא על המלך לבדו עותה וכו' דנראה שלא יספיק להמיתה אם עותה על המלך לבדו ואחר האמת לא תתחייב המיתה זולת בדבר הנוגע למלך וכמעט דברי ממוכן אין להם הבנה. ונראה כי החכמים היושבים לפני המלך הרגישו מדברי המלך שדעתו היא להציל את ושתי מן המיתה ולזה היה מבקש יודעי העתים ודקדק עוד לומר במלכה ושתי ודרז"ל במלכה אע"פ שאינה ושתי כו' לזה נתחכמו לדונה בדין א' שכל הדתות יסכימו על המשפט וזה יצא ראשונה מי יתחיל לגלות דעתו אם היה מתחיל לדבר הגדול שבהם אז ימצא תואנה המלך שלא דנו אותה כמשפט ומצד שהתחילו לדונה מהגדול השאר חלקו לו כבוד ולא חלקו עליו ומה גם כאשר ישאל שבדיני ישראל בדיני נפשות מתחילין מן הצד יא' כי דנוה משפט מעוקל ויענישם לזה התחיל ממוכן לדבר הקטן שבכלם ונתחכם לפסוק דינה באופן שאין מציאות לפטרה ואמר לא על המלך כו' הנה הדבר מובן מאליו שעותה על המלך והמורד במלכות חייב מיתה ולהיות דחשש ממוכן שתהיה איזו סברא דלהיותה מלכה אינו נחשב מרד כי גדול כבודה מכבודו ולז"א אחשורוש בדבריו כדת מה לעשות וכו' לזה אמר לא על כו' פי' דאם לא היה המרד אלא מצד שנגעה בכבוד המלך אז היה צד לפטור אותה מצד שהיא מלכה אלא כי על כל כו' פי' דהפסידה מלכות אחשורוש ומגיע קלון לכללות המלכות של אחשורוש וחוזר הביזוי למלך שיתבזה בפה כל העולם וז"א וכדי בזיון וקצף ואומרו מלת וקצף דהנה ידוע הוא דכאשר יגיע לאדם ביזוי וכדומה ויכול לנקום נקם ולהסיר הביזוי לא יתכעס והכעס בא כל עוד אשר לא תשיג ידו לתקן ולז"א לו וכדי בזיון וקצף שאז אין יכולת בידו להסיר הביזיון וישאר הקצף. או יאמר דאז כאשר ימשך מזה בזיון למלכות ויקצוף ג"כ על השרים למה לא יעצוהו למנוע הבזיון ולזה הם מודיעים אותו מעתה כדי שלא תשאר עליהם אשמה ובזה ג"כ נ"ט לדבריו למה טרח לבקש טעמים ודינים להמית ושתי כאמור ולא הי"ל לדונה אלא על המעשה אשר עשתה ולא על מה שמסתעף ממנו ובמה שפי' יבא על נכון כי ירא לנפשו אם לא יגלה אוזן המלך כאשר יהיה הדבר וימשך בזיון למלך ואז יקצוף המלך עליהם ויטב הדבר כו' כי מלתא בטעמא קאמר: