א וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ ב בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ ג בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ ד בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ ה וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ ו ח֣וּר ׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת ׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃ ז וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ ח וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃ ט גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ י בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ יא לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ יב וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ יד וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּשְׁבִ֥ים רִאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ טו כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּרִיסִֽים׃ טז וַיֹּ֣אמֶר מומכן (מְמוּכָ֗ן) לִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ יז כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃ יח וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃ יט אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ כ וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃ כא וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מנות הלוי

שלמה הלוי אלקבץ

פסוק א:
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה:
פסוק א:
ויהי בימי אחשורוש הטיבו אשר דברו כי למען דעת צדקות ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גאלם מיד שר גדול מלך אדיר סופר הנה פרשת גדולתו. ואני אומר כי כלל בפסוק ראשון מעלתו וכי היה ראוי להיות מכובד במלכותו לד' סבות ראוי שיכובד כל מלך באחת מהן כ"ש בארבעתן. הא' כאשר המלוכה הזאת היתה לו ירושה מאבותיו אז הממלכה נכונה בידו. כי על כן אין מושחין מלך בן מלך אם לא מפני המחלוקת כשלמה מפני אדניה וכיהואש מפני עתליה ויהואחז מפני' יהויק' כדאיתא בהוריות פ"ג כי בזולת זה הממלכה חוזרת אחר אכסניא שלה. הב' אם המלך הזה הוא חכם אוהב משפט מואס בבצע מעשקות. הוא מרומים ישכון ותנשא מלכותו. הג' כאשר המלך הזה מלך עליהם בחזקה ועצם בכחו ותושע לו ימינו כל העם יראוהו ויכבדוהו. הד' כאשר יהיה מלך גדול ויצא שמו בכל המדינות כי הוא איש גבור חיל איש מלחמות אז כל גוי וכל ממלכה יבאו להשתחוות לו ויאמרו לו משול בנו ומלוך עלינו ספר הכתוב כי כלם היו במלך הזה וכי על כן נשא מלכותו. ועל הראשונה אמר ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש ולבאר זה צריך אני לחקור אם האיש הזה היה מלך בן מלך מזרע המלוכה אם לאו. כי יש פני ההראות לכל צד, אם אל הצד השולל יראה שלא היה בן מלך ולא מזרע המלוכה וראיה ממכלתין איתא בגמרא (מגילה פ"א). המלך מהודו ועד כוש אמר רבא שמלך מעצמו אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח דלא הוה איניש דחשיב למלכא כותיה. ואמרי לה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא וממונא יתירא הוא דיהיב וקם ע"כ. ופרש"י שמלך מעצמו שלא היה מזרע המלוכה, הנה מבואר נגלה שלא היה מזרע המלוכה כי על כן נכתב המלך חסר כי אף למאן דאמרי לה לשבח הוא היה הגון מעצמו ולא היה בן מלך. ותו איכא התם ויקצוף המלך וגו' אמאי דלקה ביה כולי האי אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו ע"כ. ופרש"י אהורייריה שומרי הסוסים. ובערוך פי' שומר אורות הסוסים וחמור אבוס בעליו תרגמו וחמרא אוריה דמארוהי הנה שהיה פקוד על אבוסי בלשצאר וכי לא הי' בן מלך ולא מזרעו וכן כתב הה"ר יוסף יחייא ז"ל. ואם אל הצד המחייב אומר כי יש ראיה וראיית כמו כן מורות כי היה בן מלך. מהם איתא בתרגום רבה דירושלמי דמגלת אסתר וז"ל ודריוש מדאה קביל מלכותא מיניה עד דאיתיליד אחשורוש רשיעא ונסבה לושתי בת בריה. הוא אחשורוש בר כורש דממלכות אשיא בר דריוש מדאה, הנה בפירוש אמר שהיה בן מלך. ועוד מצאתי (סי' תתרמט) בילקוט ז"ל ועוד שלחה לו שוטה טפש אם ביינך יצא לבך דע כי אני ושתי המלכה בתו של בלשצאר בנו של נבוכדנצר אותו שהיה מתקלס במלכים ורוזנים נעשו מאומה לפניו שכן הוא אומר והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו ולא היית כקוסדור לרוץ לפני מרכבת אבי. ולו היה אבי קיים לא נשאת לי ואתה מבקש להכניסני ערומה. ובשביל כבודך איני נכנסת שלא תעשה שקרן בפני גדולים שאם אני נכנסת ואיני נאה יאמרו המלך שקרן הוא ואם נמצאתי נאה הם אומרי' וכי זה משתמש בנאה זו והורגים אותך כדי ליטול אותי. ולמה עשה הב"ה כן בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות הבית. אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות. והיאך נטלה אחשורוש לאשה אמר רב אותו הלילה שנהרג בלשצאר והמליכו לדריוש אמר לו דריוש לכורש כבו את המנורה והוציאו מוחו של בלשצאר והיו מסובים שם כורש ודריוש. אמר לו דריוש לכורש עמוד וטול מלכותך שאתה ראוי למלכות שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות שהיה כורש באפיקון של נבוכדנאצר והיה דניאל שואל בשלומו של מלך אמר לו כורש לדניאל הצרת לי. למה אתה שואל בשלומי כך שלא ישמע המלך ויהרגני. אמר לו עתיד הב"ה ליתן לך מלכות שכבר נתנבא עליך ישעיהו שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית שנאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' אמר לו כורש דניאל אמר פריס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס למדי תחלה ואח"כ לפרס. והיה דריוש מדי וכורש פרסי שכן הוא אומר ודריוש מדאה קביל מלכותא. וי"א אביו היה מדי ואמו פרסית וכשהמליכו דריוש אותו הלילה היה מיסב במקום שהיה בלשצאר מיסב ונפלה ערבוביא מביתו של בלשצאר שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים. ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובים כשראתה הבית בערבוביא שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחיקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו. והב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד. לפיכך נגזר עליה כך עכ"ל הנה מבואר נגלה שהיה בן מלך. אלא שנראה דברי המדרש ודברי התרגום חילקי' כי המתרגם אמר שהיה בן כורש בן דריוש. ובמדרש אמר שהיה בן דריוש. וזה ממה שלא יקשה כדאמרינן בגמ' ר"ה הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא כי כורש על שם שמלך כשר היה ומנין אותיות של כורש עולות למנין אותיות דריוש כמו שכת' רש"י בספר עזרא, וארתחשסתא על שם המלכות כדאיתא התם ובסדר עולם כי כל המלכות נקרא ארתחשסתא. והכא נמי נימא בן כורש בן דריוש הוא כרש הוא דריוש. ואי קשיא לי הא קשיא לי איך אמר דאחשורוש זה הוא בנו של דריוש כי אחשורוש הוא פרסי ודריוש מדי. ואפשר דסביר' ליה דפרסי פירו' מלך פרס והוא מדי תדע דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כתיב חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רב חסדא אתנויי אתנו בהדי הדדי אי מיניכו מלכי מינן אפרכי. ואי מינן מלכי מיניכו אפרכי. ופרש"י חיל פרס ומדי הפרתמים סמך פרתמים אצל מדי. וכתיב למלכי מדי ופרס כאן סמך מלכות אצל מדי ע"כ. ומדקאמר שמעשה תקפו של אחשורוש הלא הם כתובים על ספר דברי הימי' למלכי מדי ופרס' וסמך מלכי למדי ש"מ מלכי ממדי הוו. ועוד תדע דכתיב שרי פרס ומדי רואי פני המלך. הנה דלאפרכי סמך פרס. לפי שמלכי הוו ממדי כדאתנו בהדי הדדי והשתא דאתינא להכי האי דאמרינן (שם) בגמ' דלא היה חזי למלכותא וכו' לאו דלא הוא מזרע המלוכה כדפרש"י אלא שלא היה ראוי אם מצד שהיה מושך ביין את בשרו ואל למלכים שתו יין כתיב, אם משום שהיה שטוף בזימה כמו שמתבאר (שם) במגילה וכמו שנכתב במקומו. וכן הא דאמר' בר אהוריייריה דאבא. לא שהיה כך אלא שלא היה ראוי בערך נבוכדנאצר להיות שומר אריו וכהא דאמרינן בדמרש דלעיל ולא היית כקוסדו' לרוץ לפני מרכב' אבי שביאורו בודאי לא היית כדאי להיו' ממונה על המרכבה בערך מעלתו ולעולם שהיה בן מלך הוא שאמ' הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש כי היה אחר לפניו שלא מלך כ"כ כמוהו וכדברי הראב"ע ועוד נוסיף לקח בסמוך בס"ד. ומתוך גנות ושבח הנדרש בהמולך נדע הב' והג' או דלא היה איניש דחשיב למלכא כוותיה. ואפי' היה בן ביקר ובולס שקמים הוא מצד עצמו לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. והיא המעלה הב' אשר זכרנו. ולמאן דדריש לגנאי מתוך גנותו למדנו שבחו שעצם עליהם בממונו וודאי שפזר נתן לשרים ולפרתמים ודלת העם עד לפניו יכרעו ויפלו והיא המעלה הג' ואין ספק כי משמעו' קרא איכא בינייהו וזה דרש הכתוב וזה הקרי וכלפי הד' אמר המלך מהדו ועד כוש וגו' איש מלחמות וגבר מוצלח במלחמותיו וכמו שיתבאר בס"ד. ונבא אל ביאור הכתוב ויהי בימי אחשורוש אמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) א"ר לוי ואי תימא ר' יוחנן דבר זה מסורת הוא בידינו מאבותינו מאנשי כנסת הגדולה שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ושקלינן וטרינן בה ואסיקנא אלא אמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי ודאי לשון צער הוא. וידוע היות תיבת ויהי נחלקת לשתים וי" הי" ושניהם לשון אוי". כי וי" הוא לשון תרגום ובתורה בנביאים וכתובים מצינו שהקדוש ברוך הוא חולק כבוד ללשון ארמי כדאיתא (פמ"ד) בב"ר ואחרי שכן הוא וההפסד והכליון מיוחס אל הזמן א"כ באומרו ויהי בימי מן הראוי שיהיה צער האמנה בב"ר פמ"א ובויקרא רב"ה פי"א אמר ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה. אם צרה אין צרה כיוצא בה. ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה אתא ר' שמואל בר נחמן ועבד פלגא בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה והיה שמחה. ונ"ל טעמו של דבר ע"ד הפשט אחרי שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר כי יהי הוא עתיד והוי"ו מהפכו לעבר אין ספק כי זה מורה צער אחרי שמה שהיה להיות אמרו עליו שכבר היה ומה שכבר היה חלף והלך לו. וההפך בתיבת והיה. כי היה הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד זה יורה על שמחה. אמנם היות תיבת ויהי לפעמים מורה על שמחה כדאמרינן בגמ' (מגילה פ"ק) אחרי שהיא נחלקת לשתים י' הי' כמו שקדם אפשר שהוא ע"ד אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ואחר שיש בו ב' מיני צער אתא למעט לפעמים. האמנה עד"ה נטעו' טעם מן בטעמו של דבר. ואומר נודע מספר התיקונים בכמה מקומות היות ד' אותיות של שם ההויה ב' מהם במדרגת זכרים הלא הן י"ו וב' מהם במדרגת נקבות הלא הנה תרין ההין וכד שלטא נוקבא על דכורא הוי דינא כי ע"כ השם בהיפוך אותיות מורה על הדין דשלטא נוקבא על דכורא ושם אלהים מזה הטעם הוי דינא דשלטא ה' על י' ולכן ויהי דשלטא נוקבא ה' על דכורא י' הוי צער וצרה ור"ש בר אבא בשם ר' יוחנן אמר דויהי מצד דהיו תרין דכרין ו"י הוי רחמי. ומצד דשלטא ה' על י' הוי דינא ולכן משמש צרה ושמחה. אבל והיה דשלטא דכורא על נוקבא ו' על ה' י' על ה'. תמיד משמש שמחה דהוו ברא על ברתא ואבא על אימא ועמוד על זה כי הוא פלא. ועוד בדברי הה"ר יצחק הכהן ז"ל טעם אחר ע"ד הפשט. מפני מה אמרו שויהי הוא לשון צער לפי שאין מדרך התחלת הדבור בוא"ו המורה על המשך הדברים כמבואר לכן חלקו אותה לשתים הן ו"י ה"י. ושניהם לשון צער ע"כ. ודבריו כנים יותר מדברי מי שכתב כי להיות מגלה זו כתובה בין דברי הימים אשר לפרס ומדי שעל כן התחילה באות ו"או שקדמו לספור זה ספורים אחרים וזה נמשך אחריהם. ואין בדבריו ממש כי מגילה זו לא הועתקה מספריהם אבל כתבוה מרדכי היהודי וחכמי ונביאי הדור ההוא וחז"ל אמרו דברוח הקדש נאמרה והוכיחו זה (שם) בגמרא מכמה פסוקים. הוא אחשורוש אמרינן (שם) בגמרא הוא אחשורוש שהרג אשתו מפני אהובו והרג אהובו מפני אשתו. וכוונתם כי השי"ת כל אשר חפץ עשה והוא סבב מיתת ושתי על ידי המן להמלכת אסתר ואח"כ סבב מיתת המן על ידי אסתר והכל מאת ה' מן השמים ובא עוד במדרש רבתי (פ"א) דאחשורוש הוא אחשורוש הוא חמשה לרעה. וחמשה לטובה. ה' לרעה הוא היה גבור ציד. הוא עשו אבי אדום הוא דתן ואבירם הוא המלך אחז. הוא אחשורוש. ה' לטובה אברם הוא אברהם. הוא משה ואהרן. הוא אהרן ומשה. ודוד הוא הקטן. הוא יחזקיהו. הוא עזרא עלה מבבל. ר' ברכי' בשם רבנין אמרי אית לנא חד דטבא מכלהון הוא יי' אלהינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו בעולם ע"כ. ויש להשקיף בו השקפות. השקפה א' במה כחם גדול להודיענו שיש ה' הוא לרעה וה' לטובה ומה איכפת לן. השקפה ב' במה שמנה ה' לרעה האם היתה שכחה לפני כסא תורתם דהא כתיב הוא היה אבי אהל ומקנה הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב וחם הוא אבי כנען. הוא אבי מואב עד היום. הוא אבי בני עמון עד היום. כי הוא אמון הרבה אשמה הנה אלה רשעים ששה אחרים ויש כהם רבים ימצאו בעת החיפוש. ואולי יש צדיקים יותר מהם. השקפה ג' כי הוא אמר חמשה לטובה ומנה ששה השקפה ד' ששנה סדר הכתובי' במשה ואהרן כי מקרא הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם וגו' הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן והוא שנה הסדר וזה לא יהיה בלי סבה. השקפה ה' ענין ר' ברכיה אית לנא חדא וכו' מה בא ללמדנו. ומה ענין שמדת רחמיו בעולם. והנ"ל כי הם ז"ל ראו החמשה הוא הללו מיותרי' לגמרי כי אחרי שכבר הקדים (בראשית י' ט"ו) וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ. מה צורך לומר הוא היה גבור ציד לפני ה' וכיון דאייתר ודאי לדרשא קא אתי וראה אמיתת זה כי על כן לא דרשו הוא החל להיות גבור בארץ אשר הוא הראשון במקרא ודרשו הוא היה גבור ציד שהוא שני במקרא עם שיש לאומר שיאמר כי מפני שאמר כי תיבת הוא לרעה על כן הביא פסוק הוא היה גבור ציד לפני ה' שיודע את בוראו ומכוין למרוד כדאיתא בתורת כהנים ושהיה צד את הבריות בפיו כדאיתא בב"ר פל"ז וזה באמת בלתי מספיק דאי הכי אימא איפכ' כי כמו שהוא החל להיות גבור בארץ אינו לגנאי הכי הוא היה גבור ציד לפני ה' לאו לגנאי כ"ש דהא אמרינן בב"ר פכ"ג גביה אז הוחל לקרוא וגו' א"ר סימון בג' מקומות נאמר כלשון הזה לשון מרד אז הוחל הוא החל להיות גבור בארץ ויהי כי החל האדם אלא איברא הוא היה גבור ציד משום דאייתר דרשינן ליה. והוא החל להיות גבור בארץ לגופיה איצטריך כן הוא עשו אבי אדום (בראשית ל"ו מ"ג) למה לי כי כבר התחילה הפרשה אלה שמות בני עשו ואח"כ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. א"כ עשו אבי אדום דסיפא למה לי אלא ודאי לדרשא (במדבר כ"ו ט') וכן הוא דתן ואבירם למה לי הא כתיב ובני נמואל דתן ואבירם א"כ הוא דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן למה לי. לימא ובני נמואל דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן ולישתוק מהוא דתן ואבירם. וכן הוא המלך אחז למה לי כי כבר אמר כי חלק אחז את בית ה' וגו' (ד"ה ב' כח כ"ג) ובעת הצר לו ויוסף למעול בה' א"כ הוא המלך אחז למה לי אלא ודאי לדרשא. וכן הוא אחשורוש למה לי לימא ויהי בימי אחשורוש המלך מהודו ועד כוש שמע מינה לדרשא אמנם האחרים כלהו לגופייהו איצטריכו ולכן מנו אותם חמשה הוא לרעה לומר לך דאע"ג דאשכחנ' אחריני לאו לדרשא קאתו דאי לא תימא הכי מניינא למה לי. וכיוצא בו לענין הטובה (שם ד"ה א' א') אברם הוא אברהם למה לי וכי אכתי לא שמיע לן ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם שמע מניה לדרשא וכן היא משה ואהרן אשר אמר ה' להם מי איכא אחריני דלא אמר ה' להם וגו' דאיצטריך למעוטינהו וא"כ למה לי אלא ודאי לדרשא. וכן (שמואל א י"ו י"ד) ודוד הוא הקטן מיות' לגמרי דהא לעילא מיניה אמר ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערי' ויאמר עוד נשאר הקטן וגו' וכתיב ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיו' ההוא ומעלה א"כ אמאי כתיב ודוד הוא הקטן אלא ש"מ לדרשא. וכן הוא יחזקיהו (ד"ה ב' ל"ב י"ב) למה לי והא כתיב הלא חזקיהו מסית אתכם וגו' ואמאי תו הלא הוא יחזקיהו ושמע מינה לדרש' וכן היא (עזרא ז"ו) עזרא עלה מבבל למה לי והא כתיב ואח' הדברי' האלה במלכות ארתחשסתא מלך פרס עזרא בן שריה בן עזריה בן חלקיה וגו' ואמאי תו הוא עזרא עלה מבבל ש"מ לדרשא ואחר שתיבת הוא מורה על עצמית הדבר ואמתתו ומצאנו חמשה לרעה וחמשה לטובה מן הראוי שיהיו אלה כנגד אלה וראשונה אמ' הוא היה גבור ציד לפני ה' שהמריד הבריו' על הב"ה ועצמותו ואמתתו מתחלתו ועד אחריתו זה דרכו וההפך אברם הוא אברהם קורא בשם ה' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הן כשהיה שמו אברם הן כשהיה אברהם כה משפטו כל הימים כי בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראי וגם עד זקנה ושיבה לא עזב חסדו ואמתו וכן הוא עשו אבי אדום המתנהג כל ימיו בגאה וגאון ודרך רע כמו שאמ' הנביא עובדי' לאדום (עובדיה א' ג') זדון לבך השיאך אומר בלבו מי יורידני ארץ. אם תגביה כנשר וגו' ומיום צאתו מרחם אמו התנה בה ומבטן אמו ינחנה כענין ויתרוצצו הבנים בקרבה לרז"ל בב"ר פס"ג עוברת על בתי ע"א עשו מפרכס לצאת זורו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכענין ופושע מבטן קורא לך וכדרשת שחת רחמיו כדאיתא בפסיקתא. ומה חטא חטא על אמו עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה שלא תלד הה"ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו שלא תאמ' אחר שיצא ממעי אמו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתיחא לקבליה ומה טעם זורו רשעים מרחם ע"כ. וההפך הוא משה ואהרן ענוים ושפלים והאיש משה ענו מאד וביען על משה בא עדות ה' נאמנה כאמור כי על כן הקדימו וס"ד כי לא היה אהרן מוכתר בכתר ענוה אלא נטפל למשה בלבד לכן אמר הוא אהרן ומשה באופן ששניהם שוים לטובה כי הנה אהרן שפל רוח וירא ובוש מחטאתו אשר חטא באופן ששניהם כאחד טובים במדת הענוה וכן הוא דתן ואבירם בעלי מחלוקת שונאי שלום כל ימיהם שני אנשים עברים נצים זה דתן ואבירם כדאיתא בשמות רבה פ"א ובדברי' רבה (פ"א) ובסופן ענין משה ואהרן בעדת קרח. וההפך ודוד היא הקטן בורח מהמחלוקת ואעפ"י שידע שיתכון מלכותו אמ' בכל זאת לא זחה דעתו עליו חלילה לי משלוח ידי באדוני במשיח ה' ופסוק מלא (תהלים ק"כ ז') אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכן הוא המלך אחז נער היה גם הזקין ולא סר מדרכו הרעה לאחוז בשערי בית המדרש חתם את התורה ובטל את העבוד' והתיר את הערוה כדאיתא בגמ' (סנהדרין פ' י"א) וההפך בחזקיהו כי הושיב מלמדי תורה והרבה והרביץ תורה וטהר את הבית ואת ישראל מכל טומאתם. וכן הוא אחשוריש אשר בטל בנין בית המקדש וכמו שיבא. וההפך הוא עזרא עלה מבבל חרף נפשו למות ליסד בית ה' ועשה והצליח. ור' ברכיה בשם רבנין אמרי אית לן חדא טבא מכלהון (תהלים ק"ה ז') הוא ה' אלהינו בכל הארץ וגו' אשר זה ג"כ אייתר כי ביה סליק וביה נחית התהללו וגי' ישמח לב מבקשי ה' דרשו ה' ועוזו וגו' זכרו נפלאותיו אשר עשה וגו' זרע ישר' עבדו וגו' ואמאי תו ה' אלהינו וגו' ועד השתא במאי משתעינא. אלא ודאי לדרשא הוי להורות כי אמתתו ועצמותו ומהותו הוא לרחם על הכל ומשום דבכל הארץ משפטיו לפי שהמשפט משמע כעס ורוגז בא ר' ברכיה ואמר שאין פירושו ככה במקום הזה אלא רצון וחסד ורחמים והדין עמו כי ככה נדרש בספר הזוהר במקומות רבים אספר' מחול ירבון כי צדק הוי דינא ומשפט רחמי עד שלפי דרך זו פירש ויש נספה בלא משפט על דמשפט לא אתדבק בצדק כדאיתא בפרשת מצורע ובפר' אחרי מות. ועל דרך זה (שם כ"ט) ה' למבול ישב כד"א בדד ישב דלא אתא עם דינא ויתי' בלחודוי כדאיתא בפרשת נח. וזה המושג אלי במאמ' הזה והותרו בו ההשקפות אשר עמדו לפנינו בתחילת ביאורו. ומורי החכם הכולל מהר"ר יוסף טאיטצאק ז"ל פי' בו פי' אחר אמר שבא להודיענו עקרי ויסודי התורה היותר כוללים אשר כל אחד מהרשעים הרס בעברתו אחד מהם וכל אחד מהצדיקים עמד כנגדו ויכוננהו ואמר כי תיבת הוא מורה על רושם פרטי והודעה מפורסמת אם לטובה שאין כמוהו בכל הארץ ואם לרעה שלא ראינו כמוהו בכל הארץ לרוע. והעקרים העצמיי' הנם ראשונה מציאות האל. שנית השגחתו בפרטים. שלישית מציאות הנבואה ובפרט נבואת מרע"ה וזה יתחייב בא' משני פנים אם מצד התורה מן השמי' והיא הרביעית ואם מצד בית המקדש והוא להורות כי לו לבדו יאתה העבודה והוא העקר החמשי. ואין ספק כי מצד התורה או העבודה הנעשית במקום הנכבד ההוא נודע מציאותו והשגחתו ונבואתו. והראשון היה נמרוד ועליו נאמר הוא היה גבור ציד וגו' וידוע שהוא כיחש בה' ויאמר לא הוא כמו שיראה מענין אור כשדים והוא היה מיוחד ומפורסם לכל בעקירת העיקר הזה וכנגדו אברהם הוא הידיע כי יש לעולם אדון ופטרון ונתוכח עם נמרוד והפיל עצמו באש להוכיחו על פניו כי שקר נסכו. ואז נודע ה' משפט עשה באופן שהוא היה מיוחד שבעם בדבר הזה. והשני הוא עשו וידוע כי מחשבותיו שבי' און כי אין ה' רואה ומשגיח לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן וכמו שנדר' בפסוק ויבא עשו מן השדה והוא עיף בב"ר (כ"ח) א"ר יוחנן חמש עבירו' עבר אותו רשע בא על נערה מאורשה דכתיב ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. והרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בתחיית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות וגו' וכפר בעקר כתיב למה זה לי בכורה וכתיב התם זה אלי ואנוהו ובזה את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה ע"כ. ואין ספק כי שורש לכל אלה ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב והוא נתייחד בזה. וכדי לתקן עוותתו בא מרע"ה והודיע השגחתו בעולם באותות ובמופתי' ובשפטים גדולים ככל אשר עשה במצרי' לעינינו למען תדע כי לה' הארץ כי אני ה' בקרב הארץ כי אין כמוני בכל הארץ למען תדע אשר יפלא ה' וגו' וזה תכלית פרטיות ההשגחה ועליו נאמר הוא משה ואהרן כי הוא העקר בזאת ההודעה ואהרן אחיו הנלוה אליו. והג' היא דתן ואבירם הם המה המכחישים מציאות הנבואה ומה גם בנבואת משה ומודיעי' ומשמיעים כי משה מלבו בדה כל הדברי' הנזכרי' ונעשים עד היום ההוא כנודע ולהקביל לזה בא אהרן בענין המחתות והודיע אמתת נבואת משה ולכן נאמר בו הוא אהרן ומשה כי הוא העקר ומשה צניף טהור אליו, והרביעי הוא אחז וידוע שאחז בדלתות בית המדרש שלא יעסקו בתור' ואמ' אם אין גדיים אין תיישים כדאיתא בגמ' (סנהדרין פ' י"א) ובמדרש חזית. ולתקן זה בא חזקיהו המלך והעמיד כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ולימד תינוקות ולכן הוא יחזקיהו אשר פעל ועשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיו. והחמשי הוא אחשורוש שביטל בנין בית המקדש ואם אין בית אין עבודה ולתקן זה בא עזרא אשר בנה בית ה' והעלה עולות כנודע ואתא ר' ברכי' ואמ' אית לן חדא וכו' והטעם שבזה כולל כל החמשה הנזכרים אם כנגד מציאות האל הוא ה'. אם כנגד השגחת אלהינו ביחוד ובכל הארץ משפטיו לא לרצון לפניו אלא שרחמיו על כל העולם. אם כנגד הנבואה זכר לעולם בריתו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' אשר כל זה נאמר להם בנבואה. אם כנגד לימוד התורה דבר צוה לאלף דור זו תורה כדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בב"ר. אם כנגד בית המקדש לך אתן את ארץ כנען וידוע כי העקר הוא בית המקדש אשר שם העבודה זה דעת מורי ז"ל במאמר הזה. והוא ז"ל פירשו כפי הגירסא אשר בב"ר. ואני פרשתיו כפי הגירס' אשר במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א). והה"ר יואל ן' שועיב ז"ל פי' בו פירוש אחר במזמור ק"ה וז"ל יתכן לומר שדבר פשוט לפי הדת כי מלת הוא כאשר תחובר עם המתואר הנה היא להגביל ולאחדו' וזה דבר מבואר. וראוי לקבל עוד מה שנתנו לנו ז"ל במסכת (פ"ד) אבות ג' כתרים הם וכתר שם טוב עולה על גביהן. והנה יפול השבח והגנות בכל אלה הד' וזה מבואר. ונתחיל ונאמר כי מה שנמנה בנמרוד הוא היה גבור ציד הוא באמת מקביל לשם טוב אשר הכוונה בו התנהגות באופן נכון ונאות עם הקבוץ והשגיחו בתיקונו ותיקונם והוא היה נבדל מהם והיה משתדל בכל כחו בצידת הב"ח, ומקבילו אברהם אשר היה משתדל לא לבד להשלים עצמו אבל לתקן הקבוץ עד כי בעבור זה נקרא אברהם אב המון גוים ואמנם הב' המיוחס אל עשו אבי אדום הוא כנגד כתר תורה ומקביל לו כי הוא פירש מדרכי האבות במדות המעילות ונטה אל הדברים המורגשים והתענוגים כמו שיראה מאופן דבורו הלעיטני נא מן האדום וגו' ובעבור זה נקרא אדום, ומקבילים לו משה ואהרן אשר השתדלו בתיקון הדת ולמדה את בני ישראל בכתוב. ואמנם הג' המיוחס אל דתן ואבירם הוא מקביל לכתר כהונה אשר רבו עליה בכתוב. ומקבילו עזרא הכהן אשר השתדל לטהר ולזקק המשפחות ככתוב. אמנם כתר מלכות נמצא בב' פנים. אי במה שנמצא מלך נכרי שהשתדל להשמיד להרוג ולאבד בעלי דת אלהית ככתוב. ומקבילו בזה הוא השי"ת המעמיד את עמו נגד כל המלכים הקמים עליהם ואין מי שיוכל להושיעם בלתו כמו שנר' בענין אחשורו' עכ"ל ודע שפירושו זה הוא מיוסד על גירס' אחרת שהי' במדרש שוחר טוב ושם נאמר בדברי ר' ברכיה והב"ה נמנה עם הצדיקים שנאמר הוא אלהינו וגו'. הלא כתבתי לך המעיין שלישים במועצות ודעת במאמרי הזה כנגד ג' גרסאות הנמצאות בו במקומות שונים כאשר ראו עיניך ואם מעט ואוסיפה לך עוד דברי הה"ר בנימין בן מהר"ר מאיר הלוי ז"ל. ואתה תבחר, וזה אשר דבר בתחלה הוא מזכיר סבת גליות ישר' וצרותיהם וזה כי הנה בבית ראשון היה סבת הגלות ההמצא ביניהם ע"א וג"ע ש"ד ובית שני לסבת שנאת חנם, ואחר החרבן נמצאו כל אלה הד' ועוד אחרת כי אין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו, והנה התחיל בע"א הוא היה גבור ציד כמ"ש רש"י ז"ל צד דעת הבריות בפיו ומכוין למרוד במקום. ואולם הע"א נמצאת בזמן הראשון בין כלל האנשים ובין המלכים כנגד הכלל הביא נמרוד ופסוק הוא היה גבור ציד על שמדבר על הכלל שהיה צד דעת הבריות. ואל המלכים הביא הוא המלך אחז. ואולם על ג"ע וש"ד הוא עשו אבי אדום שידועות בו אלה הב' תכונות רעות וכמו שדרשו על ויבא עשו מן השדה והוא עיף והיה אדמוני המורה על שטיפותו בזמה ולו נאמר ועל חרבך תחיה. ועל שנאת חנם הביא דתן ואבירם כי תמיד היו שני אנשים עבריים נצים. ואלו לא ידענו אלא מעשיה' בעדת קרח דיינו ועל חרבן בית המקדש הביא הוא אחשורו' שכל ימיו נתבטל הבנין עד מלוך בנו אשר ילדה לו אסתר המלכה כמ"ש ז"ל. אחר זה ביאר כי עם היות שיחסרו כל אלה מקהל עדת בני ישראל. עכ"ז לא יטוש ה' את עמו כי זכור יזכור להם מעשה אבותיהם אם נמרוד היה המעביר ע"א לכל ישראל. הנה אחד היה אברהם מכריז האמונה ומגייר את האנשים והוא אומרו אברם הוא אברהם אם מהע"א שהיה בין מלכי ישראל אמר הוא יחזקיהו איש צדיק ולא הלך אחרי הבעלים, אם מג"ע הביא הוא משה ואהרן המה הקדושים אשר מעולם ומרע"ה מיום דבר ה' אותו לא קרב אל אשתו. אם מש"ד הביא ודוד הואי הקטן יזכור לנו הדם אשר שפך דוד הוא הקטן והכל היה לרצון לחסד ולרחמים כי מלחמות ה' הוא נלחם. אם משנאת חנם. הוא אהרן ומשה הוא היה אוהב שלום ורודף שלום אם מחרבן המקדש אמר הוא עזרא אשר בנה את בית ישראל ור' ברכיה אמר יותר נרצה שהשי"ת ייטיב לנו ויראה בעניינו למען רחמיו וחסדיו והוא אומרו הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו עם היות שמשפטיו בכל הארץ הנה הוא מרחם עכ"ל. המלך מהודו ועד כוש כבר הקדמנו למעלה דברי רב שמלך מעצמו ביען דקדקו שהיל"ל אשר מלך מאי המולך עד שזה הביא להה"ר שמריה האיקריט ז"ל לדחוק עצמו ולומר כי מפני שנכתבה מגלה זו בימיו של אחשורוש לכן כתב המולך והם ז"ל אמרו דלדרשא קא אתי שמלך מעצמו ושבח וגנאי הוא קרי וכתיב והוא עבר לפנינו. והה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל המולך ב' המולך מהודו תחת יאשיהו אביו ויהויקים גוזל נשים ושוכב עמהן ולא היה מחזירן שנאמר וידע אלמנותיו וכן אחשורוש ויקבצו את כל נערה בתולה ואף הנשים היו מביאים לו ע"כ. נראה מדבריו שגם אחשורו' לא היה מחזיר האשה וכן מצאתי כתיבת יד ההר"ר יוסף בן ישועה ז"ל בספ' הליכו' עולם שחבר וז"ל יש לשאול מה נעשה בכל הבתולות הנקבצו' אחר שמלכה אסתר כי הכתו' סתם הענין וי"ל כי נשארו פלגשי' למלך והעד שנ' בערב היא באה וכו' אל יד שעשגז סריס המלך שומר הפלגשים הרי שכפל עליהם שם פלגשי' ואולי ששעשגז כבר היה קודם מות ושתי שומר פלגשי המלך ועתה היו הבתולות הנבעלות שבות אל מקום הפילגשי' הראשונות עכ"ל. מהודו ועד כוש פליגי בה בגמרא (מגילה פ"א) רב ושמואל חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסופו וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך על כל העולם כלו. כתב הה"ר משה ן' תיבון ז"ל בספ' פאה וז"ל יש לתמוה מה להם לחלוק על זה ומה לשקר במקום עדים יחקרו ויידעו. וכן במחלוקת תפסח ועזה. והאמת כי לא נחלקו על זה. אבל דעת שניהם שהם בהדי הדדי אבל במשמעות איך כלל כל העולם בהם הם חולקים חד אמר כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על כל העולם. וחד אמר הודו בסוף כי דבר ידוע כי הארץ כדוריית ואין סוף לכדור כי אם במקום אשר יתחיל ממנו עכ"ל. וכוונת דבריו כי אם הודו הוא ההתחלה כוש הוא הסוף ושתיהן בהדי הדדי קיימי וכן מצאתי במדרש לקח טוב לר' טוביהו בר אליעזר ז"ל מהודו ועד כוש רב ושמואל וכו' והיאך אתה מקיים דברי שניהם אלא כך פירוש הדבר ביחד היו עומדים אלא כאדם שיוצא מהודו והולך למזרח אל כוש והולך וסובב לדרום עד שחוזר להודו אצל כוש. מגיד שכל העולם היה תחת ממשלתו ע"כ והא לך צורה להבין דבריהם. שבע ועשרים ומאה מדינה איתא במדרש רבתי דאחשורו' (פ"א) שבע ועשרים ומאה מדינה ר' יודא ור' נחמיא. ר' יודא אמר כבש שבע שהן קשו' כעשרי', כבש עשרים שהן קשות כמאה. ר' נחמיא אמר נטל אוכלוסין משבע וכבש עשרים נטל אוכלוסין מעשרים וכבש מאה כיצד כיבשן ר' יודא ור' נחמיא. ר' יודא אמר כחצי עטרה שאת מכבש את החצוניות הפנימיו' נכבשות מאליהן. א"ר פנחס העולם הוא עשוי כעטרה ור' אבין אמר כאפי קבאי. ור' נחמיא אמר כאמת המים אתה מכבש החצוניי' והפנימיים נכבשים מאליהן עכ"ל. והנה להטיב ההבנה במאמר הזה ראוי שיושקפו בו ד' השקפות. השקפה א' מה להם לר' יודא ולר' נחמיא לחלוק במה שאין בו מחלוקת יניחו הפסוק כפשוטו שכבש קכ"ז מדינה ומה קושי יש בזה אשר לסבתו בקשו חשבונות רבים, השקפה ב' במאי קא מיפלגי ר' יודא אמר כבש שבע שהן קשות כעשרי' וכו' ור' נחמיא אמר נטל אוכלוסין ולמאי נפקא מינה איך שיהי' מלך בשבע ועשרי' ומא' מדינה. השקפה ג' במחלוק' היאך כבשן מאי בינייהו ומה איכפ' לן סוף סוף כשאת' כובש החיצוניי' הפנימיי' נכבשים מאליהן יהיה כאמת או כחצי עטרה. השקפה ד' איך נכנס פה מחלוק' ר' פנחס ור' אבין בין הדבקי' כי לפי האמת מאמ' ר' נחמיא כאמת המים חוזר לראשונות ואדר' יודא דפליג עליה קאי ולמה הפסיקו בזה ומה בצע אם העולם עשוי כעטרה או כאפי קבאי.
פסוק א:
והנראה אלי בפי' המאמר הזה הוא זה כי ר' יודא ור' נחמיא ראו בפסוק קושי לסבתו נעתקו לפרשו בפנים שונים והוא כי אחר דכ"ע לא פליגי באחשורוש שמלך בכל העולם א"כ מניינא למה לי יאמר המולך בכל העולם ואף אם שבע ועשרים ומאה מדינה הן אפרכיות כדברי ר' לוי במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) כל מקום שנאמר שדה הוא עיר. עיר מדינה. מדינה אפרכיה. בכל זאת אין להאמין כי כל אפרכיות שבעולם אינם אלא שבע ועשרי' ומאה וראייה מסוגיית דשמעתין דמגלה (פ"א) איתא התם, מהודו ועד כוש. רב ושמואל חד אמר הודו בתחלת העולם וכוש בסופו. וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימין כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו. שבע ועשרים ומאה מדינה. אמר רב חסדא בתחלה מלך על שבע ולבסוף מלך על עשרים ולבסוף מלך על מאה אלא מעתה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה מאי דרשת ביה שאני הכא דקרא יתירא הוא, מכדי כתיב מהודו ועד כוש. שבע ועשרי' ומאה מדינה למה לי ש"מ לדרשא. ת"ר ג' מלכו בכיפה ואלו הן אחאב ואחשורוש ונבוכד נצר, אחשורו' הא דאמרן. פרש"י הא דאמרן מהודו ועד כוש ע"כ ואם איתא דשבע ועשרים ומאה מדינה פירושא דמהודו ועד כוש הוי מ"ט דשמואל דקאמר כך מלך מסוף העולם ועד סופו ולא קאמר כך מלך בשבע ועשרים ומאה מדינה לישנא דקרא דחביבא ליה בכל דוכתא. ואין לומר דשמואל לישנא דקרא אתא לאשמעינן דשבע ועשרים ומאה מדינה היינו מסוף העולם ועד סופו דא"כ מאי האי דקאמר שבע ועשרים ומאה למה לי. טובא קמ"ל לרב דמסוף העולם ועד סופו שבע ועשרים ומאה מדינה הוי. ונפקא מינה לדריוש דבציר לה שבע וידעינן דלא מלך בכיפ'. ולשמואל לגופיה איצטריך דכשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על על שבע ועשרים ומאה דהוו ליה מסוף העולם ועד סופו, אלא ודאי שבע ועשרים ומאה לדברי הכל לא היו כל העולם אלא לרב הוא מהודו ועד כוש ולשמואל חסר במקר' המלך בכל העולם כמו מהודו ועד כוש, ואיתר מהודו ועד כוש לדרב חסד'. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל דקאמר הא דאמרן מהודו ועד כוש כלומר ולא תימא משבע ועשרים ומאה דלא הוי בכיפה אלא מהודו ועד כוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והא דקאמר שבע ועשרים ומאה למה לי הכי פירושו למה לי דבכלל מאתים מנה, והא דאמרינן בגמר' גביה דריוש ותו לא והא איכא דריוש וכו'. ומשני הא איכא שבע דלא קאי מלך עלייהו, ומשמ' דשבע ועשרי' ומאה הוי כל העולם ומשו' דלא קא מלך עלייהו דריוש לא מנינן ליה בהדי הנך דמלכי בכיפה י"ל דהכי פי' דהא באחשורוש כתיב שבע ועשרים ומאה ובדריוש בציר ליה שבע וא"כ הוא לא מלך כל כך כאחשורוש דקיימ' לן דמלך בכיפ' מדכתיב מהודו ועד כוש כדברי רש"י ז"ל ולעולם כדקאמרן. ובסגנון זה מצאתי במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) שבע ועשרים ומאה ר' אלעזר בשם ר' חנינא אמר והלא מאתים וחמשי' ושתים הן בעולם ודוד שלט בכלן הה"ד ויצא דוד בכל הארצות, שלמה שלט בכלן הה"ד ושלמה היה מושל בכל הממלכות וגו', אחאב שלט בכלן הה"ד חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכ' וגו', נבוכד נצר שלט בכלן הה"ד ובכל די דארין בני אנשא דריוש שלט בכלן דריוש מלכא כתיב לכל עממיא וגו' אחשורוש שלט בחציין למה בחציין רב הונא בשם ר' אחא אמר, אמר לו הב"ה אתה חלקת בנין ביתי רומיה אמין שתין פתייה אמין שתין חייך שאני חולק מלכותך. ויימר שש ועשרי' ומאה אלא כך אמר הב"ה אתה נתת עליה א' לביתי משלך שאמר' מי בכם וגו' ויעל אף אני נותן עליה תוספת אחת משלי שהוסיף לו מדינה אחת בחשבון הה"ד שבע ועשרי' ומאה מדינה ע"כ וכיוצא בשמות רב (פ"ט) כל רוחו יוצא כסיל הרשע הזה משהוציא כל עצתו אחר כן חכמו של עולם באחור ישבחנה שכן אתה מוצא באחשורוש שעמד יבטל מלאכת בית המקדש לפיכך לא מלך אלא על חציו של עולם ע"כ. הנה יראה משני מקומות הללו כי אפרכיות של עולם אינם שבע ועשרים ומאה בלבד אבל הם מאתי' וחמשי' ושתים ומה שיורה על אמיתה הדבר הזה שלא היה מולך בעת הזאת בכל העולם אמרי ז"ל ברבתי (פ"ו) דאחשורוש כששאל מרע"ה לאליהו ז"ל אם בדם היא חתומה מה שהיה הוא ואם בטיט הוא חתומה תפלתנו נשמע' וכמו שיבא ואם איתא שהיה מולך בכל העולם פסוק לא מאסתי' ולא געלתים לכלותם מאי עביד ליה כי לא חלק שם בין דם לטיט ובמסכת מגלה (פ"ק) ובת"כ איתא לא מאסתי' ולא געלתי' בימי המן אלא ודאי שלא היה מולך בכל העולם והיה אפשר לקיים הדבר באחרים אשר בממלכות אחרות, והמתרגם בפסוק ישנו עם אחד הרגם. איתי עמא חדא מבדר ומתפרש ביני עממיא ואימיא ולישניא. ומקצת מנהון דיירין בכל פילכי מלכותך. הורה על מה שאמרנו כי יש יהודים כהם וכהם בממלכות אחרות. כי על כן אמר קצת מנהון. וטעמו של ביאור זה ומה שהביאו לתרגם כן במקומו יבא בס"ד, ומזה נדחו דברי הרי"ע שכתב בתחלת המגלה כי השולח יד ביהודים אשר תחת ממשלתו כבר בקש לעקור את הכל ואתה הראית כי לא כן הדבר. ונחזור לראשונו' שהוקשה להם אחרי שאפרכיות של עולם אינם קכ"ז בלבד כמו שהוכחנו א"כ מאי שבע ועשרים ומאה דאמר לכן הסכימו ר' יודא ור' נחמיא דלדרשא קא אתא, ובא להגיד שבח המלך לר' יודא שכבש שבע שהן קשות כעשרים ועשרים שהן קשות כמאה ושקול זה כנגד כל העולם כלו כי בזה נראה כחו גדול ולר' נחמיא שנטל אוכלוסין של ז' וכו' וזה שבח יותר גדול שלא הוצרך לאוכלוסין דיליה אלא שנטל אוכלוסין של ז' וכבש עשרים ואוכלוסין של עשרים וכבש מאה, ובא אחר זה המחלוקת באופן הכיבוש, והנה להטיב ההבנה בדבריהם כפי מה שאומר צריך אני לרשום צורת הכבישה כפי דעותיהם. הנה ר' יודא אמר כי צורת הכביש היה על זה האופן כי הודו בראש המזרח אחרי ציון באוקלים הראשון וכוש הוא בראש הישוב לצד מערב באוקלים הג' כדברי הר' משה תבון ז"ל בס' פאה, ואמר ר' יודא שזה בא דרך העגולה הזאת וכבש תחלה השבע היושבי' במקום צר מקו' העיגול והנטיה, ואח"כ העשרים ואח"כ המאה היושבות במקום הרחב, והנה בא פה מחלוק' ר' פנחס ור' אבין דמיתקשי על הנאמ' אשר לסבתו לא בחר בו ר' נחמיא וברר לו דרך אחרת, וזה כי הם חלקו בצורת העולם זה אומר כעטרה והוא כדוריי עגוליי כאשר הסכימו כל חכמי גוים כלם. וזה אומר כאפי קבאי. והן אמת אין מגיד לי ענין קבאי מה הוא ולא יכולתי לעמוד יעל בירורו לא מפי סופרים ולא מפני ספרים ואפשר שהוא הבית הנקריא קוב"א בלעז שיהיה נוטה לב' צדדים ומתעקמת דומה קצת אל העגול לא שתהיה עיגולית כעטרה וא"כ אחר שהעולם כלו כעטרה ואתה אמרת שזה כבש כחצי עטרה בהכרח הוא שנכנס דרך ישרה לא בדרך העגול כאשר אמרתי גם נפל קושי אחר בדברי ר' יודא כי אם הוא בא דרך מקום הצר כאשר רשמנו למעלה והעולם כלו כעטרה א"כ מה המונע לאנשי המאה לבלתי לכת דרך חצי העטרה האחר והיאך היו נכבשין מאליהן ולכן אמר ר' נחמיא כי הוא הלך דרך ישרה כאמת המים והשבע היו במקום הרחב כצור"ה הזאת השנית באופן כי כשאתה כובש את החיצוניים אשר במקום הרחב העשרים והמאה היושבים אחריהם במקו' הצר הם נכבשים מאליהן. ובזה הותרו ונתחוורו ההשקפות כלם. ולדברי שניהם זה המלך מלך בכל העולם כענין מהודו ועד כוש אלא שפרט לך הכתיב שבע ועשרים ומאה מפני חידוש שהי' בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואפשר עוד שהם סוברים שמלך מהודו ועד כוש דהיינו מסוף העולם ועד סופו, וזה כי היה החצי נכבש לפניו כשהמליכוהו עליהם אי משום דלא היה איניש דחשוב למלכותא כוותיה אי משום ממונא יתירא דיהב וקם כדאמרינן לעיל ואחרי כן כבש הוא שבע ועשרים ומאה מדינה וזה יראה ממה שהעתיקוהו מלשון מלוכה אל לשון כבישה, כבש שבע. כיצד כיבשן. והנכון אצלי בענין המנין הזה היא מה שפירש המתרג' כי ושתי הרשעה יעצה לבטל בנין הבית ולכן נגזר עליה שתהרג ערומ' ולאחשורו' כי שמע לקול אשתו נתקצרו ימיו ונחלקה מלכותו כי בראשונה היה מולך בכל עממיא אימיא ולישניא ועתה לא היה מולך כי אם על שבע ועשרים ומאה מדינה ושיעור הכתוב ויהי בימי אחשורוש לשון צער ווי ואוי ואבוי לו לאחשורוש כי בתחלה היה מולך בכל העולם והוא מהודו ועד כוש ועתה לא קמה בידו מלכותו ויקשרו עליו וימרדו בו ולא נשאר בידו כי אם שבע ועשרים ומאה מדינה, וכן נראה מדברי ר' אלעזר דמדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) ומדברי שמות רבה (פ' כ"ה) שהבאנו למעלה. וכל זה הוא לדברי הגמ' דילן והמדרשות, אמנם בפרקי ר' אליעזר הגדול כתב, ואחשורוש מלך בחציו של עולם והלא אין חציו של עולם אלא קי"ו אפרכיותי בזכותה של אסתר נתוספו לו י"א שנ' הוא אחשורוש וגו' ע"כ. ואף גם זאת ביאור הכתוב כמו שביארנו גם לדבריו שהוא מקונן עליו על שנפסק מלכותו ולכן סר ממנו הוד מלכות ולא נקרא בשם מלך בתחלת זכרו כי לא כתב ויהי בימי המלך אחשורוש כי אחרי שבטל בנין הבית ויקשרו עליו אנשי מלכותו איננו ראוי ליקרא בשם מלך ואם לדבריהם ז"ל שהיה המשתה שנתיישבה דעתו כי אמר אנא מנינא ולא טעינא כמו שיבא בסמוך בס"ד, לכן לא נזכר בשם מלך כי לא היה הוא מחזיק עצמו למלך מפחדתו מהבטחת בני ישראל לשוב שבותם ואחרי שנתיישבה דעתו כי אמר אנא מנינא ולא טעינא נקר' בשם מלך כשבת המלך אחשורוש ואז עשה משתה מה שלא עשה קודם ולכן חזר ואמר בימים ההם וגו' אשר יראה מיותר עד שלפי זה פי' בו כי לפי שארכו הדברים הוצרך לחזור ולומר בימים ההם והוא כמו ויוסף הורד מצרימה ולפי דרך חז"ל אין צורך אבל פסוק ראשון הוא הודעת הפסק מלכותו ויקונן עליו ו"יה"י בימי ההדיוט אחשורוש אשר היה מולך בתחלה מסוף העולם ועד סופו הוא מהודו ועד כוש ועכשיו לא מלך רק בקכ"ז מדינה וכמו שביארנו ובפסוק זה בא להודיע הודעה אחרת והיא מה שעשה לאחר שנתיישבה דעתו ומלכותו.
פסוק ב:
בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה: בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו: בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום: ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך:
פסוק ב:
ההם כשבת המלך וגו' כבר קדם צורך כפל זה בסוף פסוק ראשון, אמנם בטעם משתה זה כתב הראב"ע מפני ששקט ממלחמות הודו וכוש כי גבור היה, וכן נמצא בילקוט ז"ל (סי' תתרמ"ז) עשה משתה, י"א שעמדו עליו איפרכיות והלך לכבשן וכשכבשן בא ועשה משתה, ועל פי דברי המתרגם הכתובים למעלה. אומר אני כי אין ספק שהלך לערוך מלחמה נגד הבוגדים בו והקמים עליו לא מאנשי הודו וכוש כי אלו נאמנו בבריתו רק עם האחרים אשר מרדו בו. וכאשר נתיישב במלכותו אם מעט ואם הרבה אשר זה יורה כשבת כי לא נתיישב בעצם בכל זאת עשה משתה לסבה אזכרנה אחרי הציעי דברי מי שקדמוני, בגמרא (מגילה פ"ק) אמר רבא מאי כשבת לאח' שנתיישב' דעתו אמ' בלשצאר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא. ובמדרש שעשה כסא ככסא שלמה כי לא יכול לשבת בכסא שלמה וצוה לעשו' אחר ועלתה להם שלש שני' לתיקונו ובשנה השלישי' ישב עליו ולכן עשה משתה ואפשר שדרשו כן ממ"ש אשר בשושן הבירה דאל"כ כשבת המלך אחשורו' על כסא מלכותו בשושן הביר' מיבעי ליה אשר למה לי אלא לאפוקי כסא דשלמ' שלא ישב עליו. ומצאתי כתו' למהר"ר יוסף בן ישוע שחבר ספ' פ' הליכו' עולם אשר בשושן הביר' ירמוז שהיה לו כסא מלכות בכמה מקומות אחרי' מדי עברו ישב עליהם ולכן אמר הכסא אשר בשושן מכלל דאיכא אחריני ואחרים אמרו שעשה משתה לפי שנשא את ושתי ובזה בחר הראב"ע ז"ל. ועוד מצאתי כתוב אשר בשושן הבירה הכסא היה מונח בשושן שהוא שם מקום ושם היה הבירה ר"ל הארמון והטעם שבחר מושבו שם משאר המקומות מפני שהיא היתה עיר בחירה לו ובה היו נטועים כל מיני שושנים וי"מ בבירה שהיתה מצויירת בציור שושן וכמוהו וכותרת על שני העמודים מעשה שושן. וכן כתב עליו בעל המסורת כל שושן הבירה דכוותיה וי"מ למה בשושן רמז לאסתר שהיתה עתידה להושיע את ישראל בימיה כמו שנאמר כשושנה בין החוחים שושנה בגי' אסתר כשושנ"ה בי"ן החוחי"ם רמוז המן כשומר ע"י אסתר יהרג המן ע"כ והה"ר יצחק הכהן ז"ל פירוש כי באו כל השרים הללו לסדר כל עניני המלכות עמו ולשים כתר מלכות בראשו ולכן עשה הוא המשתה ונפל פה הכתר כמו שנפל בדברי המן. והה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כתב כי היה לדעת מספר מפקד עושר המלכות והכנסותיו ומספר חיילותיו לדעת אם יוסיף ואם יגרע ופי' הכתוב לפי דעתו בהראותו וגו' בי"ת בהראותו כבי"ת ויעבוד ישר' באשה ותיבת בהראותו שיראוהו הם לא שיראה הוא להם וכל א' משרי המדינו' יראהו עושר המובא אל אוצרות המלך, והפרתמי' הם שרי החיילו' יודיעוהו אם רב חילו ואם צריך יותר ע"כ כוונת דבריו, והאמ' כי הדעת הזה מתיישב לולי זרות שינוי תיבת בהראותו ולכן ראיתי להליץ בעדו ולישב דעתו זה כשתהיה תיבת בהראותו כפשטה, ואומר כי מדרכי המלכים ומנימוסיהם להיות כתוב אצלם כל ענייני המלכו' על ספר אחת מהנה לא נעדרה. ובבא לפני המלך אחד מהשויים והסגנים והפרתמים לתת חשבון יוציאו הספר ועל פיו ישאלו מאת הבא מספר מפקד הנרצה מאת המלך ולכן אחשורוש לאחר שנתיישב רצה לדעת אם כל א' וא' עומד על משמרתו ואם מדינה פלונית מעלה סך כך וכך. וסך אנשי הצבא היוצאים מכל מדינה ומדינה ועל פי הדברים ההמה הם נותנים חשבון נמצא כי המה מראים אליו והוא מראה אליהם. ושוב מצאתי כתוב, בהראותו וכו' י"מ שקבצם כדי שיראו לו כל שר ושר הכנסת מדינתו וכל פרתמי חיילי פרס ומדי להראות לו כל א' מספר חייליו ובכן ידע ההכנסות וההוצאות שהיה צריך לתת לחיילותיו ויוסיף עליהם או יגרע מהם וזה לא יוכל להשלים עד ק"ף יום עכ"ל. ובמדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) מהיכן העשיר אותו רשע א"ר תנחומא נבוכד נצר שחיק טמיא סיגל כל ממונו של עולם והיתה עינו צרה בממונו כיון שנטה למות אמר מה אני מניח כל ממון זה לאויל, ובילקוט (סימן תתרמז) אמר כל הממון הזה איני מניח אחרי שלא יתכבד אחר בממוני. עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחשת ומילא אותן ממון וחפר והטמינ' בפרת והפך פרת עליהם. ויום שעמד כורש וגזר שיבנה בית המקדש גילה אותן הב"ה הה"ד כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וגו' וכתיב בתריה ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרי' ע"כ. ומזה נלמוד טעם אחר למשתה הזה לשמחת מציאת המטמון ההוא. ומה שהביאם לחקור מהיכן העשיר אותו רשע אשר יראה זר וכי המולך בקכ"ז אפרכיות לא יעשיר ולא יקום חילו. ומה גם בהיותו בן מלכי קדם כמו שהוכחנו למעלה וא"כ מה זו שאלה מהיכן העשיר. אומר אני כי הביאם לזה דברי הכתוב בהראותו את עושר כבוד מלכותו מה ענין עושר כבוד והיל"ל את עושרו או עושר מלכותו או כבוד מלכות. הלא תראה כמה הוקשה להם ז"ל פסוק זה עד שבגמרא (מגילה פ"ק) ובשמות רבה ובילקוט (סימן תתרמז) ובתרגום ירושלמי בקשו בו חשבונות רבים כמו שתראה בסמוך בס"ד. ולכן ביארו בו ביאור נפלא. וזהו כי רוב עושר המלכי' לא לכבוד הוא להם ביען רובו הוא מגזל מממלכות אחרות ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכבר סופר ששולל א' ההולך בים לשלול שלל ולבוז בז ולו שתי דוגיאות הביאוהו לפני הקיסר אלכסנדר וצוה להמיתו ויתחנן לראות פני הקיסר ולדבר עמו טרם יומת ויובא לפניו ויאמר לו אדני הקיסר הודיענו למה תמיתני. ויאמר לו אלכסדר בשביל שאתה גזלן, ויען השולל ויאמר ישתבח הגוזר על הכל כי אני לפי שאני גוזל מעט תקראני גזלן ותמיתני ואתה להיותך גזלן גדול יקראוך קיסר ויגדלוך ומה אאריך והנה רז"ל בפסיקתא אמרו כי לכן לא נבנה בית המקדש מאשר כנס דוד שלא יתלו חרבנו בסבה זו כמו שתראה באורך בפסוק אחר הדברים האלה בס"ד. ומעתה פה שטרח וכתב לן קרא עושר כבוד מלכותו צריך לחקור מהיכן נתעשר עד שיהיה עושר זה כבוד ולא גזל ולכן אמרו שהיה ממה שסיגל נבוכד נצר ומד' היתה לו. והוא ביאור נפלא. ועוד נוסיף לקח בזה בס"ד. ומדבריהם אני למד ענין נפלא בדבר בהראותו וכו' כי לא היה מראה להם את אשר כבש וכנס בגזל ועולה אשר לא לכבוד הוא לו ואפשר שכלם או רובם יודעים בו כי רוב השרי' יודעים כמה שכנס המלך במלחמותיו ואין צורך להראותו אבל הראה להם אשר לא סופר להם ואשר לא שמעו והוא כל ממונו של עולם אשר כנס הרשע ההוא אשר זה הוא לכבוד לאחשורוש כי נתנו לו אוצרות חשך ומטמוני מסתרים לא בחיל ולא בכח כי אם שירש אותם מאביו דריוש שנגלו לכורש והוא נתן המלכות לדריוש אבי אחשורוש כמו שקדם בפסוק ראשון מדבריהם ז"ל, ובתוספתא דתרגום ירושלמי דייק מדלא קאמר בהראותו את עושרו שהראה להם את עושר שלקח מבית המקדש אשר זה לו לכבוד ולתפארת, אשר שלח ידו בגנזי מלך מלכי המלכי' ויוכל, ועוד אני אומר כי הפסוק בעצמו נתן טעם למשתה כי להיות המלך הזה מלך גדול ולו מדינות רבות ורחוקות פחד שמא א' מהשרים הרחוקים ממנו יערב אל לבו לבגוד במלך בבוטחו ברוחק המקו' ויחשוב כי המלך לא יעצור כח לרדוף אחריו ומה גם את אשר כבר החלו לבגוד כמ"ש. ולכן הוצרך לשלוח לקרוא קרואיו שריו ועבדיו ולהראות להם את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. וביאור הכתוב לדברי הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כלומר בעבור הראותו את עושר כבוד מלכותו כלשון באשר את אשתו. ובפרט כדברי הה"ר יצחק עארמה (פ' א) והה"ר מאיר בנו זכרם לברכה כי במשתה ההוא היה מראה כל זה ע"י חור כרפס וגו' ועוצם סדר המשתה. ומה גם עם מה שאז"ל בגמרא בפסוק לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין של מדינתו. והרי זו עדות ברורה כי מי שלא עצר כח להביא יין כל הארצות ההן לא יעצור כח מלכת אחריהן ומלרדוף אותם עד כלותם מהר. וכבר יסכים עם זה ג"כ מאמר לאחר שנתיישבה דעתו כי להיות גלוי לכל העמים שעם בני ישראל מקוים ישועת אלהיהם ושמא איזה שר יאמר להם קומו ונקומה על המלך אחשורוש ואנכי אהיה לכם לראש לכן קבצם כלם כמ"ש. וכבר נתעוררו השלמים על זה בגמרא (מגילה פ"ק) רב ושמואל חד אמר מלך פקח היה וחד אמר מלך טפש היה. מאן דאמר פקח היה שפיר עבד דקריב רחיקי ברישא ובני מאתיה מיכף כייפי ליה כל אימת דבעי להו מקרב להו. ומאן דאמר מלך טפש הוה בני מאתיה איבעי ליה ברישא לקרובי דאי מרדו הנך קיימי הני והוו בהדיה ע"כ. הנה שכבר פחד מזה עד שנחלקו במי היה ראוי לפחוד יותר. ואומרו חיל פרס ומדי הפרתמים כתב הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל חיל פרס ומדי שנתחתנו כורש ודריוש, הפרתמי' דוכסים היושבים על נהר פרת ע"כ. ומצאתי כתוב הפרתמים ר"ל גדולים וכן תרגום יונתן שלטונין והה"ר יוסף קמחי ז"ל פי' הפרתמים הם שרי נהר פרת והמ"ם נוספת כמ"ם פתאם שלשום ויו"ד ומ"ם סימן לרבי' ע"כ. והנה כל המפרשי' הסכימו כי היו אלה שתי משתאות כנראה משטחיו' הכתובים ופירסומ'. והוקש' להראב"ע פסוק בהראותו ואמ' שנכנס בין הדבקי'. ומצאתי כתוב לההר"י בן ישועה שפי' הפסוק כן וז"ל ושרי המדינות לפניו, ולא הזכיר שריו ועבדיו אנה היו הם. ועוד שהלשון קצר כי היה ראוי להיות ושרי המדינות היו יושבי' לפניו. ולזה פי' הוא שמלת ולפניו היא מוסבת על הכל והיא נקשרת עם עשה משתה כלומר עשה משתה לפניו כאותו בית שהיה יושב המלך. אמנ' לכל העם הנמצאי' בשושן עשאהו בחצר גינת ביתן המלך. וידמה שהגנ' היתה רחוק' מבית המלך כדרך המלכי' שיש להם גן ופרדס ושם בוני' חצר, והנה היה ראוי להיות בחצר גינת ביתן כי החצר יוחס לבית לא לגנה וידמה שהמלך עשה פרדס כפרדס של שלמה האמור בקהלת ובנה בצדו בית גדול והוא הביתן ועשה חצר מקיף והוא חצר גנת ביתן והנה המשתה הראשון למה שאמר שהיה לפניו לא הוצרך לומר שהיה הבית מקושט בבגדים מצויירים כי ידוע הוא, אמנם המשתה השני שהיה בחצר הוצרך להזכיר שהיה מקושט ומכוסה מלמעלה כדי שלא יכם שרב ושמש ע"כ להחכם הנז'. ועוד מצאתי כתוב ז"ל לכל העם הנמצאים ידמה שלא עשה המשתה לתושבי ואזרחי שושן לבד אבל לכל הנמצאי' שם מארבע כנפות הארץ כי להיות המלך בשושן היו נמצאים שם עם מד' כנפות הארץ והוא עשה משתה לכלם כדי לפרסם משתהו בקצוות כי יגידו זה כל הנכרים בשובם לביתם ובדרך בדרך מדי עברם לשוב והעד אומרו אח"כ להראות העמים ולא אמר להראות העם עכ"ל. ודברי רז"ל בחצר גנת ביתן יבארו בפסוק חור כרפס ענין נאה ומתקבל בס"ד. והומה לי לבי ואם מסתפינא מרבוותא דאמרי דשתי משתאות הם המשכותם אחרי פשוטי המקראו' ואני אומר במחילה מחכמתם שמשתה אחד הוא. ואמאן דבריהם לד' סבות. הא' כי עכ"פ מקום האחרונים טוב ממקום הראשונים כי היו בחצר גנת ביתן.
פסוק ב:
נראה ל"ע כי אין נר' כונתו רק שהמשתה אשר עשה לכל שהוא היה לפניו כלו' במקום אשר הוא יושב אמנם המשתה האחר לכל העם הנמצאי' בשושן הבירה לו"ק מש"י היה במקום אחר בחצר גינת ביתן המלך כמה רחוק פי' שמצאתי כתוב העתקתי לעיל שתהיה תיבת לפניו מושבת אל המשתה כלומר שהמשתה היה לפניו. ופשט הכתוב מבואר כי היו יושבים לפניו הפרתמים ושרי המדינות ואין לאומר שיאמר כי להיות המשתה הראשון לכל שרי המדינות היה צריך מקום רחב אשר לא יהיה די לזה בגנת הביתן עד שהיה צריך לכל עיר שושן מפני שכבר הקדמנו דברי רז"ל שהיו המסובים קכ"ז שרי המדינות. ואף שנאמר כי חיל פרס ומדי הפרתמים לחוד ושרי המדינות לחוד אין ספק כי כל העם הנמצאים בשושן היו יותר והנה עם בני ישראל הנמצאים שם רב ועצום י"ח אלף ות"ק וכמו שיבא במקומו בס"ד ועכ"ז הכילם חצר גנת ביתן המלך. ואז"ל הראוי לחצר לחצר. והראוי לגנת לגנת והראוי לביתן לביתן יראה שהיו אנשי שם ומעלה ולכן כבדם במקום הנכבד ההוא ולמה יעשה כה לעבדיו היושבי' בשושן ולא לפרתמים ושרי המדינות ואדרבה איפכא מסתברא כי יותר היה ראוי לכבד לרחוקים כי הקרובים מיכף הוו כייפין ליה. הב' למה לא שלח בעד ושתי במשתה הראשון כאשר היו שם הפרתמים ושרי המדינות שאין מנהגן של גדולים להתגדל ולהתראות לפני השפלים כ"ש כי אנשי מקומה בכל יום יראוה, הג' איך לא הטיב לבו בק"ף יום שאכל ושתה עם הפרתמים ושרי המדינות וייטב לבו כאשר אכל עם העם הנמצאים בשושן. ואף אם היו השבעה הללו במלאת שמונים ומאת יום אין להאמין שלא הפסיקו קצת ימים לשלח את השרים ולקרא בני שושן. הד' כי הכתוב מעיד שכלם היו שם כמאמר להראות העמים והשרים את יופיה וכן נראה ממה שהיו שם יודעי העתי' ויודעי דת ודין ושבעת שרי פרס ומדי ומאמר ממוכן קיים כל זה כמ"ש לא על המלך לבדו עותה וגו' כי על כל השרים ועבדי המלך כי יצא דבר המלכה וגו' והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל עבדי המלך ולרז"ל דברים מורים על זה איתא בגמרא (מגילה פ"ק) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד יום השביעי לא טוב לביה ביין אמר רבא יום שביעי שבת הוה שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם עע"א שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרי' פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו לא מדי ולא פרסי אלא כשדאי רצונכם לראותה אמרו ליה אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה את בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתשחט ערומה בשבת והיינו דכתיב זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כאשר עשתה כן נגזר עליה ע"כ. הרי שהיו שם כל השרים והסגנים ואיך אמר הכתוב כי לבני שושן לבד עשה ומאמר זה יתבאר במקומו בס"ד. גם אומרו הנמצאים בשושן יורה כי על הנמצאים שם כגר כאזרח דבר כי לא אמר היושבים בשושן אלא הנמצאים בשושן. גם מאמר רבא בגמרא (מגילה פ"ק) לא יצדק בעצם אם הם ב' משתאו' איתא התם אמר רבא שלח ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי ליה מחמרא מיד וחמתו בערה בו. וכבר הקדמנו מאמר זה בפסוק ראשון ואם איתא דב' משתאות הם והראשון היה מהפלגתו ק"ף יום והשני שבעה. היכן מצינו שעשה בלשצאר ולא המלכים והמתאחרים משתה כזה, וכבר נמצא בפי' הה"ר יצחק כהן ז"ל כי לא יתכן שיהיה המשתה ק"ף יום רק הלכה כוותיה ולא מטעמיה כי הלא הוא אמר שמשתה היה לשרי המדינות ג' או ד' ימים אחרי ששמו כתר מלכות בראשו. ולמה יעשה כל כך כבוד ליושבי שושן שבעת ימים ולשרי המדינות לא יעשה כי אם ג' או ד' ימים. ושוב מצאתי אל הה"ר יהודה נתן ז"ל שכתב וז"ל אמנם אצלי יובן כי כן בשנה ג' למלכו עשה כלומר גזר לעשות משתה לכל שריו. והנה בתיקון בית המשתה להראות עושרו ויקרו עמד ימים רבים ק"ף יום כלומר ששה חדשים ובמלאת ונשלם הימי' מתיקון הבית עשה לכל העם הנמצאים בשושן משתה שבעת ימים והעד לפירושי כי אמר שעשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן בין תושבים בין נכריים לא שמשתה הרחוקים היה ק"ף יום כי היה מטיל קנאה בסעודת בני העיר שלא היה רק שבעת ימים אך האמת כי לתיקון הבית עמד ק"פ יום והמשתה היה ז' ימים לכל העם הנמצאים בשושן, ועוד ראיה לדברי כי לא היה המשתה רק ז' יום אומרו ביום השביעי כטוב לב המלך וזה כי איך ידומה שלא יאכל המלך עם הרחוקים ואיך לא ייטיב לבו ביין ששה חדשים רצופים עכ"ל. הנה שהציג קצת מהרחקות שכתבתי להורות שלא היו ב' משתאות. ומצאתי כתוב להחכם הנז' ז"ל בהראותו וכו' המעלה הגופנית שיוכל האדם להשיג בעה"ז הוא שיהיה מלך כאחד המלכים ואחרי כן שיגדל על כל המלכים והנה ראשונה יקרא מלך ושנית יקרא מלך גדול, והנה אחשורוש ראשונה הראה עושר נפלא אבל אותו עושר לא היה מדברים יקרים מאד אלא כגון כסף וזהב משי וארגמן והיה רב עד שהיה כבוד מלכותו מצד שהוא מלך סתם ואח"כ הראה דברים יקרים מאד כגון אבנים יקרות ומרגליות שאינם נמצאים אצל רב המלכים וזה היקר היה תפארת גדולת מלכותו כי כנוי גדולתו מוסב על מלכותו וזה היקר היה לו מצד שהוא מלך גדול וזה פי' נפלא שאם לא תאמר שגדולתו מוסב על מלכותו, מה שבח הוא זה שאחר שקראו מלך חזר וקראו בתואר בפני עצמו גדול הלא כמה בני אדם גדולים ואינם מלכי' עכ"ל ואפרין נמטייה דלא חספא ואשכחנא מרגניתא תותא וצריך שתזכור כלל מה שהקדמנו בכתוב כי רב הוא ותטעום טעם מן כי בהראותו את עושר כבוד מלכותו הוא העושר אשר נגלה לו מאוצרות חשך ומטמוני מסתרים כמו שהקדמנו ממדרש רבתי דאחשורוש (פ"א). ומה גם עם מה שכתבנו בשם תוספתא דתרגו' ירושלמי שהיה עושר שלקח מבית המקדש כי כל זה כבוד מלכותו כמדובר. האמנה גדולת המלכות היה מה שהראה היות לבוש בגדי כהונה שכתוב בהם לכבוד ולתפארת כי בזה מלכותו מתיקר ומתגדל, והנה הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל תמה על מאמר זה וכה אמר ונענש פרעה נכה בעלותו על כסא שלמה שבא ארי מהכסא והכישו כלומר שנתנגף בו בפגישה ונדמה לו כאילו הכישו ולא נענש אחשורוש על בגדי קדש. אולי זכות מה תגין עליו כי שעה עומדת לו. והנכון אצלי שזה מתגדל ומתפאר בהם להיותם בגדי תפארת וזה מתכבד במה שאין ראוי לו לחשוב שהוא ראוי לישב על כסא דוד כי הם כסאות משפט כאלו יושב על כסא ה' והוא עון פלילי אליו זנ"ל עכ"ל. ובאמת ספקותיו טובים מוודאיו כי מ"ש אולי זכות תגין עליו אין מי שיוכל להקשות לו לא כן מה שכתב זה נ"ל כי למה יהיה רשאי להתפאר אחשורוש בבגדי כהונ' יותר מפרעה בכסא ומי הגיד לו שישב עליו בדבר המשפט ולא ישב עליו לכבוד כדרך ואת מלכים לכסא. גם מה שאמר כסא דוד לא ידענא מאי קאמר מאן דכר שמיה דדוד הכא ואולי נמשך אחר הכתוב כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. האמנה התמיהא שתמה צריכה תיקון עד שאני אומר אולי מפני זה לא אמרו במדרש רבתי (פ"א) דאחשורוש שלבש אותם דאמרינן התם ר' לוי אמר בגדי כהונה גדולה הראה להם וכו' מפני שהוקשה להם מה שהוקשה אל החכם הנז'. האמנה בגמרא (מגילה פ"ק) אמר בהדיא שלבשם ונתעטף בהם איתא התם ואת יקר תפארת גדולתו א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד ע"כ דסבירא להו דמאן דעביד הא עביד הא וכמו ששתה בכלי הקדש כן לבש בגדי הקדש, ואם על זה נתערבבה סעודתו ונענש אימא שנענש על זה ועל זה. ועל פי הדברים האלה לבי אומר לי כי משתה אחד הוא והימים הראשונים ק"ף יום היה בהראותו את עושר כבוד מלכותו כי הראם את כל בית נכאתו ואוצרותיו ונמשך זמן הראיה ק"ף יום, ובמלאת הימים האלה מהראיה עשה המלך לכל העם הנמצאי' שם לקול הקריא' למגדול ועד קטן משתה ז' ימים בחצר גנת ביתן המלך כי לענין הראיה לא נקראו אלא שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמי' ושרי המדינו' לא דלת העם ודברי' הללו אינם נעשים ע"י קטני' או קצרי השגה. אמנ' לעת האוכל כלם נקבצי' באים מנער ועד זקן כל העם מקצה וכן כתב הה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כי בק"ף ימים לא כל היום היה המלך יושב על חשבון היציאו' והכנסו' אמנם היה יושב מהבקר עד עת האוכל ואז היו כלם אוכלים בבי"ת המלכות. ואמרו לפניו כי הוא מתכסיסי המלכות לאכול העם לפניו לבדם לא עם המלך ע"כ. ונראין דבריו. וכן מצאתי סמך לזה בשמות רבה (פ' ט') אמרו רבותינו ז"ל ששה גוסים היה מראה להם בכל יום ויום ואין אחד מהם דומה לחבירו ואחר כך הוא משלח לכל גדולי המלכות. ור' חייא בר אבא אמר מיני יציאות הראה להם. רבי לוי אמר בגדי כהונה הראה להם נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה עד כאן ובילקוט (סי' תתרמ"ח) ששה תסבוריית היה מראה להם בכל יום מאה ושמונים יום שכן הוא אומר עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו הרי ששה וכן בתוספות דירושלמי ושיתא בי גנזי הוה מחזי להון בכל יומא מאה ותמנין יומין דכתי' עושר כבוד. מלכותו יקר תפארת גדולתו הא שיתא. והה"ר אליעזר מגרמיזא כתב גדולתו מלא וי"ו כי בכל יום היה מראה להם ששה תסבוריית וכן שמונים מלא מלמד שהיו מלאים להראות ששה אוצרות בכל יום עד כאן. וזה כדברי רבנין. ועוד אני אומר כי לא היו כלם כי אם מאה ושמנים יום וזהו שכיון בכתוב של ובמלאת הימים שכתיב בוא"ו ובמלואת הימים ר"ל בתשלום הימים והכי איתא במדרש רב ושמואל רב אמר שבעה חוץ ממאה ושמונים. ושמואל אמר שבעה עם מאה ושמונים ע"כ. הנה רב דרש הקרי ובמלאת אחר שנשלמו הק"ף עשה עוד שבעה ימים ושמואל דרש הכתיב ובמלואת כלומר כשהגיע לתשלום הק"ף ימים בשבעה האחרונים מהם עשה משתה והמתרגם פי' שהיו ב' משתאות הא' לכל שרי המדינות ק"ף יום. והב' לעם בני ישראל שבעה ימים וכן נראה ממה שכתבנו למעלה. וכן כתב הה"ר טוביהו בר אליעזר זלה"ה וז"ל ובמלאת הימים האלה כיון שראו ישראל שנמצאו שם כלי בית ה' לא רצו להסב עם שאר שרי המדינות ועשה להם מסיבה לעצמן ומהו לכל עם הנמצאים מלמד שגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו שם מפני בשולי נכרים ע"כ. וכן בילקוט (סי' תתרמ"ח) אבא גוריין. א"ר חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו. אמר רשב"י מכאן שאכלו בשולי נכרים בעל כרחם ע"כ. וז"ל כי דברי רשב"י על שאר העם הם כי גדולי הדור ברחו להם. וז"ש מכאן שאכלו בשולי נכרים בע"כ. כי אחרי שהוצרכו גדולי הדור לברוח נראה כי היו מכריחים אותם לאכול בשולי נכרים ובכלל דברי כלם כי בק"ף יום הראיה והאכילה היה לפרתמים ושרי המדינות. ובמלאת הימים כלומר בסוף הימים עשה שבעה מהם משתה לכלם כקטן כגדול דל והלך כתאר בני המלך. ועל מה שכתוב במדרש לקח טוב שגדולי הדור ברחו משם יש לי לעשו' סמך לדבריו מהמסור' שכתב הנמצאים תרין. ויפקוד שאול את העם הנמצאים עמו. ודין. וכמו ששם נאמר הנמצאים על כי נפוצו מעליו העם ואלה הם הנשארים ותיבת הנמצאים כמו הנשארים. כן הדבר פה כי אלה הם הנשארים וגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו מפני בשולי נכרי' והנשארי' הכריחו' לאכול, ועל שלא ברחו נתחייבו. ואומ' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו יראה דברים מיותרי' כי די שיאמר בהראותו את עושרו או עושר מלכותו וכן את יקרו או יקר תפארתו או יקר גדולתו וכן נראה מדדרשינן בגמ' (מגילה פ"ק) א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד כתיב הכא ואת יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת נראה דמיתורא דרשו, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב וז"ל דקדק בכאן כי אין כבודו מפני עושרו רק העושר בא לו מצד הכבוד הראוי לו וזהו עושר כבוד מלכותו כלשון מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו אבל בהמן פיו הכשילו שספר כבוד עושר כי אין כבודו רק מפני עושרו כי העושר מכסה מומיו עכ"ל. ואני אומר כי העושר והכבוד אצל החכמים אינם מעלה להיותם נדרשים לזולתם זה להוצאה וזה לאחרים כי הכבוד אצל בני אדם תלוי במכבדים יותר מן המכובדים אשר על זה אמרו המאמתים להכזיב דבריהם איזהו מכובד המכבד את הבריות כי הכבוד שופע ממנו. הגיד פה כי הראה להם העושר בכבוד כי לא היה עושרו שמור אליו רק להשפיעו ולהזילו לזולת וכמו שקדם לפניך ממאמר שמות רבה (פ"ח) ששה גוסים היה מראה להם בכל יום ויום ואין א' מהם דומה לחבירו ואח"כ הוא משלחו לכל גדולי המלכות ע"כ. כלומר שהיה נותן להם מתנות ממנו לגדולי המלכות וכן אתה מוצא בדבר המשתה כי כל מי שהיה שותה בכוס איננו שונה בו אלא מכניסו והוא שלו כמו שיבא שמה ממדרש (סי' תתרמח) הילקוט בס"ד באופן שהוא משפיע מהודו לאחרים וזהו את עושר כבוד כי העושר ההוא הנה הוא לו לכבוד וכן היקר לתפארת גדולתו כי בהיותו חולק מכבודו להם הנה היקר ההוא מפואר וגדול. ואם תביט אחריך בתחלת פסוק זה תמצא ביאור נפלא בדברי עושר כבוד מלכותו ותשמח בו ואומרו ימים רבים שמעתי ממורי הנז' זלה"ה שהיו בימי החמה שהם רבים ר"ל גדולי' לא בימי הגשמים שהם קטני' וכן כתב הה"ר יצחק כהן ז"ל. וכתב הר' אליעזר מגרמישא ז"ל. ימי' רבי'. ימים שנים. רבים שלשה ששנת הפרסיי' ש"ס כמנין השנה וחצי שנה ק"ף ושל ישראל שס"ה יום ו' שעות וחציה קפ"ב וט"ו שעות ולאומה ששנתה ש"ס יום עשה ק"ף יום ולאומה ששנתה שס"ה עשה קפ"ג זהו ג' ימים יותר. ימים שנים רבים שלשה והוא חצי שנה משס"ה ושש שעות בקירוב. לפי שעשה המשתה בימות החמה מניסן ועד תשרי והם לא אכלו ג' ימים י"ז בתמוז וט' באב ויום הכפורים. אבל הוא עשה המשתה קכ"ג יום חצי השנה שלימה כדאיתא בפרקי ר' אלימזר ולכך ובמלואת מלא ע"כ. עוד שם ובמלואת כתיב כן לפי שלבש בגדי כהונה שכתוב בהן מלואת אבן. ובמלאת תרין ובמלאת הימים האלה. ובמלאת ימי טהרה ואל המקדש לא תבא וכתיב בתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה. עוד שם בחצר גינת ביתן חצר שהיה פתוח לגינת ביתן גן בשמים וירקות שמריחים ריח טוב שעומדים כנגד ביתן גן הפנימי לפי שהיו ב' חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימי והיו ישראל אוכלים שם ו' ימים ו' חדשים שאין גשמים יורדים בהם והיו יכולים לשבת בחצר גינת אבל בשבת לא ישבו לפי שהיו יראים פן יתלשו מן המחובר את העשבים לכך שמונים מלא ו'. ועוד שמונים כי מתחלת מלכותו ו' פעמי' ק"ף יום הם ג' שנים. ובמדרש אמרו ימים רבים שמוני' ומאת יום יום אחרון כיום ראשון. הנה דקדקו כפל יום להורות כי היה יום אחרון כיום ראשון וענין רבים כלומר כלם גדולים כמו רבי המלך וזה באמת דבר גדול ומתמיה שיהיה אחרון כיום ראשון לעם רב כמוהו. ומצאתי כתוב בחצר גינת ביתן המלך י"מ בחצר הגן הסמוך לבית המלך כי הגן היה סמוך לבית המלך מוקף חומה סביב וחצר גדולה סביבות הגן ויהיה ת' של גינת כת' של ושכורת ולא מיין. אל תתני פוגת לך וזולתם עכ"ל, אבל המתרגם פירש ביתן פנימי שהיה גן פנימי וגן חיצוני'. ומצאתי כתוב גינת ביתן גינת של ביתו שיש לך גנות ופרדסים שהם בשדה וגנה זאת היתה בפנים אצל החצר ביתן לשון פנים כמו מבית ומבחוץ וכו':
פסוק ו:
חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי־בוץ וארגמן על־גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף על רצפת בהט־ושש ודר וסחרת:
פסוק ו:
חור גו' ותכלת וגו', הרבה נחלקו המפרשים בפי' מקרא זה והפני מציע דברי כלם בקצר', ואחוה דעי אף אני, מהם אמרו שהם מיני בגדים יקרים פירושי' מלמעלה עשויי' לאהל להגין על ראשם. מכללם במדרש לקח טוב וז"ל כאשר הושיבם בחצר גינת ביתן פירש להם יריעות של מיני צבעונין חור יריעות לבנות כדאמר שמואל מלת לבנה לשון לבושיה כתלג חיוור. כרפס ירוק ככרתן ותכלת דומה לדמות הרקיע, אחוז כל א' וא' מהבגדים קוצותיו בחבלי בוץ וארגמן בחבלי משי וארגמן ולבן נמשכים על גלילי אדני כסף ועמודי שש. מטות זהב וכסף הן מכסף ורגליהם של זהב שהרגלים נראים מבחוץ והמטות היו מכוסות באלו היריעות כעין כילות חתנים והעמודים הם היו רגלי הכילות מתוחות היריעות עליהן. על רצפת בהט ושש מיני מרגליות הן. ודר וסחרת אילו מיני אבנים טובות שמאירות בצהרים ע"כ. וביאור דבריו פי' גלילי כסף כמו אדני כסף ועמודי שש מונחים בתוכם לקרשי המשכן באדנים ולפי דברו ו' של ועמודי שש במקום ב' כאשר מצינו ב' במקום ו' כתיבת לקצבי הרים וכן לדברי קצת קווצותיו תלתלי' כמו קבוצותיו שהוא בהתאסף השערות שיהיו מקובצים. וכן על גלילי כסף בעמודי שש, וגלילי כמו אדני לפי שהם עגולים, וכן מצאתי אל הה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל ואיננו בן עזרא רק אחר הוא וכתב וז"ל על גלילי כסף ארוכים ועגולים כמו הקנים וכן ידיו גלילי זהב על כן לא אמר על גלגלי ע"כ, וכן כתב הרלב"ג שהיו לאהל ולמכסה עליהם וז"ל חור הוא בגד לבן. כרפס הוא בגד ירוק כצבע הירוק הנקרא כרפס. ותכלת הוא בגד צבוע כתכלת ואלה הבגדים היו אחוזים באויר בחבלי פשתן להיות לאהל ולמכסה וארגמן היא בגד צבוע בצבע אדום והיה נתלה כדמו פרוכת על גלילי כסף ועמודי שש, והנה גלילי כסף הם עגולים כדמות כדים מעמוד לעמוד ובגלילים הם נתלים בגדי הארגמן והיו נאחזים בהם בגדי האהל שהיו מצבעים מתחלפים עד כאן לשונו, ואנכי לא ידעתי אחרי שבין בוץ לארגמן הוא שופר הולך היאך יבדיל הוא בפרכת אשר המציא ופשט הכתוב המוסכם ומפורסם בפי הכל והוא האמת בעצמו שתיבת וארגמן היא מוסבת אל תיבת חבלי והוא חבלי בוץ וארגמן שהיה החב"ל משזר מבוץ וארגמן לא שיהיה ארגמן בגד כמו שכתב, נקוט מהא כי דעתו שבגדי חור כרפס ותכלת הם לאהל ולמכסה עליהם וכן כתב הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל. וכן כתב הה"ר יוסף גאקון ז"ל, והסכימו כשהמטות היו לשכיבה ושינה, ומהמפרשי' מי שפי' שהבגדים האלה היו למצע תחתם לישיבה ולשכיבה כמו כרים וכסתות וכיוצא, במכלתין (מגילה פ"ק) חור כרפס ותכלת מאי חור רב ושמואל חד אמר חורי חורי וחד אמר מילת לבנה הציע להם, כרפס א"ר יוסי בר חנינא כרים של פסים. מטות זהב וכסף תניא א"ר יהודה הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו ר' נחמיא אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. רצפת בהט ושש מאי בהט א"ר יוסי בר חנינא אבנים מתקוטטות על בעליהן וכן הוא אומר כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו, ודר וסוחרת רב אמר דרי דרי ושמואל אמר אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה, והניחה להם בסעודה והאירה להם לכל בעלי סעודה. דבי ר' ישמעאל תאנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ע"כ, ופירש"י חרי חרי מלאכת המצעות היתה עשויה נקבי'. נקבי' מילת לבנה, חור לשון חוור הראוי לכסף וכו'. מטות זהב וכסף קא דריש שר הראוי לזהב לזהב והגרוע לכסף מתחוטטו' על בעליהן רצפה עשה להם באבנים חוטטות כלומר שלא בא לידי אדם, אלא בטורח שמחטטין ומחזרים בעליהן אחריהן עד שמוציאים אותם בדמים בדמים יקרים ע"כ פי' רש"י, ובערוך שמתחוטטות על בעליהן פי' ענין עינוג פ"א של ר' גרשום שמקריבים אצלו כמו חטה. פ"א של ר"ח מחטיאות בעליהן כלומר מי שנמצאת בידו מתחייב למלכות שאינן ראוין להדיוט אלא למלכות בלבד וכן בעליהן כיון שנמצאת בידם נסים ובורחין שמתיראין מן המלכות ע"כ, נחזור לפרש"י וכן הוא אומר שהמקרא משבח אבנים יקרות ואומר שעל ידי נסיונות הרבה הן באין כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו, והכתוב מדבר על ישראל לעתיד לבא שיהיו חשובים ויקרים בין האומות כאבני נזר המתנוססות דרי דרי שורות שורות סביב, וסוחרת לשון סחור סחור' כצהרי' והאי וסוחרת לשון סיהרא הואי. שקרא דרור לכל בעלי סחורה שעשה נחת רוח לבני מלכותו להעביר מהם מכס של סוחרים עכ"ל. הנה לרב ושמואל ור' יוסי בר' חנינא הכל הוא מצעות וכרים, ור' יהודה הוקשה לו סדר זהב וכסף כי אחרי שהיה הדבר להראות עושר גדול דרך העולם להראות הפחות החלה ואח"כ החשוב והי' לו לומר מטות כסף וזהב וזהו שדקדק רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש ומי לא ידע בכל אלה אלא שהכונה לו ז"ל שדריש הסדר וכן סיים למלתיה שר הראוי לזהב לזהב והגרוע לכסף. כי הסדר להראות ראשונה לחשובים ואח"כ לגרועים כל א' כפי מדרגתו. ור' יהודא לא בחר בזה דא"כ אתה מטיל קנאה בסעודה אשר למה יקרא' יחד להראות גרעון הגרועי' לפני החשובים דבשלמא למ"ד לעיל הראוי לגנה לגנה הראוי לחצר לחצר איכא למימר דכיון שלא היו רואים זה את זה ליכא קנאה כמו שכתבו התוספות אלא הכא איכא קנאה ולכן אמר הן של כסף ורגליהן של זהב ומה שהקדים זהב לכסף וכן לא יעשה כמו שכתבנו כבר תרגמה במדרש לקח טוב דלעיל שהרגלים היו נראים מבחוץ והמטות מכוסות וביארו בהט כמו בחט שבאות לבעליהן ע"י טורח גדול שמחפשין עליהם כמו מחטט אחריו דגיד הנשה, ולפי' הערוך שהוא ענין ענוג ביאורו כמו (תענית פ"ג) שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו כלומר שיש לו געגועין על אביו וכן כי הילדים רכים תרגם יונתן ארום טליא מתחטיין והוא כמו רך ויחיד כלומר מעונג וביאור הדבר שבעליהן עושין להם שמירה מעלייתא וכבוד גדול כאלו מתגעגעות ומתעגנות עליהם ומהמפרשים עוד מי שפירש כי הבגדים האלה הם דמות מכסה לכסות כותלי הגן כמשפט בארמוני המלכים והשרים לכסות הכותלים בבגדים יקרים מאד, כל שכן כאן שהיה בגן שהיה צריך זה ביותר מה שהוא מבואר, מכללם הה"ר יצחק עראמ' ז"ל שכתב ז"ל אמ' כי ברוב עושרו עשה המחיצו' אשר סביב החצר ההוא מקום כותלים מבגדים יקרים מאד מחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן הנתלים על גלילי כסף שהם קבועים ועמודי שש שהם סביב החצר כלומר שהיו נצבים רצופים כמו שהיו סביב חצר המשכן, ג"כ עשה להם סביב החצר כלו מטות זהב וכסף לישיבה כי לא היה ראשונה מקום ישיבה בחצר ושם קרקע מרוצף רצפת בהט ושש ודר וסוחרת שהן אבנים יקרות לא ידע אנוש ערכן עכ"ל, וכן כתב הה"ר יצחק הכהן ז"ל וכן כתב הה"ר יוסף גאקין ז"ל וכה אמר, או יאמר כי היו היריעות פרושות על כתלים עשויות מגליל כסף הרצון שהיו מעשה רשת כסף והיו היריעות חשובות כ"כ עד שמכסים בהם דבר חשוב נורא מאד כותלים עשויים מעשה רשת כסף וכן מטות זהב וכסף החשובות בציורים ובתבניתם עד שאין נחשב כנגדם רצפת מאבני יקר בהט ושש ודר וסוחרת עכ"ל, וכן מצאתי כתוב למפרש לא נתפרסם שמו וז"ל חור כרפס ותכלת יריעות הפרושות סביב החצר קורטי"נאש בלע"ז היו עשויות ממיני צבעונין, אחוז מרוקם בבגדי צבעוני' בחבלי בוץ במטות של פשתן וארגמן, שש משזר מתרגמינן בוץ שזיר. גלילי כסף גולות הכותרות ענין אופן המה, ועמודי שש עמודים של שיש על הגלילים ועל העמודים היו היריעות פרושות, ומטות זהב וכסף שהיו אוכלים בהסבה על המטות כמנהג הקדמוני', על רצפת בהט ושש המטה מלמטה תחת כפות רגליהם היתה מאבנים יקרות הללו בהט ושש ושיש עכ"ל, ומה שכת' שפי' אחוז בחבלי בוץ וארגמן ביאורו מרוקם בפתילי בוץ וארגמן כן כ' גם רש"י ז"ל ורחוק הוא שניתק החבל ונעשה פתיל, והה"ר שמריה האיקריטי זצ"ל כ' כי בבגדים הללו היו עושים מחיצות להפסיק בין גבול לגבול דמות חדרים וכל אחד היה לו חדר לבדו והוא יותר נכון מכל הנאמר, וגם הוא הסכים שהם כמו יריעות להפסיק לא למעלה ולא למטה, וכ"כ המפרש אבן העזר אשר הזכרתי למעלה, וז"ל חור כרפס ותכלת הם מכסים על הקירות על כן כ' אחוז בחבלי בוץ והוא שש הנמצא במצרים ע"כ, וכן תרגם המתרגם על דרך אחרת. וכה אמר ומן אילנא לאילנא הוו פרישן יריען דבוץ גוון חיור כספירין וירוק ככרתינין ותכלא אחידן באשלי מטכסין צביען בארגוונא דליין עילוי אונקלוון ודשרין סגלגלין דכסף כפיסין עילוי עמודי מרמרין סמקין ירקין וברקין ומרוקין וחיוורין אותיב יתהון עילוי ערסין דמלתין דמחתין על דרגשין דנקליטיהון די דהב טב וכרעיהון די כסף שדיין על סטיו כבש קורוסטיליגין ומרמרין ודורא די בכרכי ימא רבא ואיטונין דמצרים מקפן להון חזור חזור ע"כ, וראשונה נבאר ביאור המלות ואח"כ ביאור הענין, ככרתינין נ"ל שהם אבני' נקראים וירדוטי"ש בלע"ז לפי שהם ירוקין ככרתי ולכן אמר ככרתינין ולא אמר ככרתי כי הוא כינוי אל האבני' כמ"ש גוון חיור כספירין. באשלי מטכסין ביאור בחבלין של משי, אשלי כדאמרינן בפ' הישן (סוכה פ"ב) תחת הסוכה דמתיחא באשלי מלעילא. מטכסין בסוף ב"ק (ב"ק פ"י) ההוא גברא דאחוי מטכסא דר' אבא ופי' בערוך פי' משי מובחר הוא ובלשון רומי מטכס ע"כ. וכן בלשון יון קורין למשי מטכיס. אונקלוון פי' מזלנות כדאמרינן בפ"ג דתמיד ואונקליות של ברזל קבועים בהם ושירין סגלגלין פי' וטבעות עגולים תרגוני' אצעדה שירין ותרגום עגול סביב סגלגל סחור סחור, רפיסן פי' פרושות או פשוטו' ויטוש על המחנה תרגום ירושלמי רפש במשריתא והוא שהשליו נתבשט במחנה דרגשין מטות קטנות עשויות לכבוד על ערש ת"י דרגשא. ובפ' הנודר מן הירק (נדרים פ"ו) מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא, ובערוך מטה עשויה לכבוד שר הבית ואין אדם ישן עליה דנקליטיהון פי' עמודי' שבמטה כדאמרינן בריש סוכה אנקליטין שנים פי' עמוד בראש המטה ואחד בסוף המטה ומשימין יתד ארוך מזה לזה ומשליכין סדין עליו ונעשה אהל בלא גג, על סטיו פי' איצטבה, פ"ק דשבת המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב פרש"י דרך סטיו מקום אצטבואות, כביש פי' דבוק ומהודק וחשוקיהם תרגומו כיבושיהון, קרוסטליגין נראה לפי עניינו שהוא אבן הנקרא קריסטא"ל בלע"ז. זהו ביאור המלות, ומעתה נבאר המכוון ממנו בכתוב ונאמר נמצא בילקוט (סימן תתרמ"ח) הביאם לחצר גינת ביתן המלך והיתה נטועה אילנות ובשמים ועשויה כיפין, עד חצי האילנות ומחופה באבנים טובות ומרגליות והאילנות מצילות עליהם ע"כ, ופשר הדבר כי מקום מושבם בגן ההוא הנטוע אילנות ומיני בשמים לרוב היה מרוצף מלמטה מאבנים טובות בהט ושש וגו' מאילן לאילן והיקף הגן היה כיפין עד חצי האילנות, ועתה הוצרך להשלים המחיצות אשר מחצי' ולמעלה ביריעות חור כרפס ואומר שהיריעות היו של בוץ בא עליו מדרך סברא כי אחרי שדירה זו דירת עראי לימים שבעה צריך שיהיה דבר קל ההנחה וההסרה ונכבד עד מאד וכן אמרו ברבתי (פ"א) בחצר גנת ביתן המלך ר' יהודא ור' נחמיא ר' יהודא אמר גנה מבחוץ וחצר מבפנים, ור' נחמיא אמר גנה מבפנים וחצר מבחוץ א"ר פנחס מקיים אני דברי שניהם כשהוא היה רוצה עושה אותה חצר וכשהוא היה רוצה עושה אותה גינה, הא כיצד פורש את הוילון ועושה אותה חצר, קופל את הוילון ועושה אותה גינה ע"כ, הנה הם ז"ל ראו קושי בכתוב והוא כי חצר הוא מקום פנוי לפני הבתים אשר הבתים פתוחים אליו ותשמיש הבתים בו. וגן הוא מקום נטיעה אם לאילנות אם לעשבים או לזרעים ואחרי שכן הוא לא יצדק אומרו בחצר גינת שיהיה דבר אחד והיה הקושי הזה בעיניהם כ"כ עד שבגמרא (מגילה פ"ק) חלקו בו רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר והראוי לגנה לגנה והראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן עד שהושיבן לביתן, במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים א' לגנה וא' לביתן ע"כ, הנה כי מפני קושי זה הוצרכו להעלים עין מהסמיכות אשר לגנת כתי"ו שנת לעיני ושכורת ולא מיין וכיוצא ושהיו ג' מקומות, וכמו שקדם בסוף פסוק ובמלאות הימים, ואפשר שמזה למד רש"י ז"ל מה שכתב בביאור המגילה גינת מקום זרעוני ירקות, ביתן הוא נטוע אילנות שלא מצאנו דבר זה לזולתו ולא מצאנו לו סמך לדברים הללו אלא זה שאחרי שלדברי כלם הם ג' מקומות צריך שיהיו מובדלים בניינם כאשר הם בשמם. ולכן אמר כי גנת הוא מקום זרע ירקות וסימנך כגן הירק מצרכי הסעוד' הן הירקו' ואין ראוי שישוטטו אחריה' רק שימצאו שם וגם כי יש עשבים שם ריחניי' יתענגו בהם, וביתן הוא מקום אילנות וביען שם נטועים האילנות בסדר בקוים ישרים ומקום רחב בין אילן לאילן כדי שיגדלו כנודע לכן נמצאו בקצת המקומות כמין בית אחרי שהוא מוקף וענפי האילנות חופפים עליהם כמו שקדם במאמר הילקוט (סי' תתרמ"ח) ולכן נקרא ביתן, ונחזור לענין כי יראה מדבריה' היות הביתן גדול שבכלם אחרי שהחזיק מה שלא החזיקו החצר והגנה, ובמתניתא אמרו שהושיבן בחצר ופתח להם וכו' כדי שיתענגו בראיית אילנות טובים וריח קצתם וריח העשבי' והירקות. ונחזור לדברי ר' יהודה ור' נחמיא, ואומר כי לפי דבריה' אין ביתן גן כמו שביארנו בדברי רב ושמואל ומתניתא רק הוא מלשון בית ולהבין דבריהם אציע שמצאתי כתוב כלשון הזה בחצר גנת ביתן שלשתן דבוקים זה בזה בחצר של גנת המלך ושל ביתן המלך כי החצר היתה בין הגנה ובין הבית ומנהג המלך היה לטייל מזה לזה וזה שנאמר למטה והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן גינת של ביתן שיש לך גנות ופרדסים שהם בשדה וגנה זו היתה בפנים אצל החצר, ביתן לשון פנים כמו מבית ומחוץ תצפנו ועל שם שהחצר אחורי הבית קרוי ביתן. בחצר שם היה משתה היין שבעת ימים עכ"ל, ומעתה נאמ' כי בדבר הזה חלקו ר' יהודה ור' נחמיא כי ר' יהודה סבר שהמשתה היה בגן כדי שיהנו יותר במיני האילנות והעשבים הריחניי, והוא גדול מהחצר כי החצר אינו אלא לתשמיש לגן כמו שהוא דרך החצר להיות תשמיש אל הבתים וכדאמרינן בגמרא הושיבן בחצר ולא החזיקתן הנה שגן היא גדול מחצר ולכן אמר גנה מבחוץ אשר הוא מקום רחב גדול להכיל עם רב וחצר מבפנים מחום קטן אחרי שאינו אלא לתשמיש בלבד כאמור וביתן לשון בית כמדובר, ור' נחמיה סבר שחצר גדול מהגן וכי שם היה המשתה וכן משמע פשטיה דקרא שהיה בחצר והיה החצר גדול מאד, ופתח להם פתח לגן ולביתן כדברי מתניתא. וביתן לשון גן אלא שהוא נטוע אילנות כדברי רש"י ז"ל אינו שקדם אמנם דברי ר' פנחס קשים בתחלת העיון כי הוא אמר שהיא מקיים דברי שניהם והוא באמת מבטל דברי שניהם כי הם אמרו כי חצר וגן הם שני דברים וחלקו במי הוא הפנימי או החצון והוא אמר שאינו אלא דבר אחד אלא שהיתר דבר זה וביאורו הוא כי כמו שהקדמנו אחרי שהם שני דברים נפל המחלוקת באי זה משני המקומות היה המשתה שאם היה בחצר לא היה בגן ואם היה בגן לא היה בחצר ופנים לכאן ולכאן כמו שהתבאר, לכן אמר יכול אני לקיים דברי שניהם כי כשפורש את הוילון מלמעלה עושה אותה חצר כי כבר היא עשויה כיפין עד חצי האילנות והענפים הם מלמעלה להשלים המחיצות ואין צורך עוד אלא לפרוש הוילון מלמעלה. לסכך עליהם ואז הוא חצר וכשהוא רוצה קופל את הוילון ועושה אותו גן כי דרך הגן להיות מגולה לאויר השמים נמצאו אוכלים בחצר ובגן כדברי שניהם ואפשר שבבקר ובערב שאין השמש מזיק היה קופל את הוילון ובשאר היום הי' פורס אותו שלא יכם השמש. ונחזור לראשונות כי מחיצו' הללו אם למעל' אם למט' די שתהיינה יריעות מאי זה דבר וביען הבוץ ההוא יקר הערך אמר שהיו ממנו רק שהמתרגם רצה שתהיינה מחיצות לא מכסה ולכן אמר ובין אילנ' לאילנא כי זה שהי' ריקם מטבע הנטיעה הוא כדי שיגדלו האילנות ושיצליחו כמו שהקדמנו וצריך למלאו ולהשלימו ביריעות האלה וחור כרפס ותכלת הם גווני היריעות ואמר שהיו אחוזות זו לזו בחבלי משי צבועות בארגמן ולא ידעתי אחרי שהכתוב אמר בחבלי בוץ הוא הפשתן למה תרגם הוא של משי וגם לפי דבריו ו' של וארגמן הוא מקים בי"ת וכמו שזכרנו למעלה ואמר שהיו אחיזו' מלמעל' באונקליות וטבעות של כסף וזהו על גלילי כסף והיו פרושות על עמודי שיש ונקרא שש לפי שבהם שש גוונין מרמרין סמקין ירקין ברקין ומרוקין וחיוורין, אחר זה ביאר מטות זהב וכסף ואמר שהושיבם על מטות וביאר שהן המטות העשויות לכבוד הנקרא' דרגש כמו שהקדמנו' ואחר ששני העמודים אשר באמצע הדרגש א' בראש וא' בסוף היו של זהב טוב לכבוד היושבים בתוכו כי על היתד אשר באורך הדרגש מעבר אל עבר יפרשון סדין של משי והמטות בעצמן היו של כסף, ופי' על רצפת בהט ושש על מקומות אשר המטות מושמים בו שהיתה איצטבא גדולה חשוקה ומדובקת מהאבנים האלה בהט ושש ותרגם ודר כשמואל בגמ' (מגילה פ"ק) שאמר אבן גדולה יש בכרכי הים ודרה שמה. והנחה להם בסעודה והאירה להם לכל בעלי סעודה באופן שתיבת ודר אינה נמשכת לבהט ושש כי בהט ושש הם רצפה ודר היא אבן טובה להאיר, ומדברי רש"י בגמ' משמע שתיבת וסוחרת נמשכת לתיבת ודר ופירושו מאירה וסוחרת בח' תמורת ה' כאילו אמר סוהרת כמשפט אותיות שהן ממוצא אחד שהן מתחלפות זו בזו כדברי קצת מהמדקדקים ואחה"ע אחד מהם ופירושו מאירה שכן כתב מאירה להם כצהרים, והאי וסוחרת לשון סיהרא, והמתרגם לא בחר בזה רק שתיבת וסוחרת הוא דבר אחר כי היו המטות הללו מתוקנות ומסורבנו' במיתרי שש העשויוה במצרים שהם חשובות עד מאד, זהו דרך המתרגם בכתוב הזה, ולה"ר יוסף יחייא ז"ל דרך אחרת תקון נפש המעיין בה, ואני אומר בביאור הכתוב כי לכל א' וא' היה לו ולאנשי בריתו מטה אחת לאכול ולשבוע וננוח והיא עשויה מאבנים יקרות בהט ושש וגו' והיו ד' עמודי שיש אשר הפליגו במדרש רבתי דאחשורוש (פ"ב) במעלתו, איתא התם א"ר לוי המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות בבל הרשעה, איתיבון והכתיב וכל אבן יקרה ואבני שיש שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן ואבני שיש באמצע, ונוח היה לאחשורוש לעשות לו עמודים של כסף וזהב מלהביא עמודים של שיש מיפרק אונסיה למדי, וא"ת דהיו זעירין א"ר מתנה אני ישנתי על פרחו של א' מהם פי' הרוחב של מעלה והיה מלא קומה ופשוט ידים ורגלים ע"כ הנה שהיה הדבר הזה נפלא עד מאד, ובכל עמוד ועמוד היה בסוף העמוד מלמטה חקוק וחרוץ חריץ יכנס בו גלגל של כסף וכן לד' הפיאות להסיע ולהוליך המטה ממקום למקום אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת וכך נוהגים במלכות יון שעושים למטות גלגלים ואופנים יוליכם מזוית אל זוית וממעל לעמודים יפרשו בגדי חור כרפס ותכלת לאהל והיו הבגדים ההמה אחוזי' בחבלי בוץ וארגמן כלומר שהיו מהדקים אותם בחבלי בוץ וארגמן ושיעור הכתוב בגדים מכרפס ותכלת היה למעלה מראשיהם והשכל יורה כי לא היה צל האילנות מספיק להצתולל תחתיו אם לא יעשו צל אחר במטות בעצמן כמדובר. והיו הבגדים האלה נאחזים בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש שהיו העמודים על הגלגלים כמו שנאמר, ומטות זהב וכסף ר"ל בגדי המטות כדברי הרלב"ג והיו הבגדים האלה על רצפת המטה העשוי מבהט ושש ודר וסוחרת ובאופן זה היתה הישיבה לכבוד ולתפארת ויותר נכון הוא זה כפי הסברא ממה שנאמר שעשה קרקע הגן מרוצף מבהט ושש וגו' אבל בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ט) כתוב וכל רצפת פלטרין שלו אבנים טובות ומרגליות שנאמר על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת, וכדברי המתרגם המובאים למעלה, ובמסרה ח' של חור מאותיות גדולו' וההפך ח' חף אנכי ולא עון לי מאותיות קטנות והטעם לדעתי כי עד עתה היה חטאו מכוסה וחפוי כי לא נודעת חטאתו אחרי אשר צורם מכרם ועתה בגודל המשתה וכוונתו הרעה בו כמו שהקדמנו תגלה רעתו ויגדל עונו, ושוב מצאתי סמך לדברי שהיו המטות לכל א' עם בני ביתו במדרש רבתי (פ"ב) בפ' והשתיה כדת, א"ר שמואל בר נחמני בא וראה שלותו של אותו רשע שהיה ביתו מיוסד באבנים טובות ומרגליות לעשות לגדולי המלכות שיהא כל א', וא', רשאי לצחק עם בניו וב"ב ע"כ והה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל כתב חור ח, רבתי שלבש ח' בגדי כהונה שאין חור כמוהו שהביא המעיל מבית המקדש ולכך ח' מיני מלבוש של בשת וכלימה. ילבשו בשת וכלימה המגדילי' עלי. כסתה כלימה פני כל היום כלימתי. יעטו חרפה וכלימה. העטית עליו בושה סלה. וילבש קללה כמדו. ילבשו שוטני כלימה ויעטו כמעיל בשתם. אויביו ילבשו בשת. ח' מיני בשת וכלימה כתלים וח' בגדי כהונה להושיע מהם לכך בפסוק לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך נעלם ח', וח' דברים נאמרו בישועה. ידין עמך בצדק. א'. ישפט עניי עם. ב'. יושיע לבני אביון. ג'. כי יציל עני משוע. ד'. ואביון ואין עוזר לו. ה'. יחוס על דל. ו'. ואביון. ז'. ונפשות אביונים יושיע. ח'. ע"כ, ובא במסרה בחבלי ד', בחבלי בוץ ילכדון בחבלי עוני. הוי מושכי העון בחבלי השוא. בחבלי אדם אמשכם. וחד ובחבלי חטאתו יתמך. הורו על הכוונה הרעה בעוצם המשתה הזה כי ענין התפארות זה בחבלי בוץ ללכוד עם עני ודל עם בני ישראל ולכן תקולל חלקתם שילכדון בחבלי עוני והגיד הלכידה הוי מושכי העון וכמו שקד' למעל' מדברי רבותינו הקדושי' ז"ל שאכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו כי זנות יין ותירוש יקח לב כתיב באופן שמשכו עון הזנות בחבלי שוא האכילה ושהיה כי על כן נאסרה כד"א וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו והגיד שאף גם זאת הב"ה יקרבם אליי ע"י יסורין וזהו בחבלי אדם אמשכם כענין אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וכדרשת השלמים ופרעה הקריב הקריב את ישראל לאביהם שבשמים וכן עשה פה וכמו שקדם למעלה בפתיחה י"ב בקום עלינו אדם אדם ולא מלך, והזכיר עוד כי הנה אלה רשעים המן יועץ בליעל ואחשורוש הנועץ עכ"פ יפלו בנופלים ואם יראה בתחלה שיתמהמה הדבר. בחבלי חטאתו יתמך כל א' מהם רומו מעט להכניעם ולהשפילם ולהפילם עד עפר.
פסוק ז:
והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך:
פסוק ז:
והשקות כמה הגדילו רז"ל בעושר האיש היה, אמרו בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ט) וכל כלי תשמישו של אחשורוש לא היה בכלי כסף אלא בכלי זהב וכן במדרש, ועוד הפליגו בילקוט (סי' תתרמ"ח) ולא היה משקה בהם פעם שניה אלא כוסות של זהב מי שהיה שותה בכוס לא היה שותה ושונה אלא כיון שהיו שותים היו מכניסים אותם ומוציאים אחרים וכן בתרגום ירושלמי, ועוד שם במדרש הילקוט (שם) מי שהיה שותה בכוס זה לא היה שונה בו אלא מכניסו והוא שלו וזה דבר מבהיל עד מאד. שאין כסף נחשב במשתה ההוא מאומה רק שיהיה הכל של זהב ושיהי' רבוי הכוסות במעשיהם ובציוריהם כ"ס בשפע עד שיהי' די לעם כבד כ"כ ימים ולא ישנה א' לשתות בכוס אשר שתה לא הוא ולא אחרים אלא יגנז, ומה גם כאמור שכל א' שהי' שותה בו מכניסו והוא שלו, וזה באמת דבר לא נשמע כמהו, ופי' הכתוב והשקות בכלי זהב. ועוד צוה להשקות בכלי זהב לא בדבר אחר, ועוד צוה שלא ישנו בכוס ששתו פעם אחת אלא שישנוהו לטוב ממנו, ועוד הגדילו בדבר זה במדרש רבתי (פ"ב) ז"ל והשקות בכלי זהב כל השקיותיו של אותו רשע לא היו אלא בשל זהב איתיבון והכתיב וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור, ר' פנחס בשם ר' יצחק אמר והלא נפשו של אדם אותה לשתות בשל זהב אלא אלו כוסות דיוטידיטא של כלי זכוכית שרואים על פניהם בהם יפין ויקירין ככלי זהב, ואומרו ויין מלכות רב כיד המלך תרגם המתרגם והוו שתו חמר עסיס דייאי למשתי מלכא דסגי ריחיה ובסים טעמי' ולא בחיסרנא אלהין כמיסת ידא דמלכא ע"כ. הורנו פי' נאה בכתוב והוא כי מדרכו הסעודות והמשתאות להביא יין ריחני ומתוק כמו קונדיטון וכיוצא בסוף הסעודה ישקו ממנו בספוק לא בהעדפה וספר מהפלגת עוצם ידו עד שמיין המלכות החשוב היו משקי' לכל בהעדפה גדולה כיד המלך, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה והשקות בכלי זהב גי' א"ל בי"ת המ"קדש, צוה להביא כלי בית המקדש שכלים שלו מלוכלכים והללו יפים היו. ומצאתי כתוב "מכלים "שונים "ויין "מלכות "רב ראשי תיבות משומר להודיע שהשקם יין ישן שהיה ישן ממנו וזהו כיד המלך כי המלך יש לו כח לעשות כן שמשים אוצרות יין לרוב ועד שיכלה הישן בא החדש ונשאר עוד מן הישן וכן כל שנה ושנה עד שימצא יין ישן מאד עכ"ל. והוא פרפרת נאה להא דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) ויין מלכות רב אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין שהוא גדול ממנו בשנים, ופירש"י שהיין היה גדול מן השותה בשנים שהוא יין ישן הרבה, רב גדול והוא דבר נאה להציל מן השכרות הנראה מתיבת רב ושיהיה מוסב לפי רוב השנים לא אל השתיה והוא דבר גדול כי על כן לא הזכירו בו שהיה שכור כנבל וכאלה בן בעשא וכבן הדד. רק כטוב לב המלך ביין, ודברי הארורה ושתי האמורי' בדברי רז"ל דברי עזות ופריצות מהארורה הם, דיקא נמי דקאמר אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי ליה מחמרא ואלו רוי דהוי לישנא דשכרות לא קאמרה ליה, ומה שתרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א' א') עד מתי תשתכרין עד אימתי את משתטיא, מפני שני דברים הרגם כן' א' מדלא קאמר תשכרי כמו תשכרי ותתערי דאיכה גם את תשכר דנחום, וקאמר בלשון התפעל תשתכרין לכן ביארו כמו יש מתעש' מראה עצמו עשיר, מתרושש מראה עצמו רש, כן תשתכרין מראה עצמך שכורה שאת עושה שטויות כשכורה. ב' מהענין כי לא היתה היא בעת ההיא שותה ומשכרת שיאמר עד מתי תשתכרין, אלא עד אימתי את מראה עצמך כשכורה במה שאת עושה תנועו' משובשות. וכן כתב הרד"ק עד מתי תראי עצמך כאילו את שכורה שאת מתנועעת בשפתי פיך ואין דבריך נשמעים עכ"ל. ואפשר שהפליגה בעזות כי איננו כשכורים הישנים מתוך שכרותם אשר לא ירעו ולא ישחיתו ולא ידברו רק מהמשתטים ביינם מראים עצמם שוטים בדבריהם ובעניניהם כי אין זה נעשה בהפלגת השכרות כי אז ישכב וירדם ולא ידע בשכבו ובקומו כלוט אבל משמחת השתיה עושים דברים כאלה ודיקא נמי דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) והשתיה כדת אמר רב ענן משום ר' מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה ופרש"י דת של תורה אכילת מזבח מרובה משתיתו פר שלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח ונסך חצי ההין יין ותו איתא התם (שם) אין אונס אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין ממדינתו ופרש"י ממדינתו יין שרגיל בו ולא ישכרהו ולא ישתהו אלא לפי רצונו. ראה כמה השתדלו להרחיק השכרות הנראה מהמשתה הזה, לא להקטין בגנות הרשע הזה אלא להגדיל בכבוד שמי' שלא יהיה הנס כ"כ גדול אם יהיה נעשה ע"י שכרות וכמו שאנו עתידים לומר בפסוק שלאחר זה מדבריהם ז"ל, ועוד אני אומר להגדיל הנס אמרינן במדרש רבתי (פ"ב) כטוב לב המלך ביין אמר להם בטוב לב המלך אין כתיב כאן אלא כטוב' טובה שאינה טובה, אבל טובתן של ישראל טובה שלימה שנאמר וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה ע"כ' הנה כי אפי' תיבת כטוב מיעוטה לפי שאינה בב"ית נראה שעדיין לא הגיע לכלל שכרות אלא שמידו ית' היתה זאת. תדע שכן הוא דכתי' בנבל ולב נבל טוב עליו והוא שכור עד מאד. הנה שלא הספיק דבר לב טוב להורות על שיצא מדעתו עד שהוסיף והוא שכור עד מאד. ומה גם כאמור פה כטוב ב"כ אף אשר איננו מורה על השכרות בלי ספק, ומכל זה באנו לדבר ויין מלכות רב כי לא על רב היין נאמר רק על פי השנים, ועוד אני אומר דהא דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) גבי אין אונס אמר רבא שלכל א' וא' השקהו יין ממדינתו שיתיישב יותר בזה הפסוק ויין מלכות רב כיד המלך כלו' בכל מקום אשר יד המלך תקפה ומושלת בו אשר הם קכ"ז מדינה מכלם יביאו יין ופי' ויין מלכות מהמלכות שלו יהיה משקה לכל א' וא' מיין מדינתו אשר גדל והורגל בו כדי שלא יזיקהו בשנותו את טעמו כי כל שינוי רע כנודע ובשתו' כל א' מיין מדינתו יהיה מההשקט והרצון שיעור רב. עוד איתא בגמ' (שם) וכלים מכלים שונים משונים מבעי ליה אמר רבה יצאתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלי' ואתם שונים בהם, ופרש"י ראשונים בלשצאר וחבורתו. וכתב הה"ר יהודא ן' שושן ז"ל ופי' הכתוב לדעתם וכלים שהם מכלי' את לוקחיה' אתם שונים פעם אחרת לקחתם והדין עמו שתיבת מכלים יתירה היא ודי שיאמר וכלים שונים, והה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל כתב והשק"ות בכל"י זה"ב גימ' א"ל בי"ת המק"דש, צוה להביא כלי בית המקדש שכליו מלוכלכים אבל הללו יפים הם שונים שנים בקריאה, ועם שונים אל תתערב ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם לפי' נהרגה ושתי ע"כ.
פסוק ח:
והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש:
פסוק ח:
והשתיה כדת אין אונס. במדרש רבתי (פ"ב) אין אונס כדת כל מקום ומקו' אית אתר דבעי מיגס פי' אוכל יבתר כן שתי ואית אתר דשתי ובתר כן מיגס. כדת כל אומה ואומה כאילן כותאי דלא שאתן חמרא דזיקין פי' נאדות של עור אייתי להון חמרא דקולין פי' כדים של חרס, אין אונס באנפקא פי' כוס שמכיל רביעית ההין. רב אמר אין אונס ביין נסך, בילקוט (סי' תתרמ"ח) אמר ר' לוי כך היה תכסיס של אנשי פרס היה להם כוס גדול מחזיק מ' שמציו' והוא הנקרא פוס"קא והם משקי' בו לכל א' וא' אפי' הוא מת אפי' הוא משתגע הוא שותה ומי שהוא שר המשקי' היו גדולי פרס מעשירין אותו שהגדולים של מסובי' רומזים לו ונותנים לו כמה דינרי זהב שלא להשקותו בו, אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס בסעודתו אמר מי שהוא רוצה לשתות ישתה לכך נאמר והשתיה כדת אין אונס ע"כ, ובמדרש (לקח טוב) קצת שינוי בלשון יש אוהב לשתות בתוך הסעודה ויש אוהב לשתות אחר הסעודה כוס גדול מחזיק שמיניות ונק' פתקא יש אוהב לשתות כל הכוס ויש שמחזירו חציו יש שותה בכוס גדול ויש שותה בכוס קטן הכל לפי דעתו היה משקהו כי כן יסד המלך כי כן תקן המלך לעשות כרצון איש ואיש כפי כחו וכפי וסתו ישתה ע"כ. ואנחנו בגלותנו במלכות הזה אנחנו רואים אונס זה, ובפסוק הקודם הרבינו לדבר בענין הזה דברים של טעם שים עינך עליו, והה"ר יצחק עארמה ז"ל כתב והשתיה להיות כדת אין אונס כי לא היה שם דת וחק לשתות הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו כמנהג. שאם היה כן כבר ימעטו פעמי השתיה כי יצטרכו להתחיל מהגדולים שבמסבה ואולי ישתו מעט ובזה יתמעטו שינוי הכלים ולכן נתן רשות במשתה הזה שישתה כל א' כאשר ירצה מבלי שיוכרח ויאנס אל הדת ולפי שיש בזה חילול כבוד לגדולים אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו כי כדי לפרסם עושרו על זה האופן בקש מהגדולים שבביתו על כך ויאותו לו והוצרך להסכמתם כי זולת זה לא יהיה כרצון איש ואיש עכ"ל, ומצאתי כתיב, כי כן יסד המלך פי' כן יעץ המלך על רב ביתו אשר הפקיד השרים על הסעודה שלא להשקות אלא לפי רצון השותה שכן יעצוהו יועציו לפי שנקבצו שם חיל פרס ומדי ואם יכריחום לשתות שלא במדה תתבלבל הסעודה ויחזיקו איש ביד רעהו ומתוך הבלבול ימרדו בו וכל זמן ששתו במדה לא עמד שום בלבול, אבל ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגו' ע"כ, ופחדת המרד דברים של טעם הם, אך דבר יום השביעי אנו עתידים להראות שאין עניינו כמפורסם שנעשה בשכרות וכי אין משמעות דברי כטוב לב המלך מורה עליו, ובמקומם יתבררו ויתלבנו הדברים בס"ד, ועוד מצאתי כתוב וז"ל ויין מלכו' רב כיד המלך אמר כי לא עשה זה בהביטו אל אשר נעשה בעבורו המשתה רק בערך אל העושהו וז"א כיד המלך כי עשה כל זה להראות יד המלך ולא לעשות להם גדולה למעלת' והנה עשה לב' סבות הא' מה שאמרתי עתה והוא להראות יד המלך, והב' למה שזה המשתה ראוי שיהיה בשביל שיצורף אל העושה ולא ימשך מזה שכרות כלל כי אפשר בהמון העם ימצאו קצתם או רובם משתכרים ויחטיאו הכוונה לזה ההכרח שישימו סדר לבלתי השחית המשתה ולזה עשה שישימו להם דברים במקום שבתם ואכלם שיזכיר להם באי זה מקום הם יושבים ושישבו בסדר וביראה כי הם יושבים בבית המלך ובראותם חור כרפס ותכלת וגו'. יתמהו לראות אלו הגדולות ויהיה בלבם תמיד לא ימעד להשגיח במה שיעשו, וספר כי זה הסדר ראוי שיושם בעקר והוא היין האפשרי להיות סבת החטא ואמר כי ישקו בכלי זהב למה שיעשה רושם בלבם בראותם כלי המלכות ולמה שהדברים המורגלים לא תתפעל הנפש מהם צוה שיהיו הכלים שונים שלא ישתה הפעם הב' במה ששתה הפעם הא' או שלא יהיה הכלי במה שישת' הוא דומה למה שישתה חבירו וכל זה לעשות רושם בהם יזכרו באי זה מקום הם יושבים, וגם היין שיהיה יין מלכות שיתמהו כשישתו אותו כ"כ הוא' ואמר אח"כ כי מיראתו להמשך זה החטא לא הספיק עד ששם סדר ביין עצמו כי אחר ששם במקום שבתם וגם בכלים וגם בטוב היין וחשיבותו לרוב מעלתו כמו שאמרתי כי שם סדר בכמו' שתיתו ואמר והשתיה כדת אין אונש שפי' אצל' עם שנתפשט פשט הכתוב לפרשו באופן אחר. לפי דעתו יתיש' באר היטב ויתיישבו עמו דברי רבינו והוא כי הנה צוה לאנשי ביתו ועל כל רב ביתו שיתנו היין כסדר וכדת להוציא לאור שמחת המשתה וטובו ותהיה השתיה בסדור מופלג והסבה כדי שלא יהיה איש אונס כי מי שאין שכלו עמו אינו בעל בחירה והוא אנוס במעשיו, או יהיה פי' אין אונס שלא יהיה איש אונס את חבירו מצד השכרות שיעשו עמו התולים ומעשקות איש לרעהו ובעבור שלא ימשך זה המכשול צוה שיהיה כדת, וראה איך הפליא לומר כי כן יסד המלך כי בזה נותן טעם למה הוצרך ללוות זה ואמר כי כן יסד המלך ואינה סבה תכליתית לצואה אבל סבה מניעה ואמר הסבה שבעבורה הוצרך המלך לצוות זה ביין ולא בדבר אחר כי הסדר לא שמו רק ביין לבדו לסבה שקדמה כי בשאר הדברים שם יסוד מוסד למשתה שיתנו הכל בהעדפה עד שיוכלו לעשות כרצון איש ואיש שכמו שמזגי האישים הם מתחלפים כן תאותם הם מתחלפים כי כל איש ישאל המאכל הראוי לו ולזה צזה שיהיה הכל בהעדפה עד שיוכלו למלאת חפץ ורצון איש ואיש, ולמה שכבר צוה זה בכללו הוצרך לומר עתה כי השתיה כדת לא תהיה בכלל זה אמנם תהיה בסדר מופלג וזה הפי' נ"ל כפתור ופרח עכ"ל. והיותר המחוור אצלי ומה שהאמינהו אמיתת הכתוב הוא מ"ש רב במדרש אין אונס מיין נסך כי לא יאנס כל א' שיעבור על מה שתגזרהו דתו ויגדל עון ישר' וידל כבודו בזה, וכן כתב הה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל והשתי"ה כד"ת גימ' זה מנהג כדת התורה ע"כ, ואין ספק כי עצה זו מהמן הרשע יצאה להכשיל את בני ישראל ככל אשר אמרנו למעלה ואם הם אנוסים לאכילה ושתיה לא כבדה חטאתם כ"כ כמו עתה שהיו ברשותם מבלי אונס וביררו ובחרו להם דרך רעה וחייבו את ראשם למלך מלכי המלכים הקב"ה. ואחשוב כי הכתוב כיון להודיענו היות הענין הזה מעורב מאונס ובלתי אונס כי על כן באה תיבת אין אנס חסרה להורות כי היה בענין ההוא קצת אונס כי באמור המלך מי שירצה יהנה מפת בג המלך ומיין משתיו ומי שלא ירצה יעשה כאות נפשו מי לא ידע שכוונהו שישתו ביין משתיו ומי שלא ישתה יודע כי הוא מבטל רצון המלך והוא כמחשיב מאכל המלך לחם מגואל ויינו יין תרעלה ויהיה ירא לנפשו פן יפגעהו בקשת או בחרב ויתגולל ויתעולל עליו והרי זה אונס ולכן כתב אנס חסר כי אונס קצת יש ועל כן אמרו במסורת (דניאל ג ל"ט) וכל רז לא אנס לך כי הוא ית' יודע תעלומות לב אין נסתר מנגד עיניו והוא יודע תעלומות לב ואם נרצה להעמי' עון זה על צואר המן הרע הזה נאמר כי הוא שאל מאת המלך להעבירם על דת ולהשקותם יין נסך והמלך לא שמע אליו וצוה לעשות כרצון איש ואיש מרדכי והמן איש יהודי איש צר ואויב כדבריהם ז"ל בגמ' (מגילה פ"ק) והביאו מאכל כשר ומאכל המלך והשקו' יין נסך לאשר ירצה כרצון המן ולא יאנס שום א' עליו כרצון מרדכי, והה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל כתב דברי צדיקים בזה הכתוב ובענין הזה וכה אמר במעט השתדלות יושג איך נתחכם להמציא במשתה ההוא ערבות כל חוש מה' חושים עד שלא יחסר כל בו כדרך שהיו מברכים על המוגמר אחר האכילה לשמח גם הלב ולעורר הרוח אבל עשאו בחשבו מחשבו' יועיל לכל העם הנמצא אתו כי רב הוא ולא יזיק לשום א' וזה כי המציא והסכים שיהיה מקום הסעודה בחצר. גינת ביתן המלך אשר אין ספק שימצאו בו כל מיני המורחים הנאים כריח שדה אשר ברכו ה' לצורך חוש הריח. וכן תיקן יריעות נאות בכל מיני גווונים חור כרפס ותכלת וארגמן והן מראות ערבות לרואה השמש וימתחם כאהל לשבת לחוש הראות, ועוד תיקן וסידר מטות זהב וכסף כדי לעשות הנאה לחוש המישוש, והשקות בכלי זהב ויין מלכות רב כיד המלך אשר לא יסופק כי יערב לגוף ולנפש ולחוש הטעם הרי כאן הנאת די חושים, והשתיה וגו' יראה כי אחרי ששמה ישבו כל העם הגדול ההוא אשר בשושן והקפיד שיהיו נמצאים שם כלם למקטנם ועד גדולם הנה הוא ראוי שיתקן להם מטעמים רבים מאד ומחולפים כי א"א שיהיו כלן שם למגדול ועד קטן בעלי חיך אחד שוה. שזה יתאוה המתוק, וזה יתאוה החמוץ, וזה העפוש, וימר לזה מה שימתק לזה, כי על כל כיוצא בזה נאמר וחיך אוכל יטעם לו. וכן א"א להיות כלם בריאים וכח הבריא. ובפרט החזק החום יצטרך אל המאכלים הקשים כבשר השור ודומיה', והדק לא יעכלהו, וכח החולה הפכיי לזה וגם זה החילוף נמצא בין המאכל הנאו' לגדולים ובין המאכל הנאות אל הקטנים אשר בפי' נמצאו שניהם שם שנ' למגדול ועד קטן, א"כ צריך שיתחכם בעל הסעודה להועיל באופן שלא יזיק לאיש מאנשיו כלל כאמו' ולהוציא הוצאה ימצא כל א' הראוי לו לפי אכלו הראוי לזקן ולנער ולבחור ולחולה ולבריא. וזהו שפי' ואמר והשתיה כדת. ירצה המשתה וכל הבא בו הכל היה לפי צורך כל א' מבני הסעודה ולפי רצונו מבלי שיאנס או יוכרח לאכול ממה שיזיקתו לבלתי ימצא מה מועיל לו, ואין דעתי נוחה במפרשי' מלת והשהיה הזאת ביין עצמו וכפירוש רש"י ז"ל וגם הרלב"ג שאמר כי לא היה שם לכל הבא בסעודה דבר יאנוס אותו או יעכבהו מלשתות בכת הצורך כי תמיד היה מוכן היין לפני כל איש ואיש אבל השתיה שם לכל הבא בסעודה כמו שנקראה למעלה משתה גדול ולהלן את משתה אסתר והמלך והמן ישבו לשתות, לשתות עם אסתר המלכה, וגם רש"י פי' להלן בפסוק יבא המלך והמן אל המשתה אמר כל סעודה נקרא על שם היין כי הוא עקרי, ולדעתי זאת היתה הסבה שלא היו שם כלי זמר כי כל אותם הדברים הנזכרים הבאים שם יוכל המלך לתקנם שלא יבא שום נזק מהם כי המורחים הטובים טובים לכל ובפרט הרחת ריח הפירות כי על כן בחר בכל מיני המורח היושבת בגנים כי זולתה אפשר להזיק בחומם או קורם היוצא מן השווי לקצת כ"ש לחולים הצריכים הפכם, ואותם הגוונים הם טובים לכל עין אדם וכן ג"כ המטו' הנזכרים לחוש המשוש אשר הם תפארת אדם לשבת בית, ישארו שני' אפשר, והם המטעמים במה שיאכל וישתה והקולות אשר לחוש השמע וע"כ נתחכ' במאכלם לתקן אותם כאמור וזהו והשתיה כדת אין אונס, אבל הקולות א"א לתקנם כי מי יוכל לעצור את הקול אשר הוא ערב לזה שלא ישמע חבירו המזיק לו ולכן נפקד משם הוא לבדו ואם הוא הפך המורגל עכ"ל ושפתים ישק, ואני שמעתי מפי זקן טעם נפלא לאשר נפקד הניגון בסעודה ההיא, ואציגנו הנה בתוספת טובה על הנשמע באופן יושג טעם הפקד מושג המנגנים הערבים אבי כל תופש כינור ועוגב אשר על הרוב יהיו הקולות ההם ערבים לשומעיהם וזה כבר הקדמנו היות כוונה עצמי' למשתה הזה שיתגאלו עם בני ישראל בפת בג המלך וביין משתיו. ולמה שהיו הניגון והמושי"קה דבר יערב לנפש לסבת היותה מורגלת בשמע זה בהיותה במרו' כנודע למי שלא יכחיש פשוטן של מקראות ואמתתן ומלאכי מרום פותחים את פיהם מברכין משבחין מפארין וכו', בשפה ברורה וכו' ואשמע את קול כנפיהן וגו' ויש אנשים יערב עליהם כ"כ עד אשר יתבטלו חושיהם לבל ידעו איפה הם, ויש מהם תקפוץ עליהם שינה כי תתבודד הנפש לשמוע אל הרנה עד שתנוח הגוף כפגר מת כי רועה היא אותו וכשתפרד מהשגיח בו יהיה כלא היה וישן וירדם כמו בקטנים יונקי שדים כי לא ישנו תם לא ישמעו את קול הרנה וכשומעם יניחו על משכבותם וערבה שנתם להיות צלצול הקול והנועם עדיין נקבעת בנפשם למיעוט זמן הפרדם ממנו וכן יקרה לחולים כי בהחלש הכחות החומריים ינשאו הנפשיים לעומת' וכ"ש שישב האדם הבריא מבלי אכול ושתה בשומעו את הקול לכן נפקד התענוג הזה מן הסעודה הזאת ואם רב הוא לבל ימצא מי שימנע מלאכול ויורה היתר לעשות באמור המלך אמר לעשות כרצון איש ואיש ושערב לו שיונע מאכול ונמצאת מחשבת הצר בטלה, ועמוד על זה.
פסוק ט:
גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש:
פסוק ט:
גם המלכה וגו'. להיות מדרכי המוסר והתורה כי האשה עולה עמו ואינה יורדת ואף גם זאת שתשמור יחס האדנות, לכן גם ושתי המלכה כאשר עשתה משתה נשים לא עשתה כל הכבוד שעשה המלך אף כי רז"ל אמרו במדרש רבתי (פ"ג), גם ושתי אין גם אלא רבוי מה זה בששה גנוסין אף זו בששה גנוסין מה זה במיני יציאות אף זו במיני יציאות מה זה בסעודת ארץ ישראל אף זו בסעודת ארץ ישראל מה זה בבגדי כהונה גדולה אף זו בבגדי כהונ' גדולה, ר' ברכיה אמר כהדא צרצרא דמתגלגלא בדיליה ודלא דיליה ע"כ, וגי' סעודת ארץ ישראל אינה מתיישבת אצלי ואני אומר בסעודת בני ישראל גרסינן כי כן נאמר למעלה שבני ישראל הם הנמצאים בסעודה וכן אנו עתידים לכתוב להלן בס"ד וגם ושתי הביאה בנות ישראל לסעודה ושניהם לדבר עבירה נתכוונו להעבירם על דת ואם בנות ישראל לא נמצאו שמה למה נענשו טף ונשים והן לא השתחוו לצלם בודאי, ומזה נודעה החטאת, ואיך שיהיה אמרו שרצתה להשוו' אליו בכל הדברים, ואף גם זאת אומר אני אחרי שמרדכי היהודי קצר בדבר וכתבו ברמז כתיבת גם אפשר שהמלך לא ידע כלום מהמשתה הזה באופן שראוי שתעשה כל דבריה בהצנע לכת, ומה שיעיד על זה שלא ידע המלך דבר המשתה שאם היה יודע לא היה שולח אחריה שתבא אחרי שנשי המלכים ותשרי' לפניה אין ראוי שתניח אותן לבא אל המלך, וכבר הוכחנו שלא היה שם שכרות, והנה גם הוא אחרינו בפסוק כטוב לב ביין בס"ד, ואומרו בית המלכות פירשו בו כמו בבית המלכות והיתה כוונתה לפי שיעורי להדמות למלך כי כמו שהמלך שנה להם המקום לטוב בחצר גנת ביתן המלך ולא בבית המלכות אשר לו לסבות שקדמו, כן ושתי עשתה משתה הנשים בבית המלכות אשר למלך לאו בבית הנשים אשר למלכה וכבר תקנה תיקון גדול שיהיו האנשים לבדם והנשים לבדנה, ואולי נטתה מפניו מפחדת שמא מתוך יין יבא לידי כיעור לפני הפרתמים ושרי המלך והמפר מחשבות ערומים הפר עצתה וקלקל מחשבתה והמלך אחשורוש ממכון שבתו השגיח עליה ושלח בעדה: והה"ר יוסף גאקון ז"ל כתב לפי שאין נכון שתעשה בגנות כי כל כבודה בת מלך פנימה ותפארת אשה לשבת בית לא עשתה המשתה כי אם בבית ולא בבית המיוחד לה אבל עשתה אותו בחצר בית המלך, ואחשוב כי היה בבית המלך הפנימי אשר הבית ההוא הוא מיוחד למלך וזה שאמר אשר למלך אחשורוש עכ"ל. וגם זה היה נראה נכון והמתרגם תרגם כדבריו בבית המלכות אתר קיטון בית דמוך די למלכ' אחשורוש הנה שהיה בחדר בית משכבו כי ויבא החדרה תרגמו בירושלמי ועאל לקיטונה אלא דבגמ' (מגל' פ"ק) לא משמע לא כדברי ולא כדבריה', איתא התם בית המלך בית הנשים מבעי ליה א"ר אבא בר כהנא מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואיהי בבוציני ופרש"י קרי דלועים גדולו', בוציני קטנות, כלומר באותו מין עצמו זה נואף וזו נואפת הוא אמר להראות את יופיה וגם היא לכך נתכוונה שיסתכלו ביופיה ע"כ, ובתוספות האריכו בביאור כיעור זה. הנה מדבריהם שלא די שלא נהגה צניעות בה ובהן אלא שאדרבה שנתכוונה לפריצות כדי שיסתכלו ביופיה וכי לכן לא עשתה המשתה בבית הנשים רק בבית המלכות. ויש לדקדק במימרא זו, ראשונה, מאי קא מיבעיא ליה בית הנשים מיבעי ליה ואם המשתה לא היה בבית הנשים כי אם בבית המלך איך יאמר בית הנשים, ותו אם כוונתה שיסתכלו ביופיה מה שנוי הוא זה ולמה לא יסתכלו בה בבית הנשים, ואחרי שלא היו אנשים ונשים ביחד מוכרח הוא שיבאו אצלה להסתכל בה ואחרי שכן הוא כ"כ יבאו לבית הנשים כמו לבית המלכות ואומר כי השואל הזה לא עלה על דעתו מה שאמרנו ששנתה המקום לטוב ממנו אלא לפי שהמלך עשה המשתה בחצר גינת ביתן היא עשתה אותו בבית הנשים וכוונת בית הנשים הוא לשלול שלא היה במקום הגן ולעולם שהיה בבית הנשים ולכן שאל בית הנשים מיבעי ליה כי בזה הוא שולל ג"כ שלא היה בגן ואפשר לפרש בית הנשים מיבעי ליה דלא אמקרא קאמר אלא על דבר המשתה שהיה ראוי שיעשה בבית הנשים לא בבית המלכות, ומשני מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, וביאורו אצלי מה שמצאתי בביאור הה"ר יהודה ן' שו"שן ז"ל לשון מדרש א' שהעתיק הוא ז"ל שם בלתי נמצא אצלנו וז"ל גם ושתי בת בלשאצר היתה ונועצה עם אחשורוש שישמחו שניהם ביום שיצוה שתבא לפניו בכתר מלכות ושיבא עניה לפני כל השרים וכמ"ש שניהם לדבר עבירה נתכוונו ע"כ, והן אמת החכם הנזכר תמה שם על זה, וכתב כדברים האלה לא יקבלהו הדעת והרי מתוך גנותו למדנו שבחו שלא היה משמש מטתו ביום, ואם הסכימו כן בעת השכרות יעבור אם לא שיאמר זה המדרש שינעול דלת בפניהם וידעו כלם כי זמה הם עושים עכ"ל. ולפי הנראה הדין עמו. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר כי זהירות זו שלא לשמש מטתו ביום היה מפני המקרה הרע הזו ואחרי שפריצות זה הביאו לידי תקלה זו גדר עצמו משם ואילך שלא לשמש ביום אפי' בחדרי חדרים ויותר זר הוא שיקראו חכמים ההסתכלות בה לגבי אחשורוש וושתי דבר עבירה עד שתמהו בגמרא (מגילה פ"ק) ותמאן המלכה מכדי פריצתא הויא דאמר מר שניהם לדבר עביר' נתכוונו אמאי לא אתיא והוצרכו למעשה נסי' שנעשה לה זנב וכו' או שהצרע' פרחה במצחה וכמו שיבא, והנה הה"ר יוסף יחייא ז"ל כתב כדברים האלה מעצמו וז"ל והתכלית שצוה שתבא לפניו ערומה להראות העמים והשרים כי טובת מראה היא ולבעול אותה לפניהם למלאות תאות נפשו נפש הצומחת כי ירעב לסבת שתות היין ומרוב גאותו וגאונו לא היה מחשיב כל העם ההוא וכלם כאין נגדו וכאשר לא יתבייש שר וקצין לצחוק עם אשתו לעיני ב"ח בלתי מדברים להיותם נבזים וכאין נגדו כן רצה אחשורוש להראות העמים גאותו במעשה הלז כי לא היה מחשיבם כי אם כבהמות השדה וכחיתו יער עכ"ל. ודכוותה בגמרא (נדה פ"ב) והמשמש מטתו לפני כל חי אמר ליה רב יהודה לשמואל ואפי' לפני עכברים א"ל שיננא לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשי' מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם, ואינהו מאי דרוש שבו לכם עם החמור עם הדומה לחמור ע"כ, ואע"ג דבתוספות אמר ומיירי בלילה או במקום אפל דבמקום אורה בלא לפני עבדיהם אסור. אף גם זאת לא נאמר על אחשורוש דאית ליה דאסור לשמש ביום משום דרשא דואהבת לרעך כמוך שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ואינו בכלל ישראל קדושים הם ואינם משמשים מטותיהם ביום וחי אחשורוש עביד הכי מאי קדושתייהו דישראל, ומי שצוה להביא אשתו ערומה בפני הכל כדאמרינן בגמרא (שם) איה קדושתו וצניעותו, ואם יין עברו מאן דעביד הא עביד הא וענין בערב היא באה וגו', כבר הפגנו טעמו באופן שחזקה על אחשורוש וושתי שיצא דבר מקולקל מתחת ידם וגדולה חזקה דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו ובכמה מקומות מצינו שנקרא התשמיש עבירה בגמ' (סוטה פ"ק) ויהי טוחן בבית האסורים אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר אשתי מלמד שכל א' וא' הביא לו אשתו שתתעבר ממנו ועוד שם ותיראן המילדות וגו' אליהן להן מיבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו ופרש"י אליהן משמע על עסקי ביאה כגון ויבא אליה, ועוד שם (פ"ה) מ"ד ויהי היום ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן שניה' לדבר עבירה נתכוונו ופרש"י לדבר עבירה והאי לעשות מלאכתו תשמיש, ומכל זה אתאן לדברי ר' אבא בר כהנא שניהם לדבר עבירה נתכוונו דברים כהוייתן כמובא במדרש הנז' ולפירות על הפריצות לא נעשה המשתה בבית הנשים פנימה רק בבית המלכות אשר למלך כדי שתהא מזומנת לבא אליו כדי שיבא עליה, ומדבריהם בגמ' (מגילה פ"ק) ובמדרש אני למד שבעצת אחשורוש היה דבר המשתה במקום ההוא כדאמר שניהם לדבר עבירה נתכוונו, עוד לרז"ל במדרש רבתי (פ"ג) ד"א בית המלכות נתנה אותה בבית איספיליא שלה לומר שאם ימרוד בעלה של אחת מהן תהא אשתו מבפנים ולא תמרוד ע"כ, הנה לפי דבריהם שעשתה המשתה חדר לפנים מחדר מפחד השרים אף אנו נאמר מפחד המלך כאמור, עוד לרז"ל במדרש רבתי (שם) גם ושתי וגם משתותה של ושתי הגיע זמנה של ושתי ליגמם. הגיע זמנה של ושתי לידרך, הגיע זמנה של ושתי ליקצר' הגיע זמנה ש"ל וש"תי למימת כד"א ותתן גם לאשה, משתה נשים משתה גמאין האכילה אותן, ר' יצחק אמר מיני מתיקין האכילה אותן בית המלכות נתנה אותן בבתי' מרווחים מפני שדרכה של אשה מצויה לקלקל, ד"א בית המלכות נתנה אותן בבתים מצויירים כמו שאמר רבי אבא רוצה אשה בסדינים מצויירים מלאכול עגלים מפוטמים, ונראה לי שהם ז"ל ראו בכתוב הזה דברים ראוי להשגיח בהם. ראשונה כוונת המשתה הזה מה היא והנה במשתה המלך כתיב בהראותו וגו' הורה כי תכלית המשתה להראות העושר והכבוד לכל הפירושים המפורשים בשכבר וטעמים רבים באו שם לראיה זו, אמנם משתה ושתי למה, ואין לומר שהיתה כוונתה כמו כן להראות מעלת' כמו שחשב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל כי לא סופר מהמשת' הזה דבר תמשך ממנו כוונה זו כמו שסופר ממשתה אחשורוש והוא מבואר מאד, הלא תראה כי הם ז"ל הוכרחו מפני זה להסמיך הדבר אל תיבת גם ושתי כי על כן אמרו אין גם אלא רבוי מה זה בששה גינוסין וכו', וכמו שאדם ולא אמרו כל גם לשון רבוי הוא כמו שהוא האמת כי בכל מקום כך הוא אבל פה ראו שהוא המשך הדבור והספור כי לא יתקשר עם הנאמר אם יאמר ושתי המלכה עשתה משתה נשים ושיאמר ושתי המלכה הוא כבד על הלשון ולא נמצא כמוהו ולכן הוכרחו לשלילה זו אין גם אלא לשון רבוי כלומר עם שהאמת והצדק שתיבת גם היא פה קשר וסמיכות דבר אל דבר כאמור אין גם האמור פה אלא לשון רבוי כי אחר שלא מצינו לה טעם למשתה זה מוכרחים אנו לומר שהיתה כוונתה ככוונתו ולתלות עצמנו כמשמעות תיבת גם המורגל בשאר המקומות, הכוונה אי גם אלא לשון רבוי כלומר לא בא הרבוי הזה לומר כמו שעשה המלך משתה כן עשתה ושתי אלא לרבות איכות המשתה ולקצר כללו בתיבת גם, ובמקום הזה לא בחרו בזה אלא שיהיה משמעותו אחר וכמו שיבא. גם הוקשה להם מאמר עשתה משתה נשי' והיה לו לומר משתה לנשים כמ"ש עשה משתה לכל שריו ועבדיו, והיל"ל מי הן הנשים אם שרות פרס ומדי אם בנות שושן, ואין ללמוד מפסוק והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי שהיו שם כי לא אמר רק אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך כלומר ששמעו הדברים מפי השרים אשר נמצאו שם ותיבת אשר שמעו כמו אשר ישמעו וכמו שיבא גם הוקשה להם תיבת בית המלך עד שהוצרכו כל המפרשים לבנות לה בית כאלו אמר בבית המלכות וכן הנמצא בית ה' והם ז"ל ביארו הכתוב באופן אחר. כי גם שאפשר לומר שתהיה כוונתה להראות שהיא שמחה בשמחת' כ? המלך וכמו שהוא שמח ומשמח אחרים עמו אם על נצחון מלחמות אם על מושב הכסא או לכל אחד מהכוונות אשר כתבנו למעלה כי כן היא רצתה לשמוח ולשמח נשי השרים והסגנים. לא בחרו הם ז"ל בזה רק שהכל היה נס גמור וכי מה' יצא הדבר לקיים מאמר הנביא ירמיה (ירמיה יא לט) בחומם אשית את משתיהם כמו שהם ז"ל דרשו במדרש רבתי (פ"ג) וז"ש גם ושתי הגיע משתותה של ושתי ליגמם לשון הכרת כמו גוממו עם השופי באופן שאין תיבת גם כמשמעה בכל המקומות ולפי שנאמר שם באותה נבואה הנאמרה על בבל ועל משתאות הללו כמו שפי' הם ז"ל נאמר בת בבל כגורן עת הדריכה עוד מעט ובאה עת הקציר לה ע"כ, אמר ליקצר לידרך, וכן אמרו למימת שכבר היה אפשר שיסירוה מגבירה והמת אל ימיתוה כדברי קצת המפרשים. ושיהיה ההכרת אל המלכות לא אל החיים לכן חזר ואמר למימת. הה"ד ותתן גם לאישה, וביארו לנו הכתוב כמין חומר והדבר כי גם יפול הזרות הנאמר בתיבת גם אם הוא לשון רבוי כדרכו ומאי רבי עד שמפני זה אמרו בב"ר (פ"ט) שהאכילה לכל חיה ועוף, וז"ל ותתן גם. רבוי האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות הכל שמעו לה חוץ מעוף א' ושמו חול. הה"ד וכחול ארבה ימים ע"כ, זו היא גירסת ספרים שלנו, האכילה הכל שמעו לה, והרב ר' אלי' מזרחי ז"ל כתב בביאורו לרש"י ז"ל לרבות בהמה וחיה. בב"ר (שם) הכל שמעו ובאו ואכלו חוץ מעוף א' ושמו חול, דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה, אבל לא שנתנה להם האשה ואכלו דלא שייך בהו טעמא דאשה, וזהו שהכריח לרז"ל בב"ר (שם) לומר שהכל שמעו ובאו ואכלו שפירושו מעצמם ולא שהיא נתנה להם עכ"ל, ואין ספק שגיר' שלנו עיקר כי הרבוי' מוסב על תיבת ותתן, וכמו שנתנה לאשה כן נתנה לכל בהמה חיה ועוף, ומה שתמה הרב דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה, קושיא זו לא מיתרצה כשנאמר שהם מעצמם אכלו דאכתי תימא על עצמך דאין מכין אלא א"כ מתרין והיכן הוזהרו שלא לאכול עד שנתחייבו וגדולה מזו יש תמיה' רבה דבב"ר (פ' י"ב) אמרינן, ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר מהו לאמר להזהיר את הבהמה את החיה ואת העוף, לא דייך שלא הזהרת אותן אלא שנתת להן ואכלו ע"כ, נראה שאדם נתן להן אלא שזה אפשר לתרץ אחר שלא הזהיר כמו שנצטוה או שלא מיחה בחוה כשנתנה להם נחשב לו כאילו הוא נתן להן כפרת שכנתו של ר' אלעזר בן עזריא, ומזה ומזה נראה שהן לא אכלו מעצמן כדברי הרא"ם אלא שהאכילו כגיר' שלנו, וכמה קשה גיר' כלם שמעו ובאו כי מי השמיעם קול זה עד שבאו ואכלו, אלא נראין הדברי' שהאכילו' חוה במעש' ואדם בשתיק', ואפשר שאחרי שראו עצמם מעותדי' למיתה בחרו שימותו כלם עמם, ויותר טוב שנאמר כי חשבו כי בהיות הדבר כולל יותן למחילה ומצינו טומאה נדחית מפני רבי' כ"ש הכא כי לא תהו בראה ואין למחות כל הישוב. ואחרי שנתחוור זה נאמר כי הם ז"ל במאמר זה לא בחרו בזה מפני הדוחקים הנראים, וגדול מכלם היות תיבת עמה הבאה אחריה מורה באצבע ששניהם לבדם אכלו. לכן פירשו ותתן גם לאישה ותתן מית' לאישה עמה שימותו גם שניהם. וענין משתה נשים ביארו משתה הערב לנשים וזה נפרד וסמוך נפרד מיני גמאין האכילה אותן,, ואין לי רב לפרש לי תיבת גמאין ודבר מיני מתוקין ג"כ דבר נאות לנשים, וסמוך. בית המלכות כי עקר הסעודה היה בית המלכות וזה בשני פנים אם מפני שדרכה של אשה לקלקל כי דרך נשים הוא קלקול גדול ואין ראוי שתהיה אשה רואה בקלקול וניבול חברתה. ולכן בחר שתהיינה הבתים מרווחים כדי שתתרחק זו מזו ואם ביופי והידור הבתים שהם מצויירות כדאמר ר' אבא רוצה אשה בבתים מצויירים מלאכול עגלים מפטמים, ובילקוט (סימן תתרמח) אמרו עוד אתה מוצא שהנשים מבקשות להיות יודעות הכל הכניסה אותן למקום שהמלך ישן והיתה אומרת להן זו מסבה של מלך כאן הוא ישן כאן הוא אוכל כאן היא שותה ע"כ וכיוצא בתרגום ירושלמי באופן שהמשתה היה נחת רוח שעשתה להן בהראותן בתים מצויירים אשר זה ערב להן מהאכילה בהראות להן מסתורין של מלך ובזה נתבאר ענין אשר למלך אחשורוש אשר נדחקו בו במדרש רבתי (פ"ג) וביארו בו מה שהשמעהו בפסוק והקרוב אליו ופה ביארו אותו על פי פשוטו, ואם המשתאות היו ב' כמפורסם יפה כיון הה"ר יצחק עראמה ז"ל כי לפי שמשתה הימים הראשונים לא נעשה רק לפרתמים ושרי המדינות והגבירות נשיהן לא היו שם. לכן עשתה ושתי משתה נשים שבעת ימים האחרונים אשר נעשה לכל העם הנמצאים בשושן הבירה ולשרות ולנשי העם היושבים שם בעיר, ולפי מה שפירשתי שמשתה אחד הוא הדבר על נכון משתה נשים בשבעת ימים אחרונים כי לא הן במצות ראיה ואין להראות להן דבר, וה' צבאות יעצה להכרית זרע מקולל זה מעל פני האדמה. ומצאתי כתוב מהה"ר יוסף בן ישועה הנז' לעיל וז"ל גם ושתי המלכה, הנה מפני שמשתה המלך היה בחצר נשאר בית המלוכות פנוי לפיכך עשתה בו ושתי המשתה שלה' וכדי שלא תאמר אתה המעיין וכי בבית המלכות הכיל המשתה ההיא לזה אמר משתה נשים ולא אמר משתה לכל הנשים כי לא קראה זולתי הנשים היקרות.
פסוק י:
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש:
פסוק י:
ביום וגו'. איתא בגמרא, ביום השביעי אטו עד השתא לא טב לביה בחמר' אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותים מתחילים בד"ת ובדברי תושבחות, אבל אומות העולם עע"א שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות, וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרות מדיות נאות והללו אומרות פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי רצונכם לראותה אמרו לו הן ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה ביום השבת היינו דכתיב זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כשם שעשתה כך נגזר עליה ע"כ ויש לדקדק מ"ש יום שביעי שבת היה מה זו תשובה אכתי נימא עד יום השבת לא טב לביה, עוד אומרם ובלבד שתהא ערומה זר עד מאד אפי' למי שהגיע לשכרותו של לוט האיך מלאם לבם לדבר כדברים האלה כ"ש וכ"ש כי כמו שקדם לא היה שם שכרות, ואומר כי הם ז"ל ראו שלא נזכר במשתה ושתי כמה ימים היה אם היה מקדים הכתוב שהיה שבעה ימים יבא על נכון דבר ביום השביעי ולכן אמר שהוא על הז' הידוע מימי עולם הוא יום השבת באופן שהיה יום שביעי למשתה אחשורוש לכל העם הנמצאים בשושן ויום הז' לימי עולם ואחר שזה לו שבעת ימים אוכל ושותה מבלי פנית לשום דבר יפול הזרות אטו עד יום השביעי לא טב לביה כי בשמונים ומאת יום הקודמים היה המשתה טפל והראיה עקר וכמו שנתבאר שם, ומדברים הללו יתבאר דעתנו שם כי משתה אחד הוא אלא שק"ף יום היה בהראותו וכו' ומה שהיו אוכלים ושותים לא היה עקר. וז' ימים אלה הם עקר המשתה כי על כן המהו הם ז"ל וכי עד יום שביעי לא טב לביה ולא תמהו עד ק"ף ימים ומתוך תשובת' אתה למד שאלתם שאמרו יום שבת היה ואם איתא שהשאלה היא על כל קפ"ז יום מה זו תשובה וכי בק"ף יום כמה שבתות היו אלא איברא כדאמרן. ונחזור לענין ועוד דקדקו הם ז"ל מ"ש כטוב לב המלך בכ"ף ולא אמר בטוב בבי"ת ואמרו שלא היתה טובה שלימה וכמו שקדם בפסוק ויין מלכות רב ושם הרבינו לדבר דברים של טעם למעט בשכרות הנראה מפשוטן של כתובי' כדי להרבות בכבוד שמי' עיין עליהם ותברכני נפשך ומכל זה באו לומר שהיה זו ביום השבת לתת נקמת ה' בושתי וכמו שיבא ואמרו כי עם בני ישראל רב ועצום עושי דברו ית' בששת ימי המעשה לא יקראו אוכלים ושותים כי אינם אוכלים רק להשיב נפש ההכרחי שלא יוכלו לגרוע ממנו אבל ביום השבת לכבוד מי שצוהו אוכלים ושותים ומתענגים לווים עליו להרבות בשמחתו וזהו שדקדקו בלשון הגמרא (מגילה פ"ק) יום שביעי שבת היה שישראלים אוכלים ושותים כאלו בששת ימי המעשה אינם אוכלים ושותים והוא דקדוק נאה לכל ירא ה' ואמר כי ביום השבת שדרכן של ישראל לאכול ולשבוע לשתות ולשמוח ואין דבר קלקול יוצא מתחת ידם אדרבה אוכלים ושותים ומתחילים בד"ת ובדברי תושבחות יגדל עון אחשורוש ועמו שאין מתחילים אלא בדברי תפלות ויזכר עון הארורה ושתי, ואפשר שיהיה דבר ומתחלים דוקא קודם האכילה כי בזה יתישר לבם ולא יתפתו ביינם אחרי שהולך לפניהם ה' והוגים בתורתו ושבחיו הם דבר נטילת ידים אשר רבו דקדוקיהם ודברי הברכה הנאמרת עליה ושבח המוציא לחם מן הארץ. וע"ד זה כתב הר"י בן הרא"ש ז"ל בספ' פרפראות בפרשת חיי שרה (בראשית כד לג) פסוק לא אוכל עד אם דברתי דברי כי עבד אברהם אנכי והנהגתי בביתי שלא לאכול עד אם דברתי ברכת נטילת ידים וברכת המוציא ע"כ, והפליא לדברי כי אלה הם דבריו באמת והאחרים הם דברי אברהם אשר שלחו לא דבריו ופי' הכתו' לא אוכל עד אשר אברך ואל תתמהו על הדבר כי עבד אברהם אנכי והוא למדני זה ועוד יש לימוד גדול מדברים הללו והם אמרות טהורות מובאו' בס' היראה להחסיד רבינו יונה זצ"ל שכתב ואל יניח שום ענין לא מפני עצלות ולא מפני בושה כגון אדם שרגיל לאכול ג' סעודות בשבת סעודת מצוה ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה מצוה אל יניח המצוה מפני הבושה כי אוי לה לאותה בושה אלא יעיז פניו ויאמר שימו ואם עוד כזית במצות הבורא עכ"ל, וככה אליעזר עבד אברהם במקום שלא היו רגילים בברכת נטילת ידים והמוציא ויתר המצות ואין ספק כי בזה יהיו מרוחקים מן החטא הרחק מאד ואם על אחר הסעודה אומר אין רע כי גם בזה יודו כי לא נמשכו אחר האכילה והנם אומרים ראשונה ד"ת על שלחנם ואחרי כן דברי שבחות הן ד' ברכות שמברכין עליה. האמנה במדרש הילקוט (סי' תתרמח) כתוב כלשון זה. ישראל כשהם אוכלי' ושותים עוסקים במקרא במשנה בגמ' באגדות אבל אומות העולם וכו' ונראה שעל כל הסעוד' דבר שתחלת' וסופה יראת שמים והוא מה שכתב החסיד הר"י יעבץ ז"ל בפי' אבות (פ"ג) משנת כל שלחן וכו' ז"ל י"מ מראשו של מקרא המזבח עץ ג' אמות כמו יש אם למקרא תורה נביאים וכתובים ורשב"ם ז"ל כתב פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן לומר בזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות ושיר הלויים עכשיו במקום הקרבן מאכיל לעניים ובמקום השיר מדבר בד"ת ולזה נהגו הלועזים לשורר אחר הסעודה ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש אבל העקר הדבור ממש לומר איזה דין או חידוש פסוק או אגדה כי ג' חלוקות הם צדיקים גמורים הא דאמרן, בינוניים המזמור, רשעים ולא כלום עכ"ל, ואתה הראית לדעת כי הן הן דברי המדרש עוסקים במקרא במשנה בגמ' ובפסוק יבא המלך והמן אנו עתידים לאמר עוד אמרות טהורות בדבר הזה דורשה משם ומצאת כי טובים המה. האמנה אומרם ובלבד שתהא ערומה יתבאר מתוך מאמר הילקוט (סימן תתרמט) אמרו שם אחשורוש שהיה טפש אמר אין נאה כושתי המלכה ולא תאמרו מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת אמרו א"כ תבא ערומה שכן הוא אומר להביא את ושתי המלכה ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות ע"כ, ומזה משמע שדבר בלבד שתבא ערומה על דברים אחרים הוא בא ושהוא פתח להם פתח לשאלה זו כמ"ש ולא תאמרו וכו' ואפשר שלזה הטעם הטעים בעל הטעמים תיבת אמר בפזר גדול, ופי' הה"ר יוסף גאק"ון ז"ל כי לפי שהיה הדבר זר מאד ומבהיל ע"כ הטעימה בטעם מבהיל ולפי מה שכתבנו היה הטעם כי עוד היו אמירות אחרות קודם שיצוה דבר זה, ודקדקו תיבת כי טובת מראה היא לשון מיעוט כלומר היא מעצמה ואפי' ערומה והטעם כי היתה הסבה למדוד לושתי כמדתה שהיתה מתעמרת בבנות ישראל ערומות ביום השבת ולכן לא בא דבר זה ביום אחר רק בשביעי כדי שיהיה נכר לכל, ולא מתוך שכרות הרבה כי גם מאמר בטוב לב המלך בב' לא יצדק כי לא היה עדיין שמח כענין נבל אשר נאמר בו ולב נבל טוב עליו וסמיך ליה והוא שכור עד מאד מה שלא נאמר פה רק כטוב לב המלך ולא בטו' ולא שכור, ופריצו' דברי הארורה ושתי אליו אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וכו' כבר דברנו בו בפסוק ויין מלכות רב והנה גם הוא אחרינו בפסוק ותמאן המלכה ושתי בס"ד, ושם בפסוק ויין מלכות רב תמצא מאמר אחר להם ז"ל בטעם אומרו כטוב בכ"ף ולא בטוב בבי"ת, ומעתה שמע ביאור הכתוב כפי דבריהם וטעמו כטעם לשד השמן אמר ביום השביעי כטוב לב המלך שאם היה זה באחד מהימים הראשונים יפלו ממועצותיהם ולא תקום ולא תהיה עצה נבערה כזו כי הוא איננו שכור כמ"ש וגם כי אם היה שותה יין ביום שינה מפיגתו בלילה אבל לפי שהיה ביום השביעי יום החטיאה לבנות ישר' והתעמרה בהם בבת וקלס כטוב לב המלך כי לא המתין שישתה הרבה רק כטוב לב המלך כלו' כשהתחיל לשמוח מעט ביין נתפתה ביינו כי יום השביעי תבע עלבונו וקלה שבסבות הספיקו ואמר למהומן להביא וגו' דמאן דחב לשבתא פרעיה שבתא, והנה בעלי המסורת מסרו בידינו דבר זה אמרו ביום הז' ב' ר"פ ביום השביעי נשיא לבני אפרים ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, וביאורו. אמרינן בסיני רבה (פי"ד) מי הקדימני ואשלם מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה וטבוח טבח והכן א"ר יוחנן ערב שבת היה ואין והכן אלא שבת שנא' והיה ביום השישי והכינו אמר הב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב ועלי לקבל קרבנו ברצון הוי מי הקדימני ואשלם ע"כ, הורו לנו כי יום השביעי זה יום שביעי לשבוע הוא יום שבת ומעתה ענין ביום השביעי כטוב לב המלך ביין שבת היה ונזכר להם הב"ה זכות יוסף ששמר את השבת קודם נתינת התורה והארורה הזאת שבאה להשכיחה מהם שורת הדין שתפול בידה לכן נגזר עליה גזירה זו ביום השבת, ושוב מצאתי להה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל שכתב ב' ראשי פסוקים ביום השביעי כטוב לב המלך ביום השביעי נשיא לבני אפרים מה להלן בשבת אף כאן בשבת ע"כ, והמתרגם הפלא עוד לדבר בפסוק זה וכה אמר ומרדכי צדיקא צלי קדם ה' מן יומא קדמא' דמשתיא עד יומא שביעתא דהוא שבתא לחמא לא טעים ומוי לא שתי וביומא שביעא' דהוא יומא דשבתא עהלת קבילתיה וקבילת סנהדרין קדם ה' וכד שפיר לביה דמלכא בחמרא גרי ביה מלכא דשגישתא לערבלא משתייהון בכן אמר למהומן דהוא שיגושא ומתמני על מהומתא, ביזתא בז ביתא, חרבונה אחר ביה, בגתא ואבגתא עתיד מארי עלמא לעסאה יתהון כגבר דעצר ענבוי במעצרתא תרין זמנין עתיד לצדיותהון להני שבעה רברבן דמשמשין באלין שבעת יומין קדם אפי מלכא אחשורוש ע"כ, ואומר ראשונה כי טעם צום מרדכי וסנהדרי גדולה הוא מפני חילול השם שהיו כמה וכמה מבני ישר' שמה אוכלים ושותים ומקלקלין כמו שקדם ולפי שמרדכי הצדיק התחיל במצוה תחלה וממנו צדק למדו הסנהדרין על כן הזכיר ומרדכי צדיקא צלי ולא הזכיר הסנהדרין. וביום השבת מהטע' האמור למעלה עלתה צעקתם למרום ולכן הספיקה קלה שבסבו' להדיח עליה את הרעה ודרש שמות הסריסים על שם המאורע, וכן במדרש רבתי (פ"ג) בחילוף מעט לא שיכחישו פשוטן של מקראות כי אלה שמות האנשים היושבים או משרתים לפניו אלא שהוקשה להם ז"ל כי מה בצע בידיעת שמותם ושיהיו נזכרים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולכן בקשו לדרוש בהם וכן בשמות הכתובים בפסוק והקרוב אליו ושם נאריך בס"ד, והה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה כתב, וז"ל אלו ז' יועצים למלך היו כל א' יומו לכך אין בתחלת שמות ו' כמי מרס ומרסנה לכך דבר ממוכן ביום השביעי.
פסוק יא:
להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא:
פסוק יא:
להביא כבר הקדמנו למעלה מדברי המדרש שמענין בכתר מלכות למדי בגמרא (מגילה פ"ק) שצוה שתבא ערומה לא יהיה עליה עוד רק כתר המלכות להראות שאין יופיה מצד תכשיטי' ואמרנו כי זהו אומרו כי טובת מראה היא לשון מיעוט היא מעצמה לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן וכי כל זה היה בדבר ה' ביען היתה מתעמר' בבנות ישראל ערומות, והה"ר יהודה ן' שושן ז"ל כתב ז"ל להביא את ושתי מוכתרת בכתר מלכות כדי שיראו העמים כי הוא שלם בתכלית בכל הדברים אשר הם חמדת כל האדם כי עד עתה הראה להם דירה נאה וכלים נאים ומה לו עוד להראות כי אם אשה נאה וזה טעם להראות העמים וגו' נמצא קשור הענין כי כוונת המלך במשתה אשר עשה כדי להראות עושר כבודו וטוב מזלו בדירה נאה וכלים נאים ומה גם עתה כי אם להראות אשה נאה, ומפני שאמר העמים ולא אמר לעמים פלפלו לפרש שיהיו העמים מראים זה לזה כמה גדול יופיה ויהללו וישבחו מקחו בפניו ואין זה דקדוק עכ"ל, ואני אומר דבר טוב דבר אשר דבר ולא מדקדו' העמים או לעמים כי זה בלי ספק אין בו לא ריח ולא טעם אלא שהי"לל להראות העמים והשרים אם היתה הכוונה שיראו יופיה אבל מדקאמר להראות משמע להראות לאחרים וביאורו שהעמים והשרי' יראו יופיה ויהללו זה ישבח עינה וזה רקתה וזה פיה וכל אבריה אחת לאחת כי שמא היא יפה בעיניו ואהבתו אליה מצורף לגודל משפחתה מחשכי' עיניו לבל יראה בה ערות דבר והעמים והשרים כל אחד יחפש על מום וכאשר לא ימצא יראה כי היא טובת מראה ויתפרסם טוב מזלו כי מן השמים הקנוהו אשה אין כמוה בכל הארץ מוסכם מהשרים והעמים כלם, ושוב מצאתי אל הה"ר יוסף גאקון ז"ל שדקדק בזה וכה אמר ויראה לי שלא צוה שתבא אלא שיביאוה כאחת הנבנות כי כן תורה מלת להביא כי מן הראוי שיאמר שתבא ושתי לפני המלך, וגם מלת להראות אינה בדיוק כי ראוי שתאמר שיראו העמים והשרים את יופיה לא להראות כמו שמראים השפחה הנמכרת בשוק היש בה מים אם אין ומאחר שהגיד שעברו יין אין להפלא ממנו כל דבר עכ"ל, ואני כבר הראיתי למעלה בראיות רבות ועצומות כי לא היה שכור להגדיל בכבוד שמים ודלא חספא ואשכח חספא, גם מה שדקדק מאמר להביא אינו דקדוק כי הוא נקשר למעלה אמר למהומן וגו' להביא וגו' ולא יתקשר היטב שתבא והוא מבואר והנה הכוחל עיניו בעפר רגלי רבותינו הקדושים יראה בעיניו ולבבו יבין כי כל דברי הכתוב להביא, להראות, דברים צדיקים וזה כי אחרי שהענין נמשך למאמרם הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות והוא אומר שהיא על כלנה. שורת הדין שיביאו אותה להראות כי כנים דבריו ואז יחוייב שהוא לאמת דבריי יראה להם אבר אבר ויאמר הראיתם עין כזה או פה או רקת וכן על השאר. יטעום טעמו של מקרא כי בהיותו מיושב בדעתו שמח מעט ביין כנראה מכ"ף כטוב כמו שקדם שפט בדעתו שלא תסכים היא לבא ערומה בפני בני אדם ולכן סבב פני הדבר ושנה טעמו כאמור להביא את ושתי המלכה לפני המלך ואלו לפני העמים והשרים לא אמר כמו שהיה האמת רק לפני המלך כאלו היא הריאה לבד ואחרי אשר שמחו השם והוא במקום ההוא בדירה נאה וכלים נאים לפניו הנה הוא רוצה לשמוח בהשביע עינו באשה נאה וחסודה והוא חשב לעור עיניה בזה ותכליתו היה להראות לא לראות והיא הבינה התכלית ומיאנה. וכל שופט בצדק ישפוט כי מאמר להביא את המלכה ושתי לפני המלך יסתור דברי הה"ר יוסף גאקו"ן שכתב שיביאוה כאחת הנבלות דא"כ למה יחס אותה למלכה ודי והותר להבי' את ושתי לפניו דלא חיישינן לתרי ושתי כמו שלא חשש ממוכן באמור ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך כי זה באמת כוונתו להמעיט בכבודה ולהפחית מעלתה וכמו שיתבאר שם בס"ד. ואם ירצה כי כאשר תמאן יביאוה כאחת הנבלות למה יפתח פיו לשטן, ותו הא השתא שמיאנה ולא הביאוה עד עמוד למשפט יודעי דת ודין אדרבה נכרים הדברי' כי אחרי שהיה רוצה להעביר לה דרך נשים לבא מלובשת ומקושטת ומקוטרת ושתבא ערומה להצדיק דבריו שורת הדין שיצוה לכבדה ולכן אמר המלכה שיזהרו בכבודה כי היא מצד עצמה ושתי ראויה לכבוד וכ"ש בהיותה מלכה ולכן לא יערעו בה ולא יקלו בכבודה וזה טעם הכתר, ביען בראותם אותה ערומה יבאו להקל בה כי על כן לא יכנס אדם עם רבו למרחץ אם לא שצריך לשמשו ולכן צוה שישימו הכת' בראש' כדי שיהא מורא מלכות עליהם, וביען מראה הפנים אינה ראיה גמורה ביען אפשר שיתוקן בתמרוקי הנשים צוה שתבא ערומה כדי שתראה היותה טובת מראה, וטעם הקדימו העמים לשרים וכן לא יעשה כי עקר ההראות ראוי שיהיה לפני השרים כי אין מדרכן של בני דעת להתפאר רק בפני הגדולי' אולי פחד שמא השרים מקנאתם ביופיה יטילו בה פגם ולהצדיק דבריהם כמו כן, מדיות נאות פרסיות נאות לכן העצה שיראוה העמים תחלה אשר לא הורגלו כ"כ בנשים יפות כמו השרים ואחרי שהם יקפצו בתחלה לשבח יופיה כדרכן של הדיוטות לקפוץ בראש אז שרים יעצרו במלין וכף ישימו לפיהם. ואמרו במסרה. להראות ג' מלאי' (דברים ד' כ"ו) אתה החילות להראות את עבדך. להראות העמי' והשרים, להראות את אסתר. וכתב הר"י בן הרא"ש ז"ל בספר פרפראות פרש' ואתחנן, זהו שדרשו שהראה לו הב"ה למשה כל מה שאירע לישראל היאך ישבו בשלותן וכל המציקין שעתידים להציק להם וזהו להראות העמים והשרים את יופיה היאך הם ביופים ושלותם, להשמידם נתן לו להראו' שהראהו המציקים להם ע"כ, ואני אומר למדנו כי תחלת גאולתנו ופדיון נפשנו היתה מפלת הארורה הזאת וז"ש אתה החילות להראות את עבדך, וזה במה שצוה להראות העמים והשרים וזו היא ההוראה ששלח מרדכי להראות את אסתר כי מאחר שהוא ית' התחיל בהראות מפלת ושתי כדי שתבא היא תחתיה לא ישקוט כי אם כלה הדבר ולכן להראות את אסתר וגו' לבא אל המלך וגו'. כתב ההר"י ישועה וז"ל להראות העמים והשרי' את יופיה, הנה זה הלשון ירמוז שהמשתה האחרון. היה לשרים ולעמים כלומר לראשים ולהמון לא כמשתה הראשון שהיה לשרים לבדם ולעם לבדו:
פסוק יב:
ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו:
פסוק יב:
ותמאן דברי' רבי' נאמרו במיאון זה. בגמ' (מגיל' פ"ק) מכדי פריצתא הואי דאמ' מר שניה' לדבר עביר' נתכוונו אמאי לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת, במתנית' תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, וההר"י ן' שוש"ן כתב וז"ל אומרם שפרחה בה צרעת ראיתי מי שעשה לו סמוכות ממ"ש כאן נגזר ואמר בעוזיהו כשנצטרע (ד"ה ב' כ"ו) כי נגזר מבית ה' ואני אומר כי עונשה מסכים עם עונה כי היא נשתמשה בישראל שהם קדש כי קדש ישראל לה' כתיב ושבת קדש היא וכמו שהמשתמש במלאכת הקדש עונשו בצרעת כי היא שנשתמשה בישראל וחללן מקדושתן תענש בעונש השולח יד בקדש וזה נכון מאד וכפי מה שקדם שכל המדות בטלו ומדה כנגד מדה לא בטלה ובמתניתא דתנא בא גבריאל ועשה לה זנב ג"כ עשו לו סמך מלשון נגזר עליה בחילוף א"חה"ע וכמו שפירשו השוק והעליה השוק והאליה וכפי המליצה אמרו זכר את ושתי זכרות נעשה לושתי שכן דרשו ויזנב בך הכה אותם מכת זנב שהיה חותך מלותיהן וזורק כלפי מעלה ולי אין צורך לכל זה כי כלל הענין שמצד עוצם פרטיות ההשגחה נתגלגלה סבה מן השמים שתמאן והם אמרו אם ע"פ קבלתם אם ע"פ דעתם הרחבה כי הצרעת פרחה בה או שעשה לה זנב ויחסו הענין הזה לגבריאל כי הוא הנראה לדניאל במראיו וכיוצא בזה אז"ל (איכה א כ) כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל עכ"ל ומה שכתב שעשו לו סמוכות לתיבת נגזר ולתיב' עליה אשר לא יקרו בעיניו' דברי צדיקי' הם ובירושלמי דרשו' והראו' ג"ש, והתוספות כתבום בגמרא, ומדבריהם אני למד אחרי שנמצאו ג' נגזר, אשר נגזר עליה, כי נגזר מבית ה', כי נגזר מארץ חיים, כי הרמז בזה לקיים דברי רז"ל שהומתה ושתי שלא כדברי קצת מפרשים כמו שיבא במקומו בס"ד כי אשר נגזר עליה הם ב' דברים שנצטרעה כדברי כי נגזר מבית ה' ושהומתה בדבר כי נגזר מארץ חיים. האמנה מ"ש שנשתמשה בבנות יש' שהן קדש פרחה בה צרעת דברי נכונים הם, ונשוב לדברי האגדה שבא גבריאל ועשה לה זנב ואומר כתב הרשב"א ז"ל בפי' האגדות ז"ל כבר ידעת כנוי הכתובים ב"מ גם בדברי החכמים ז"ל הראש לכל קצ' הדבר החשוב והזנב קצה הגרוע שבו מפני שהראש האבר הראשון והחשוב שבכל בעל חי, והקצה האחרון שבמיני ב"ח הזנב ותשמישו מעט וחלש והוא אומרו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב ותרגום הוא יהא תקיף ואת תהא חלש ואז"ל (אבות פ"ד) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים ולתכלית החלש כאשר אמר הנה שני זנבו, האודי' והושאל עוד לכל דבר נולד באדם שאין בן צורך כיבלות המתגדלות באדם ונעשות כיתדות ובעירובין (פ"ב) ויבן ה' אלקים את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב רוצה בו דבר אחר שאין בו לא פרצוף ולא צורך וזה נתיילד עליה לעונשה כיבלת גדולה והוא לה דבר של כיעור ושל גנאי תחת יופי והוא הזנב שאמרו כאן, ובמאמרם ז"ל בא גבריאל וחבטם בקרקע, בא גבריאל להפוך את סדום וכאלה רבים ומלה זו גזורה מגבורה עכ"ל, ואבא מארי ז"ל פי' בענין הגדה זו דבר נאה ומתקבל וראוי שתדע מה שבא בפסיקתא רבתי אמרו שם, וריויה דרביעאה דמי לבר אלהין וריויה דקדמאה לא נאמר אלא דרביעאה זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב וללמדך שהצדיקים גדולי' ממלאכי השרת כיון שראה נבוכד נצאר לגבריאל נזדעזעו כל אבריו ואמר זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב ע"כ, וכיוצא בגמ' (סנהדרין פ' י"א) למדנו כי גבריאל היה מציל זרע זה תמיד ונותנו לראש ולא המיתו במלחמת סנחריב ולא באש הגדולה של חנני' מישאל ועזריה ועתה נהפך לאויב לארורה הזאת אשר היא בת בנו של נבוכד נצר וזהו שעשה לה זנב להורות על זה, ואני אומר ר' יוסי ומתניתא בהא קא מיפלגי דר' יוסי סבר שלא צוה שתבא ערומה כי גנאי גדול הוא ולכן אמר שפרחה בה צרעת דבר נראה והוא עונשן של גסי הרוח כדבריהם ז"ל וזו כאחד מהם, ומתניתא סבירא ליה האי דרבא שצוה שתבא ערומה וכמו שהוכחנו למעלה מפסוק להביא את ושתי המלכה וגו' עיין עליו וכמו כן למדוד לה מדה כנגד מדה ולכן אמר שבא גבריאל ועשה לה זנב שאי אפשר לכסותו בבואה ערומה והוא מבואר, שוב מצאתי במדרש רבתי דאחשורוש כתיבת יד. וז"ל ותמאן מכדי פריצתא הוה דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו אמאי לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת כד"א מאנה לנגע נפשי. במתניתא תנא מלמד שבא גבריאל ועשה לה זנב כההיא דתנינן תמן ממאנין את הרחלות שלא יעלו עליהן זכרים ע"כ. ומעתה הובררו הדברים ונצטדקו, ובדבר המיאון הזה ומשפטו ראיתי רוב המפרשים מוסכמים לדעת אחד ויען הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל הטיב לכלול דבר כלם בתוספ' טובה אמרתי יהודה יעלה בתחלה וז"ל חכמי הדור שראיתי דבריהם הטריחו עצמם לומר שהדין עמה כי הוא טעה כמה טעיות בזה השכיחות, הא' כי שלח שתבא לו בהזדמן כטוב לבו ביין לא בעצה והמתנה כי דרך נשים שיבאו הגדולי' אל חדיריהן לראותן לא שתצאן מפתח ביתן כדי שיראו העמים והשרים את יופיין כאלו הן משועבדות להם וכ"ש אשה גדולה ומלכה שתבא לפני שריה ועבדיה וזה טעם ותמאן המלכה אם מצד גודל מעלתה ואם מצד הטע' הכללי כי היא אשה וז"ט ושתי כי מן המוסכ' והמפורסם מכבדה יותר מגופו, ועוד טעה במה שלא זרזה מקודם כי אם בפתע פתאום ?בדבר ראשון מבלי שיקדמנ' הודעה ומתון עצה ובפרט לעת אשר גם היא הקדישה קרואיה והיאך תעזוב אותן גם כי יש בזה מן הבוז והקלון לעת התגדלה עם בנות עירה שתקרא כאלו היא משועבדת אל השרים והעבדים ואלו היא והם באו אליה לארמונה למען ראות גודל תפארתה הנה זה הוא הטוב לה, אך עתה מיאנה בתשובה קשה וז"ט ותמאן וגו' לבא בדבר. ועוד היה מן הטעות כי אחר שהסכימה דעתו בזה הזרות היה לו לתקנו כשישלח ע"י הפרתמים ושרי המדינו' כרשנא שתר וכיוצא בהם כי בזה יראה שהם שלוחיה ועבדיה אשר הובל למלך על ידיהם לא אל השרים והעמים וזה טעם אשר ביד הסריסים עכ"ל ובזה הגנות האחרון הטיב מאד הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל שהסריסים הללו הם האנשים המסורסים הנהוגים אצלם כדי שיהיה לבם נכון בטוח שלא הזנינה עמהם ואחרי ששלח בעדה עמם נראה בפירסום כי לא בטח בה לב בעלה וכדי בזיון וקצף. ואני אומר זדון לבה השיאה כי היה לה טעם לשבח בשגגותיו והיא בגובה לבה העזה פניה ותאמר לא כי ראתה עצמה מלכה ולא בחנה היות אשה לאיש והוא ימשול בך כתיב וממוסרי רז"ל אין מסרבין לגדול וכל דבר לא יכחד מהמלך וכל הדברים והאמרים מרים ומגוני' אשר קדמו ראה ועכ"פ צוה מה שצוה והיא בגאה וגאון אמרה כי אין רצונה לבא בדבר המלך כי איננו כדאי למשול עליה כגודל מעלתה וכמ"ש בגמרא (מגילה פ"ק) שלחה ליה בר אהוריריה דאבא וכו' ואמתת דברים הללו בפסוק ראשון מהמגלה תמצאנו ותעלוזנה כליותך בדבר שכתי מישרים כי הוא מלך בן מלך אבל בערך נבוכד נצר לא היה כדאי לכבד אורות סוסיו ורואה אני דברי הה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כי תיבת ותמאן מורה שהפצירו בה עד בוש פעמים שלש, ואין ספק כי השתדלו להסיר כל הגנויות בפעמים הללו ולא שמעה ולא הטתה אזנה כי מאת ה' היתה לה לבעבור הדיח עליה הרעה אשר היתה מתעמרת בבנות ישראל ערומות ביום שבת כמו שקדם, ואומרו אשר ביד הסריסי' אחשוב כי גם זה הוא להגדיל אשמתה כי אם היה הדבר בינו לבינה אין רואה היה תפארתו עבור על פשע אבל היה ע"י אמצעיי' ולכן ויקצוף המלך מאד ועוד נדבר בזה בסמוך בס"ד. ואחרי אשר כתבתי כל זה מצאתי ראיתי דברי תרגו' ירושלמי בפשוק זה והנני מעתיק דבריו ללשוננו הקדוש, אמר השיבה ושתי המלכה ואמרה להם לשבעת הסריסים המסורסים לכו ואמרו לו לאדוניכם השוטה שאף אתם נשטתית' כמוהו אני היא ושתי המלכה בת מלכים דמלכי בבל מתחלה בלשצאר אבי לקבל אלפא חמרא שתי ולא הטעה אותו יינו לומר דברים בלתי ראויים כמוך, באותה שעה הלכו ואמרו לו למלך דברי ושתי המלכה. וכאשר שמע המלך את הדברים האלה כעס כעס גדול וחמתו בערה בו, ושוב שלח לה ביד שבעת שרי המלכות היושבים ראשונה במלכות עתה לכו ואמרו אליה לושתי המלכה אם לא תשמע דברי ולא תבא לפני ולפני המלכים האלה אהרוג אותך ואאבד יופיך ממך, וכאשר הלכו שרי המלך ואמרו לה לא החשיבה אותם, אלא ענתה ואמרה לכו אמרו למלך הסכל שמועצותיו מקולקלות וגזירותיו בלתי מתוקנות הלא אני ושתי המלכה בת בלשאצר בת בנו של נבוכד נצאר מלך בבל שמיום שנבראתי לא ראה איש גופי אלא אתה המלך, ועתה אכנס אני לפניך ולפני שבע ועשרים ומאה מלכים מוכתרים בכתרים יהרגו אותך ואותי יקחו לאשה השיבה הגדולה שבפרסיות ואמר' לה לושתי אם יהרוג אותך המלך ויאבד יופיך לא תבטלי שמך ושם אבותיך ולא תראה גופך וגוייתך לכל איש אלא למלך בלבד. באותה שעה כשאמרו גדולי המלך שמיאנה ושתי המלכה לבא כמו שאמר המלך אשר שלח ביד הסריסים קצף המלך מאד וחמתו חזקה עליו ע"כ. מה יקרו דברים הללו דברי קבלה מה עצמו מה טובם מה יופים כי הנה חשש המלך שמא לא באה לפי ששלח על ידי אנשים פחותי המעלה המסורסים כמו שקדם, ואף אם קצף כל קולה ועזות דבריה אף גם זאת הוסיף שלוח שרים ונכבדים היושבים ראשונה במלכות ואז הוסיפה על חטאתה פשע רב ועצום בחשוד המלכים ההמה שרי המלך הורגי נפש ולקחו נשי אחרים כד שאמרה שיהרגו למלך ויקחו אותה לאשה הגם כי לכבוד הבאים תלה המיאון בצניעות שמעולם לא ראה בן אדם בשר ערותה ולא ארחיק שתהיה כוונתה שיבא הדבר לידי גמר שיהרגו אותו ואותה יחיו וכהא דאמרי אינשי בהדי שותא (ב"ק פ"ח) פלכא אי נמי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין לארעא ובאופן זה עקצתו ונעקץ. ולמדנו מדבריו שביאור הכתוב ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך עתה בפעם השנית כאשר לא באה בראשונה אשר היה ביד הסריסים בפיהם כמו ובידו רצפה דמתרגמינן ובפומיה ממלל, והאמת קשה היה בעיני שתתפאר מלכה גדולה כזו בת מלכים שמיום שנבראה לא ראה איש בשרה ומה הניחה לזונות עד אשר ראיתי בפרקי ר' אליעזר הגדול (פ' פ"ט) ר"ש אומר כל מנהגן של מלכי מדי כשהיו אוכלים ושותים היו מביאים לנשיהם גלויות בשר ערוה משחקות ומרקדות בפניהם כדי לראות ביופי תארן ע"כ. ומעתה הדין עמה להתפאר כי אף אם זה דרך מדי היא מעולם לא עשתה זאת וגם עתה לא תעשה כי איננה כשאר הנשים אשר ימשלו בהן אישהן להכריחן לדבר מכוער כזה, ומזה צמחה קנאת השרים והמה עזרו לרעה בעלות חמת המלך ולכן היטיבו דברי ממוכן בעיניה' וזה שקרא עותה ושתי המלכה על כל השרי' הנוהגי' המנהג ההוא מאז ולמה תאמר ושתי עתה שדבר המלך מגואל וליבו נבזה הוא בהיו' הדבר זה דרכם כל הימים, ואומר ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ביארוהו המפרשי' בפירושי' שוני' או שקצף ובער בתוכו ולא הרא' כעסו או בהפך שבערה כאש חמתו עד שפני להבים פניו ומבלי מתון הזמין דינה תכף ונגמר דינה והוציאוה להריגה, ואפשר לפרש ותמאן לבא בדבר המלך בשום זמן אשר ביד הסריסים עתה כי היה לה לבא אחרי כן אם הקפידה על השלוחים או לבא בלבוש מלכות אם הקפידה לבא ערומה אלא שמיאנה שלא לקיים מאמר המלך ועל שלא באה אז אמר ויקצוף המלך מאד ועל שלא באה אחר השלוחים אמר וחמתו בערה בו ודברי' הללו כראי' נכונים בענין ובכתוב אלא שמצאתי לרז"ל במדרש רבתי (פ"ד) דאחשורוש דברים מורים הפך זה. איתא התם סוף פסוק להביא את ושתי ר' פנחס ור' חייא בר גוריא בשם רב אמר בקשה ליכנס אפי' בצלצול כזונה ולא הניחו אותה אמר לון הן וערומה אמרה אכנס בלא כתר הם אומרים שפחה היא זאת תלבש בגדי מלכות ותכנס א"ר הונא אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות הנה מבואר נגלה שרצתה והפצירה לבא ולא הניחוה והן אמת הלשון הזה קשה להולמו ונ"ל לפרש כאשר בחנה בדעתה כי חטאה במיאון או שמעה כי עליה מחרישי' הרעה כל עבדי המלך נתחרטה ורצתה ליכנס ערומה ובכתר רק שיניחוה לכסות בשר ערותה בחגורה כזונה כי אפי' הזונות המבקשות להשביע עיני בני אדם ולהלהיב לבם אל המשגל מכסות ערותן ולא הניחוה כי אמר מאמר המלך והשרים היה ובלבד שתהא ערומה א"כ די והותר שותרנו לה מיאונה במאמר המלך ומה גם אם היה פעמי' כדברי תרגום ירושלמי אבל תבא ערומה אמרה אכנס בלא כתר כי כשלא יהיה דבר מכוסה יראה כי כך עלה במחשבתו אבל בהביאה כתר מלכות ושתבא ערומה ואפי' בשר ערוה יראה שכוונתו לבזותה ולהסירה מגבירה ויאמר המלך הרואים יאמרו שפחה היא זאת כי לא הורגלו אנשי פרס שתראה המלכה בפני בני אדם ולא יכירוה ויאמרו זו שפחה לכן צריך שתבא בכתר מלכות אמרה תלבש בגדי מלכות ותכנס כלומר ושם תסיר בגדי מלכותה ולא תכנס בכתר מלכות שיראה שכוונתו להסיר המלוכה ממנה אמר אין הדיוט וכו' כלומר אם לא תכנס בכתר יאמרו שפחה היא זאת כמ"ש ואין הדיוט משתמש בבגדי מלכות זה נ"ל ליישב לשון זה קצת, ואז"ל מפני שראו תיבת מאד אמרו (שם) ברבתי שצוה הב"ה לשרו של חמה להרבות גחלים ולהגדיל המדורה עד יחם לבבו ותהי כאש בוער עד עת קץ הפלאו' דכתי' וחמת המלך שככה כדאיתא התם:
פסוק יב:
אמר המר משה מפשטו של רבינו הגדול באומרו שמלך מעצמו שלא היה מזרע המלוכה אפשר כוונת הכתוב כי בראשונה בראותו את ושתי שעשתה משתה נשים נראה כי כוונתה להגדיל עצמה לומר שהמלכות שלה הוא, וזה שאמר גם ושתי ועכ"ז היה בספק אצל המלך אולי אין כוונת' רק להביא לב שרות פרס ומדי אליה כמו שכיון המלך ולזה שלח להביא את ושתי היות דרך איש לחזר אחר אבידתו רק שכיון לדעת מה בלבה במשתה כי אם הכוונה לשררה לא תבא, וההפך בהפך, ובראותו כי לא באה ויקצוף המלך מאד. וחמתו שהיה לו מקודם בעשות' המשתה בערה בו, וזה שהזכירו כמה פעמים המלך המלכה כי זה מחלקות' בזה אומ' שמאחר שהוא בעל המלכה הוא המלך, וזאת אומרת כי היא המלכה באמיתות, ולזה הזכיר ב' פעמי' מלכה וד' פעמי' מלך והיה אפשר לחסר מהם, רק מפני חסרונו הוצרך להזכיר בכפל פעמים מלך ממה שהזכיר מלכה.
פסוק יג:
ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין: והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך הישבים ראשונה במלכות: כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים:
פסוק יג:
ויאמר המלך וגו' פרש"י כי כן דבר המלך בכל משפט לשים הדבר לפני כל יודעי דת ודין והקרוב אליו לערוך דבריו לפניהם אלו הם כרשנא שתר וגו' כדת מה לעשות מוסב על ויאמר המלך ע"כ ולא ביאר הרב ז"ל יודעי העתים מה הם ולמה נשאנו אחרי שהשאלה היא אל יודעי דת ודין ולא אליהם. והה"ר שמריא האיקריט ז"ל פי' כי יודעי העתים הם החכמים החריפי' יודעים לענות על מה שידרשו בפתאם ובעתה וזהו יודעי העתים כי היתה השעה לחוצה והוצרך לתשובה פתאומית וטעם כדת מה לעשות כלומר מה דת ומשפט יעשה לה, וכיוצא בזה מצאתי למפרש אחד לא נתפרש שמו שכתב וז"ל יודעי העתים יודעים לשפוט בכל עת שיבא לפניהם דבר קשה מה שאין שום בריה יודעת כדת מה לעשות בו וישפטו הם כדת המשפט וכן (ד"ה א ב) יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שפתרונו בכל עת שיפלא מישראל מה לעשות והם ידינום כי כן דבר המלך פי' כי כן משפט המלך אעפ"י שכועס הוא על אדם אינו רשאי לגזור גזירה אלא כן אם ישי' הדבר לפני יודעי דת ודין וקרובי מלכות ומי היו באותם הימים קרובי מלכות כרשנא שתר וגו' עכ"ד. והה"ר אברהם אבן העזר ז"ל כתב ז"ל יודעי העתים היודעים הראוי לעשות כפי העתים שהם משתנות תמיד. וי"א שהם חכמי המזלות, ודת כמו חק ע"כ וכיוצא להראב"ע ז"ל. והה"ר יצחק הכהן ז"ל כתב וז"ל כרשנא שתר וגו' השרים האלו היו ישישים במלכות יודעים מבטו ומולדו וכל קורותיו ובקש מאתם לפני שאר החכמים שישפטו על זה משפט יסכימו המערכות ודיני הדת אליו ולא רצה המלך שיהיו באותו המעמד זולתי החכמים לבד והשאר קרוביו כי אין ספק שהיו בחצר המלך מקרובי המלכה ומשרתיה וחשש שמא יפחדו החכמים אם יראום שם ליגזור על משפטה כראוי עכ"ל, ולהראות דוחק המפרשי' בכתובי' הללו העליתי דברים אלה על ספר מה שהיה ראוי להעלים עין מהם, ומפרש אחר לא נתפרסם שמו כתב, וז"ל יודעי העתים הם התוכנים והחכמים הם החכמים בדת וכן פירש הרלב"ג כי קבץ החכמים היודעי' במשפטים והחכמים היודעי' בדת וכן אפרשהו אבל לא באופן שפירשו הוא כי פי' הענין לפי דעתי הוא זה כי הנה המלך הבחין כי אין ראוי שתהיה זה המרד הגדול בבחירת ושתי לב' דברים הא' כי דברי המלך וענייניו אין ראוי שיהיו כפי ההזדמן והמקרה אבל כי משפטי הככבי' יחייבו פרטי ענייניו ולזה ראוי שיהיו אלו מונהגים ממשפטי השמים, והב' לגודל המרד כי איך אפשר תהיה סרבנית המלכה כל כך מצד בחירתה והיא בעלת שכל ולזה חשב שגזרת מעלה היה ולזה קרא ליודעי העתי' שיאמרו אם היא גזירת שמים והוצרך שיהיו אלו חכמי' בדת כי התוכן לא ידע מה תשפוט הדת א"כ הוצרך לב' מיני החכמים אבל המלך רצה שלא יהיו ב' מיני חכמים באנשים מתחלפי', אבל שהחכמי' שידעו הדת הם שידעו המשפט כי יותר ישפוט האדם מה שהוא רואה ממה שאומרים לו ולזה יהיו אלו החכמים עצמם שישאל להם כדת מה לעשות שיהיו יודעי העתים ואמר כי זה לא עשאו המלך עתה לבקש חכמים כאלה כי כבר היו לו מקדם וז"א כי כן היו ענייני המלך ודבריו לפני כל יודעי דת ודין, וזה הפי' יתיישב היטב בפסוקים לפירושי ואפשר שנאמר ג"כ כי כן דבר המלך ר"ל כי היה מדבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ר"ל כי היה חכם גדול והיה מדבר עמם בדברי חכמים בענין הזה ובענייני' רבים והיה מכבד החכמי' כי לעולם ענייניו היו לפני החכמי' והקרוב אליו ר"ל כי הם היו קרובי' אליו יותר משרי המלכות ולז"א היושבי' ראשונה במלכות רואי פני המלך שהמלך היה מראה להם פנים יותר בחכמתם והם היושבים ראשונה במלכות, והנה בזה זכר דבר גדול כי זה נאמר בספר הנהגת המדינה כי אחד מהתנאים ששם זכר במלך, הא' שבהם שיהיה לומד החכמה וזכר כאן כי היה מדבר עמהם והיה חפץ בהם. והנה לאלו החכמים שהיו חכמי העתים והדת שאל, אם זה יתחייב מהמערכת ואם יתחייב מהמערכת אם בדבר כזה הסדר הדת שיענש חוטא כזה כיון שאינו בבחירתו והוא מוכרח במעשיו. או אם נראה טענותיה אם הם טענות מספיקות עכ"ל. והנה מנהגו בביאור המגלה הזו להליץ בעד אחשורוש ולהחשיבו ולהכירו לאחרים שהיה חכם וישר בכל דרכיו והאמת אהבת נפשו אהבו חולי היא מבני בניו אשר באו מבנה של אסתר המלכה, והה"ר יצחק בן עראמה ז"ל הטיב אשר דבר בזה. וז"ל לפי שהמשפטים הם על ב' פנים. הא' מה שילך מהלך הצדק הנמוסי מבלי נטות ימין ושמאל. והב' מה שישמר בו הצדק החלקי באשר הוא שם לפי מקומו ושעתו ואף אם יתחלף הנימוס בי. וכבר יש בחצרי המלכים שופטים ממונים לשפוט על הענין הראשון וגבוהים עליהם חכמי' וידועים בסברא נכונה ודעת ישר לשפוט כפי היושר השני והוא בעל החסיד הישר שכתב החכם בג' מהמדות ולפי שהיה רואה בדין הזה ב' השקפות הא' מה שישפטהו הנימוס בפני עצמו לבדו והיא מסור לכל יודעי דת ודין. והב' מה שראוי שיושקף בו לפי זמן המקרה והיום שנעשה בי. ואולם מהמין הראשון הפטר מג' טענות שקדמו. אמנם מהשני תתחייב לזה נאמר כי לא אמר המלך ענין זה רק לחכמים יודעי העתי' והם בעלי המשפט הב' אשר בידם לשפוט כדין ושלא כדין למיגדר מילתא לצורך השעה ואמרו לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. ונתן סבת נטותו מאלו לאלו כמ"ש כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין כדת מה לעשות, אמר שאם ישפט לפני יודעי דת ודין שהם בעלי המשפט הראשון ראוי שיושם דבר המלך לפניהם דברים כהוייתן לומר כן. כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים כי הן הטענות עצמן שנזכרו תחלה באמת ופטרוה מן הדין כאשר אמרנו. ועכ"פ מאמר והקרוב אליו נכנס בין הדבקים גם כמוהו ובמלאות וגו' לדעת הראב"ע ז"ל עכ"ל. והה"ר מאיר בנו ז"ל כתב וז"ל, הנראה בעיני שהיה המלך דעתו נוטה לזכות את המלכה מעונש המלכו' הכללי יותר מלחייבה אף כי קצף עליה ורצה להענישה עונש פרטי הראוי לה מן המלך לבד. וזה כי אין ספק שאי זה עין או חטא אף כי יהיה קטן מאד כבר יכבד עונשו בזמן מן הזמני' כאותו שהטיח את אשתו תחת התאנה וסקלוהו חכמי' ז"ל לא על עיקר המעשה אלא על עשותו בזמן פרוץ ימשך ממנו פרצה מה, הרי שהיה העונש ההוא כדין בהשקפת הזמן ושלא כדין בהשקפת המעשה וכן ג"כ מעשה ושתי בערך אל סבת הקפדת לבא ביד הסריסים הנז' אולי תצא זכאה בדינא, ואם יערך אל הזמן שהיה המלך אז מתפאר לפני כל שרי המלכות והעם אשר בשושן זה חטא גדול אין לו כפרה וגם כי יד המלכים ורשותם מגעת בדינא דמלכותא לדון כפי ראיית עיניהם אף שלא כדין לצורך השעה כענין והריחו ביראת ה' מה שאינו כן בבתי הדינין והסנהדרין אשר נאמר בהם על פי שנים עדים וגו' כי על ב' אלה התפאר איוב כמעיל וצניף משפטי כמו שביארנו שם. ונאמר א"כ שאם יצא דין ושתי לפני בית דינו של מלך אשר כח בהם לעמוד ולדין כפי צורך השעה כאמור אין ספק שיחייבוה, ואם לפני ב"ד הדנים עיקר החטא שלפי התורה יתירוה ועל כן היה בדעתו לשמור גזר דינה של ושתי ולפסוק אותו על פי אותם החכמים הדנים עיקר החטא לבד לזכותה, אבל א"א לו לפי שכבר אמרנו שמנהג המלכים וב"ד לדון כפי הנראה בעיניהם לצורך השעה, וע"כ הערים לספר הדבר לחכמים היודעים דת ודין יר' הנימוס וגם לדין כפי העת וזהו ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים אבל לא הוגד להם להיותו רוצה בהם בעצם כי לפי שכן הוא מנהג המלכים כאמור וזהו כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין אבל עכ"ז שהיו יודעי' עקר גזר הדין מפאת המערכ' כפי העת, לא שאל להם אלא מה משפטה כפי הדת לבד ירצה כשיושק עקר חטאתה והסבה בו וזה כפי הדת והנימוס וזהו כדת מה לעשות עכ"ל, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל אחר שהעתיק וגרע והוסיף בדברי הקודמים אליו כתב וז"ל, ויש לנו מקום לפרש כי אמר המלך לחכמים היודעים בטוב העתים כפי מבטי הככבים או כפי העתים שעברו על הקדמונים כי אעפ"י שהמלך דן כפי חפצו בענייני כבודו כן היה דברו לשום הדבר שהיא שלו לפני כל יודעי דת ודין כי לא יתחברו כלם להחניף למלך כי אחרי שהם רבי' כל אחד יכול לתלות בחברו וזה טעם כל ואמר יודעי דת לדון כפי הדתות הנמוסיו' ואמר ודין כפי המשפט הככביי, ומי שהיה קרוב אצלו לעת אשר שאל מן החכמים, כרשנא שתר ולא אמר והקרובים אליו כי הוא יחיד במקום רבים או שהוא מוסב אל הענין בעצמו שהוא לשון יחיד כמו שיאמר המדבר נקח מהקרוב אלינו ונניח הרחוק אף כי אמר כן על פרטים רבים כי הוא מוסב על קבוץ הדברים שהיא לשון יחיד כן פלפל א' מחכמי הדור, והביא לעד וכל אשר נמצא אתו תכלת וארגמן כי שב אל הענין הנמצא. ועד מוכחש הוא כי פי' הכתיב הוא תכלת או ארגמן או תולעת שני וכמו שפרש"י אמנם אפרין נמטייה כי מדבריו למדנו כי הוכרח רש"י לפרש כן מצד הלשון שאמר נמצא ולא אמר נמצאו מלבד שהוכרח מצד הענין כי אין לשער כי כל שנמצאו לו כלן הביא ולא מי שנמצא לו א' מהן לבד שא"כ מי ומי המביאי' ועוד שהשכל לא יאמת כן לכן פי' או זה או זה ויהיה לשון נמצא אתו מכוון והענין מתוקן. והעד הנאמן שמן וקטור' ישמח לב ויושב את משה ואת אהרן, ויש לי לפרש כי אמר והקרוב אליו להורות על מעלת כל אחד ואחד מאלו הז' שכל א' וא' בעצמו קרוב אל המלך וכן אמר כפי הדת הנימוסית מה לעשות במלכה על אשר לא עשתה כאלו לא יסופק למלך שראויה ליענש אבל סופק מה יהיה עונשה ואמר אשר ביד הסריסים כי מיאונה היה על ידי אחרים כי לא היה בינו לבינה כי ביד הסריסים העיזה פניה ותאמר לא אלך או הוא כטוען בעדה שחששה לכבודה כי חשדתיה אחר ששלחתי לה אנשי' מסורסים ולפי דעת ז"ל ויאמר המלך לחכמים הם חכמי ישר' שנאמר בהם יודעי בינה לעתים כי עשו מהם יועצי המלכות. ולפי שהרחיקו עצמם מתת לו עצה בזה הוצרך לקרא ליועציו הקודמים וזה טעם היושבים ראשונה במלכות כלומר קודם בא ישראל גולים בתוכם וזה נכון לפי דרכם עכ"ל. והה"ר שמואל צרפתי ז"ל האריך למעניתו בדבר הזה ואביא הצריך וז"ל יודעי העתים יראה היודעים מהדברים העוברים והזמנים הקודמי' קורוני"שטאט בלעז כי אלו ידעו אם קרה בזה הענין בזמן העבר ומה עונש נתן עליו. או יראה יודעי העתים היודעי' לשער הדברים כפי הזמן כי אין דת לכל זמן כמו שכתב המדיני בהנהגת המדינה (מ"ג פי"ב) כי ראוי לשנות דתות האבות אם נמצא עתה יותר טובה כמו שהוא ברפואה ואמר ג"כ כי קצת הדתות בזמן מה ראוי לשנות' אבל לא בנקל אבל לתועלת גדול ולזה שאל אחשורוש ליודעי העתי' שהם היודעים הדת והדין לפי העת והזמן דאם לא כן אחר ששאלתו ליודעי העתים איך יאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ולא לפני יודעי העתים אשר להם שאל או אם הם ב' דברים מוחלפים יאמר ג"כ לפני כל יודע דת ודין ויודעי העתים, אבל לפי האמת שהכל אחד כי א"א לשפוט ולשער בממשלה היטב אם לא יהיה מלומד בדת כמו שכתב החוקר (מ"ג פי"ג) אמנ' ישפוט לפי הדת כי אם לפי ההשערה והזמן עכ"ז ידיעתה עוזרת מאד לשפוטת האמת בהשערה כמו שהוא עצמו אמר במקומות רבים מזה הס'. או יראה שהחכמים הם יודעי הדת ויודעי העתים הם בעלי שכל ותבונה היודעים לשער הדין לפי הזמן והאיש ושאר הדברים שראוי שישוערו וג"כ שיודעים ליחס הדין ולדמו' הדין והדת לענין הקור' עם היות שאין דת כתובה באותו הענין בביאור או בעניינים שאין דת כתובה ולא דמיון שידעו לשקול ולשער הדין או לתקן הדת וכן כתב החוקר (שם) מהנהגת המדינה כי ראוי למושלים שישמרו הדת ומנהיגיה' ולדברים שאינם נכתבים שיקבצו, אנשי שכל ובינה שישפטום ושיותן מקום לחכמי' שיסדרו ושיתקנו יותר טוב ממה שכתבו, או יראה ששאל ליודעי הדת החכמים, וליודעי דין משפט הככבי', אם אולי זאת השעה מחייבת מיתה או קלון גדול כי טוב ממנו המות ורצה האל שיתקיים בה הקלון והכעס וכל זה אמר לאהבתו לושתי להצילה, כי כן דבר המלך יראה כי זה מנהגו או מנהג פרס ומדי כי אין המלך שופט בדברי עצמו אבל יביא דברו ומשפטו לפני כל יודעי דת ודין וכן כתב המדיני בהנהגת המדינה (מ"ג פי"ד) כי כמו שהרופאים החולי' ראוי שיקראו רופאים אחרים כן ראוי למושלים בדבריה' כי לא יוכלו להוציא האמת אשר בדברי עצמם ישפוטו כי הם מיוסדים על החפץ. ובאלה ראוי שישפוט הדת, שהיא האמצעי' כי כן דבר המלך, לא אמר כי כן דבר המלך אחשורוש יראה כי כן היה מנהג פרס ומדי שהמלך לא ישפוט בדברי עצמו כמו שפירשנו, ועוד האריך בדברים ופי' והקרוב אליו שהכוונה כי היו יושבים קרוב אל המלך, ובפסוק כדת מה לעשות כתב ז"ל לדעתי שהמלך אחשורוש בשערו יופי ושתי ויחוסה רצה לבקש לה התנצלות וכו' ושאל כדת מה לעשות יר' שאין ראוי לעשות דת חדשה לזה הענין אלא שישפטוה לפי הכתוב ואם אין דת על זה שלא יענישוה לפי הסברא ולזה לא אמר כדת ודין מה לעשות עם היות שהיה דברו מסודר לפני יודעי דת ודין, במלכה ושתי יר' שאין ראוי שתהיה שוה לשאר הנשי' ועוד הקדים מלכה לושתי לרמוז שהיא מלכה קודם שתנשא אליו ומזרע מלכים, ועוד ביד הסריסים שאולי אם לא באה לפי שאין כבודה ולא כבודו ביד הסריסים לפני העמים והשרים ועוד רמז כי הבדל גדול יש במורדה בפניו או שלא בפניו כי אם לפני הסריסי' ע"כ, ואח"כ פי' בהפך זה כי כוונתו לחייבה והניח הדבר לבחירת הבוחר, הראתיך בעיניך דברי חכמים וחידותם להושיב פסוקים הללו על כנם, ואכתי לכל הפירושים לא נתפרסם בדבור ראשון מה נאמר להם ולמה נקרא' יודעי העתים ואת פיהם לא שאלו כי אם כדת מה לעשות, ופסוק והקרוב אליו רחוק מאד מכל הפירושי' המפורשים כאשר תחזינה עיניך כאשר תראה ובחנת דבריהם עד שהרמ"ע העלי' עין ממנו ולא דבר בו דבר ושתיקותו יפה מדבור קצת מהמפרשים כאשר ראו עיניך, וההר"י בן ישועה כתב בשם חכם אחד לא נתפרסם שמו. וז"ל ירצה שהמלך ראוי שידון דיני זולתו אבל לא דיני עצמו, ולז"א המלך לחכמים וגו' שזה הדין לפי שהיה דבר המלך כלומר שהמלך היה בעל הריב לא היה מן הראוי לדון אותו הוא עצמו, ולזה הגישו לפני החכמי', וז"ש כי כן דבר המלך מפני שהוא דבר המלך ראוי שיביא הדבר לפני כל יודעי דת ודין. אז ענה ממוכן שאינו כן שהמלך לבדו בעל הריב וא"כ או' לזה נכנס בלשון שלילה. מש"ה לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים, ולזה השרים והעמים הם בעלי הריב וא"כ המלך יוכל לדון ולז"א יצא דבר מלכו' מלפניו עכ"ל, ומצאתי כתוב היושבים ראשונה במלכות פי' בשורה ראשונה לפני המלך.
פסוק יג:
והנראה אלי הוא כי יודעי העתי' הם הם כרשנא שתר הקרובי' אליו, ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מאמר' ז"ל במדרש רבתי, (פ"ד) מאן יודעי העתי' בני יששכר כד"א ומבני יששכר וגו', אמרין ליה אדוננו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלי' באורי' ותומים ועכשיו מטולטלים אנו וקראו לפניו המקרא הזה (ירמיה מ"ח יא) שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר אמר לון אית הכא מנהון אמרין ליה אית קריבהון הה"ד והקרוב אליו ע"כ וכיוצא בגמרא (מגילה פ"ק) וביאור הכתובי' לפי דבריה' מי שאמר זה לא אמר זה כדרכם ז"ל בכמה פסוקים, מדוע בושש רכבו וגו' חכמות אף היא וגו' אוי לנו מי יצילנו מיד האלי"ם וגו' ויאמרו כל השרי' וכל העם אל הכהנים אין לאיש הזה משפט מות. ויקומו וגו' מיכה המורשתי היה נביא וגו' גם איש מתנבא בשם ה' וגו' חי ה' שכבי עד הבקר בלתי אל המן עינינו וגו' והמן כזרע גד, בספרי תמצאם בפרשת המן, וכמו כן פסוקים הללו ויאמר המלך לחכמים וגו' דברי אחשורוש כי כן דבר המלך דברי החכמים, וביאור הדברים כי אחשורוש שאל לבני יששכר אשר עשו מהם יועצי המלכות כדברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל כמו שקדם, והם דרכו בדרך יוסף הצדיק להמעיט בחכמתו להרבות בכבוד שמים, (בראשית מ' ט"ז) בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה וכן בני יששכר אמרו כשהיינו בארצנו היינו שואלים באורים ותומים כאלו חכמתם לא משלהם היא אבל באורים ותומים והדבר המתיחס אליהם כבר נטל מהם בהיותם גולים ומטולטלים וכי שם חכמי מואב יגידו למלך, ופשר כי כן דבר המלך הם דברי החכמים מענה לאחשורוש על אשר שאל את פיהם כאמור ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים הם בני יששכר כמדובר והם ענוהו דבר כי כן דבר המלך וגו' ותיבת כן אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות שתרגם אנקלוס יאות בנת צלפחד ממללן, אף הם אמרו כי באמת ונכון יהיה דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין כי מאתם יצא משפט צדק להיותם שקטים על שמריהם, והקרוב אליו מוסב אל דבר המלך הנז' כי מלפני יודעי דת ודין יצא משפט מתוקן והקרוב אליו כי גם אם לא נמצאו הם בעצמם לדרוש מאתם דבר המשפט יש גואל קרוב יגאל דבר המשפט כרשנא שתר וגו' היושבים ראשונה במלכות וראוי להחזיר' למקומם ולשאול מהם את דבר המלך וכל זה בברחם מהשררה כמשפט תמימי דרך ומפחדתם מהיותו הפכפך וינחם על רעתו וכמו שהאריכו בגמרא (מגילה פ"ק) זהו מה שראוי שיאמר בכתובים הללו לפי דרכם ז"ל, ומדבריהם למדנו שיש שיכות ודמיון ליודעי העתים עם כרשנא שתר וגו' אף אנו נאמר הם הם יודעי העתים ההם כרשנא שתר ובכן רואה אני דברי האומרים שכוונת אחשורוש לזכות' מדברי האומרים שכוונתם לחייבה כי הוא היודע שאין כמוה בכל הארץ יפה ובת מלכים וכבר קדם כי כפי דת ודין היא פטורה רק אם אל שטף יודעי העתים תגיע אין קץ לרעתה אם יודעי העתים הם הדנים כפי העת והזמן והוא רצה לסלקם מהדין הזה שלא יטפלו בו. ומעתה נבא אל ביאור הדברים ויאמר המלך וגו' יודעי העתים או יהיו הדנים כפי העת או ששמעו מהזמנים החולפים או החוזים בככבים והוא היותר נכון בעיני כי בזה יצדק אומרו יודעי העתים אשר נראה כי חכמתם היא לדעת אם היא עת רעה או עת טובה מה שלא יצדק יודעי העתים על הדנים כפי העת ע"ד שהשעה צריכה לכך והיה ראוי לקוראם שופטי העתים ששופטים כפי העת. אם לא שנאמר יודעי משפט העתי' ואין זה משפט צדק באמת. גם אם נאמר שהם היודעי' הדברים הקודמים אשר קראם הה"ר שמואל צרפתי ז"ל מזכירים קורוני"שטאט בלעז לא יצדק לומר עליהם שם חכמים כי אם מזכירים היודעים העתים אשר עברו על המלכים והשרים וחכמת מה להם, גם לא יבא על נכון הנאמר שהיו חריפים ויודעי' להשיב לשעתם מפני שאין זה דבר ישובחו בו ומוסר השלמים הוו מתונים בדין וביאור יודעי בינה לעתים אין דעת חכמים נוחה הימנו רק שהיו יודעים לעבר שני' ועלה קאי אשר יעשה ישראל והוא ענין מועדי ה' ועוד כי היל"ל, ידעי בעתים אם ביאור שהם יודעים בעתה ופתע או לחכמים יודעי לעתים כמו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, או לחכמי העתים, סוף דבר הנראה נכון שחכמתם לדעת העתים צומח השעה ההוא ומשטרה איך שיהיה אמר להם שלא ירע בעיניהם מה שלא ישאל את פיהם בנדון הזה עם היות הדין נותן שידברו המה ראשונה וזאת לפנים במלכותו בדבר המשפט כפי המובן מהכתובים ויושר הסברא, המלך מדבר תחלה ואח"כ יודעי העתים הלא המה כרשנא שתר כמו שנאמר ואח"כ יודעי דת ודין ובזה תועלת רב בכבוד המלך והוא כי ידעו ראשונה לב המלך כוונתו ורצונו למען דעת את אשר יעשון להביא רצונו לפעל על העת ועל הדין וגם שידעו ראשונה הוראת השעה ויסבבו פני הדת אל מה שיקיים או יבטל הוראתה. כאלו תאמר אם רצון המלך לזכותה וכפי הוראת מבטתה ומונדתה כי עת רעה היא וחייבה שתעשה דבר תתחייב מיתה עליו יבאו יודעי דת ודין ויכריעו ביניהם שישאו את רדידה מעליה ויסירוה מגבירה ימים או עשור ובזה יתוקן עותת ההוראה כי זה דרכה כנודע ליודעי' בחכמה ההיא כי תיקונה לצדד ולהסב פני הדבר אל דומה אליו ואף אם כפי הדין חייבת מיתה עני חשוב כמת וזה דבר המלוכה בממלכת הנכרים האיש אשר יתחייב ראשו למלך אם יש עליו מלאך מליץ בהורידו אותו ממעלתו נחשב כמת, ואם במבט המלך יחייב בעת ההיא מיתה או נגע וקלון והומר הדבר בכעס זה הנה המלכה פטורה והמלך יחוייב להוסיף לה מדיליה רבו יתירא אחרי שהיתה כלי להצילו מהמיתה או הרעה ההיא, ואם כוונת המלך לחייבה וכפי מבט המלך יתחייב היות לו קלון מעותד בעת ההיא הנה המלכה בזה סבה רחוקה או קרובה להקטין דעתו ופטורה מן הדין ויודעי דת ודין ישפטו כמשפט הראשון או קרוב אליו. ואם דבר משפט יודעי העתים הוא ע"ד שהשעה צריכה לכך כמדובר, כמו כן יתוקן הדבר במין ממיני התיקון ולא תמות, באופן כי סדר זה הוא הנכון ומה שיורה על אמיתת דברים הללו הוא דעת המתרגם שכתב בפסוק אחר הדברי' האלה כשוך חמת המלך, בתר פיתגמא האילן כד פג ואישתדך מרוויית חמריה וכד נח תקוף רוגזיה מלכא אחשורוש שרי למדכר ית ושתי. מתיבן רברבנוי וכן אמרין הלא את הוא דחייב' עלה דין דקטול על מה דעבדת' אמר להון מלכא אנא לא גזרי למיקטלה אלא די תיעול לקדמי ולא עלת ופחידי' למעדי מינה מלכות' ע"כ, ונחזור למה שהיינו בו כי מדעתו שלפני יודעי דת ודין תצא זכאה רצה לפסול ליודעי העתים לדינא' ולכן סנק עצמו מן הדין ובזה נתפרדה החבילה ויבא הדבר לפני יודעי דת ודין והקדים להסביר הדבר לפני יודעי העתים החוזים בככבים והזכיר להם כי אין סדר למשפט כעת ודיו לעבד להיות כרבו והנה הוא מחריש יתחייב שגם הם יחרישו ולא ידברו וז"ש ויאמר המלך וגו' שלא יתמהו ונא ישתעשעו על מה שהוא מעביר עליהם את הדרך כי נפשם יודעת מאד כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ותיב' לפני כמו במנחה ההולכת לפני וזאת לפנים בישראל והכוונה כי גם הוא מסדר המשפט שדבר המלך קודם לדבר יודעי דת ודין' והקרוב אליו כלומר המדבר אחריו סמוך וקרוב אליו כרשנא שתר וגו' שבעת שרי פרס ומדי וגו' כי להם ג' סבות יחייבו קדימת המעלה להם מלבד חכמת' בידיעת העתי' כמדובר א' שהם שרי פרס ומדי ולכן ראוי שיוקדמו אחרי שהמלכות הזה משותף להם כמו שקדם בדברי חז"ל המובאים בפסוק ויהי בימי אחשורוש, ב' היותם רואי פני המלך תמיד לא כן יודעי דת ודין כי הם יקראו לשעתם ואחרי כן יצאו מלפני המלך. והאנשים החלה רואי פני המלך תמיד יתחייב שידעו סוד המלך מצפוני לבו ולכן ידברו סמוך לדברי המלך, ג' כי להם קדימת זמן כי הם יושבים ראשונה במלכות ויתחייב כמו כן קדימת המעלה להם ואתה תחזה כמה נפל מהחונף בדבריו אלה בהזכירו מעלתם ונשאו אותם לדבר על לבם על הניחו אותם מדבר המשפט, וכלל דבריו כי אחרי שדבר המלך היה כמו כן קודם לדבר דת ודין והמלך איננו מדבר לעת כזאת להיותו נוגע בדבר המשפט, אף הם כמוהו אחרי שהם כגופו יורה עליו הג' סבות הנאמ' ונשאר הדבר לישפט כפי הדת ולכן אמר כדת מה לעשות במלכה ושתי ולא אמר למלכה ושתי כלומר שיענישוה אך לא בדבר המלוכה כלומר שתשאר בממלכתה והמת אל ימיתוה כי בת מלך היא והיא בעצמה ראויה לכבוד וזהו במלכה ושתי שיעריכו היותה מלכה וושתי וגם שלא היה זה מרד בקום עשה רק אשר לא עשתה את מאמר המלך שהוא בשב ואל תעשה גם כי גם הוא טעה. בדבריה כמו שקדם והוא נתן אצבע בין שניה וגדולה מכלם ביד הסריסי' המסורסי' כמו שנאמר. וכפי דברי הירושלמי המובאים למעלה ששלח אחרי כן לכרשנא שתר וגו' העלים הדבר והבליעו בנעימות כי אחרי שלא נראה לפניה שתחוייב לבא בפעם הראשונה מחמת הדברים הנאמרים ראתה שלא תבא עוד ואדרבא אם היתה באה עם השרים היה נראה כי מגאוה וגובה לבב לא באה בראשונה ונראה כאלו היא מושלת בו ומכריחו למה שאין רצונו וכאשר לא באה עמהם קיימה כי מפני צניעות וחיוב הדברים הנאמרים מיאנה בפעם הראשונה וזה הזכיר במה שלא הזכיר רק ביד הסריסי' כלומר כי אם יש צד אשם הוא על דבר אשר לא באה על פי הסריסים כי על מה שלא באה אחרי כן ביד השרים אין עליה תורת האשם אדרב' ראוי שתשובה כאמור זה המושג אלי בכתובים הללו והנם דברי' נכוחי' למבין.
פסוק יג:
האמנה רז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) הוציאו פסוק והקרוב אליו מפשוטו ראוי להשגיח בדבריהם ז"ל איתא התם א"ר לוי פסוק זה על שם הקרבנות נאמר אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך אומות העולם פרי' בני שנה כמו שהקריבו ישראל, שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים ובני יונה. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה כמ"ש מזבח אדמה תעשה לי, תרשיש כלום שמשו בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם. מרס כלום מרסו לפניך בדם, מרסנא כלום מרסו במנחות, ממוכן כלום הכינו שלחן בלחם הפנים לפניך. לפי' ויאמר ממוכן ע"כ. ופרש"י על הקרבנות נאמר והקרוב אליו לשון הקרבת קרבן, מלאכי השרת הזכירו לפני הב"ה קרבנות שישראל מקריבים לפניו לעשות להם נקמה בושתי ותבא אסתר ותמלוך תחתיה. שתר לשון ב' תורים, מרסנא שמרסו בדם שלא יקרוש ושוב לא יהיה ראוי לזריקה, מרסו במנחות לבוללן עם השמן, מרס לשון מגיש ע"כ, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב במאמר הזה וז"ל, הנראה מכוונתם כי הפסוק הזה הנכנס בין הדבקים עניינו כי כמו שמהרו קץ ושתי מלמטה כן מהרו אותה מלמעלה כי מליצי יושר אשר בשמים מקריבים חובתה בהקריבם זכות ישראל בכללם אם העשירים המקריבים קרבנות פרים ואם העניי' המביאים קן צפור וסולת מנחות, ואם מצד המקריבים בעצמם והם לובשי תרשיש שהם וישפה, ואם מצד מקומן של שבחים והוא מזבח אדמה הנעשה במקדש, ואם מצד שהיו עורכים שלחן ליושבים לפני ה' וזהו סוף מאמרם שכן סיימו ואמרו לפיכך ויאמר ממוכן כי מן השמים מהרוהו ואף כי הוא הדיוט עכ"ל, ואני אומר כי הוקשה להם פסוק, זה והוא כי כאשר נתקיים בחכמים יודעי העתים לפי פשוטו של מקרא ושם רשעים ירקב כי נשכח זכר"ם למה לא נתקיים כן בשבעה אלה' ודי והותר שיאמר והקרוב אליו שבעת שרי פרס ומדי ומה לנו אל שמות הבעלים על כן אמרו דלדרשא קא אתי, ודברי פי חכם חן בהם והה"ר אליעזר מגרמיש' ז"ל כתב והקרוב אליו חסר כתיב לכך דרשו ז"ל על הקרבנות במגלה (פ"ק) ע"כ.
פסוק יג:
ועוד אני מדבר בצדקה רב להושיע דבריהם ז"ל שהוציאו כתוב זה מפשוטו וצריך להקדים דבריהם ז"ל במדרש רבתי (פ"ד) שהזכירו דברים הללו בסגנון אחר כי ראשונה העמידו פסוק זה על פי פשוטו להורות כי לעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולהורות נתנו כי לא ילמדו בני אדם להוציא הכתובים מפשוטן חלילה כי אם כה יעשו לא ישאר להם חלק ונחלה במעשה המצות כי הכל יאמרו שהוא רמז או משל חלילה חלילה על כן הקדימו ואמרו כרשנא שהיה ממונה על הכרשינין. שתר שהיה ממונה על היין, אדמתא שהיה ממונה על אנוגא שבארץ ופי' בערוך כל מה שצומח הארץ, תרשיש שהיה ממונה על המכס, מרס שהיה מסרס את העופות, מרסנא שהיה ממרס את הסלתות, ממוכן זה האיספקסי"שין (נ"א אסקסטי') שבכלם שהיתה אשתו מתקנת להם כל מה שהיו צריכים ע"כ, אחרי כן דרשו זה, ד"א אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה אם מתקיימת עצתו של רשע זה מי מקריב לפניך. כרשנא מי מקריב לפניך פר בן שנה. שתר מי מנסך לפניך את היין, אדמתא מי בונה מזבח אדמה כד"א מזבח אדמה תעשה לי. תרשיש מי לובש בגדי כהונה. ומשמש לפניך כד"א תרשיש שהם וישפה, מרס מי ממרס לפניך את העופות. מרסנא מי ממרס לפניך הסלתות, ממוכן מי מכין לפניך את המזבח כד"א ויכינו את המזבח על מכונתו, אותה שעה אמר להם הב"ה ישראל בני הם רעי הם קרובי הם בני אוהבי הם שהוא אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי. מרומם אני קרנם כד"א וירם קרן לעמו ע"כ. הנה בתחלה העמידו דברי הפשט והורו לנו דבר נפלא עד מאד בגדולת המלך הזה להורות לנו כמה גדול כח הרועה המצילנו מידו כי מגובה לבבו להשתמש שימושי' נקלים בשרים הגדולים וכמו שבא בתרגום ירושלמי כרשנא מן אפריקא, שתר מן הינדיקא. אדמתא מן אדום, תרשיש מן מצרים, מרס מרסנא ממוכן מן ירושלם. הנה שהיו שרים מובחרים מד' כנפות הארץ והם שיושבי' ראשונה במלכות והוא משתמש בהם במה שאין דרכם בכך כמו ממונים על היין ועל הבית וכ"ש על סירוס העופות או מירוס הסלתות אשר דברים הללו נעשים ע"י אנשים קטני הערך לא ע"י השרים הגדולים, ואחר זה פירשו פי' אחר אשר הצמיחו אותו למעלה בסוף פסוק גם ושתי המלכה, אמרו שם (מגילה פ"ק) אשר למלך אחשורוש. ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן כל מקום שנא' במגלה זו למלך אחשורוש במלך אחשורוש הכתוב מדבר וכל מקום שנא' למלך סתם משמש קדש וחול ע"כ, הנה כי הם ז"ל ראו מלחמה זו של אחשורוש עם ישראל וישראל עמהם כי היא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כאשר היתה המלחמה הראשונה של עמלק כמובא בספר הזוהר בפרשתו של עמלק ולכן ציינו ציוני' כי המלך סתם משמש קדש וחול, והנה פה שהיתה צמיחת מפלתן של שונאי ישראל ע"י המשתה הזה כמדובר, ובעלות המן ע"י עצה זו למעלה כמו שיבא עד שלזה יגבה לבו ויבקש לאבד אומה קדושה ועמדו מליצי יושר לפניו יתברך להליץ בעדם וללמד עליהם זכות ממה שהיה בדברי הגמ' (שם) וממה שיהיה בדברי המדרש באופן שאין הכוונה לבד להודיע אופן שמושם כי גם להודיע ההלצה והזכות אשר מלאכי מעלה מזכירים וכמו שדרכו ית' להדליק הנר מתוך החשך כדאיתא במדרש רבה, (פ' ט"ו) ומעלה את השחר מתוך החשך כדאיתא במדרש שוחר טוב בפסוק על אילת השחר וביארנוהו ביאור שלם במקומו ובא יבא בפסוק ותלבש אסתר מלכות בס"ד, ככה הוציא אור ישראל מתוך החשך שמות הרשעי' האלה, ולכן נדרשו שמות הללו לרע וטוב, ועמוד על כל זה כי נורא הוא, ומאמרם בגמרא (מגילה פ"ק) לפיכך ויאמר ממוכן קיים כל הכתוב ומה שפי' בו החכם הנז' יבא שלום ינוח על משכבו וכיוצא בזה כתבנו למעלה אצל מהומן בזתא חרבונא וגו'.
פסוק יג:
אמר המר משה בנו, ראיתי זה שהקשה מר נר"ו וקשה לי עוד מה ראה על ככה ר' לוי ומה הגיע אליו, כי הכתוב קראם בשמם וכך הסכי' השם שמות ואין טעם בהם, ועוד כי הפסיק בין הקרבנות עם המזבח, עיין למהר"י ן' שושן ז"ל, ועוד זה השלחן שלא במקומו ומה שנראה לי בזה עמ"ש הה"ר יוסף ן' דוד ז"ל וז"ל כי כוונת בעל המאמר לעוררנו על הפלג' השגחתו ית' על ישראל שמקדי' להם רפואה למכתם. וכמו שהקדים להם ענין בגתן ותרש אשר היה מעשה חשוב בעיני המלך להצלת מרדכי, כדכתיב אחר הדברים האלה גדל ואמרי' בגמ' (מגל' פ"ק) מאי אחר וכו' שהרי אחרי טובה זו שעשה מרדכי לא היה מן הראוי שיאמר שיגדל בעיני המלך שונאו של מרדכי החפץ להמיתו. אלא מאי אחר אחר שברא הב"ה רפואה למכתם שנאמר (הושע ז' א'). ונגלה עון אפרים שנאמרה הרפואה קודם גלוי המכה שזהו העון כן סבב ה' שיזכרו ישראל קודם המעשה ההוא לרצון לפניו וזה באופן שבשעה אשר נתאספו לתת עצה על עסק ושתי שיהיו שמות היועצים מזכירי' זכות ישראל בעבור שיטה ה' לבם ליעץ ענין שתמשך ממנו הרפואה כדכתיב (משלי כ"א א') פלגי מים לב מלך ביד ה' כי הכל היה תלוי במיתת ושתי בעונה, ושתכנס במקומה אחותנו אם בישראל והנקודה שעליה סובב כל זה היא העצה הזאת בהתבונן האדם בפעולות המביא עצותי מרחוק. אז מגיד כח מעשיו והעלה במעלו' מעולו' נפשו במושכל ההוא, ומלבד זה היה טעם נכון לר' לוי לומר מה שאמר כי היה מפורסם להם ז"ל כי שרי האומות למעלה מקטרגים על ישראל וכמו שאז"ל על שרו של עשו כנגד יעקב וכן שר מצרים וכו' ומקרא מלא הוא בדניאל (דניאל י"ב) שר מלכות פרס ושר מלכות יון וכו' ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם וכו' באופן שהיו שונאיהם של ישראל כלים אם יצילו בעצתם לושתי. וההפך שהיו ישראל הורגי' בשונאיהם אם ימיתוה בעבור שאפשר קרוב שיבא הדבר למה שבא שתמלוך יהודית, וכבר אמרו ז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי חזי' אין ספק שהוא תמה גדול איך הסכימו שרי פרס ומדי לתת עצה זו ולא מיחו בידי שריהם או הם בהם, אלא ודאי השגחתו ית' לזכות לישראל היה זה ששמות היועצים עצמם היו סנגורים על ישראל מורים זכותם והיו גוברים על הקטגורים יען וביען המביא הדבקות והקשר בין ישראל לאביהם שבשמים הוא בית המקדש והקרבנות, והשמות המורים בית המקדש על שם ששכינתו וקדושתו ית' שורה שם והקרבנות שנתקרב באמצעותם וכו'. וענין הסדר מלבד מ"ש אבא נר"ו קודם הביא קרבנות העשיר כרשנא שתר, ואם לא תשיג ידו קרבנות העני ומה גם כי בעונות רובם עניים, ואח"כ בא מקום נקרבי' עד מטה. ואח"כ המקריב תרשיש, ואחר כך הקרבת הדם בין במזבח העולה בין במזבח הקטרת או בפרכת מרס מרסנא ואחר כך המנחו' אשר הם עם קרבן העני בפרטות ואם ברוב הקרבנות מרסנא. ואח"כ השלחן אחרון אחרון, ממוכן, ומפני שהיה העון על דבר השלחן עשה המלך לכל העם הנמצאים וכו' והמלך והמן ישבו לשתות יבא המלך והמן היום אל המשתה, היה האחרון ממוכן מזכיר עון השלחן משתה אחשורוש וזכות השלחן של לחם הפנים. ומורה על שהתיאשו ישראל במשתה אסתר כמו שכתב מר אבא נר"ו ושיזכו לסעודה שלחן פורים, וכמו שמצאתי כתוב כתיבת ידי החכם כמהר"ר יהושע הלוי בן אלקבץ ז"ל וז"ל אמרו ז"ל מנין לחנוכה ופורים מן התורה לפי שבפר' אמור אחר סיום המועדים הזכירם ברמז' (ויקרא כ"ד ב') צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך רמז לחנוכה, ובשתים מערכות שש המערכת על השלחן רמז לסעודת פורים. ועיין בפי' המגלה מבעל העקידה ז"ל שכתב שפסוק גדל המלך עד והעיר שושן נבוכה ירדנו ששה מעלות. ומפסוק בלילה ההוא ואילך התחלנו לעלות בגרם המעלו' כלפי מזרח, עד ליהודים היתה אורה, והנה השלחן היה נתון ממזרח למערב, נמצא שצדקו מאד דבריו, ששה מעלות למזרח וששה למערב, וכתיב (ויקרא כ"ד ז') ונתת על המערכת לבונה זכה תרגו' מר דכי רמז למרדכי, וסמך ויצא בן אשה ישראלית וכו' אולי רמז לדריוש בן אסתר שהרגו אלכסנדרוס, והנה זה המאמר מסייע מאד לכל מה שכתבנו שאמר כלום הכינו לפניך שלחן של לחם הפנים כי ממוכן שזהו המן סבב להוסיף לנו סעודת השלחן, ותרגומו מסייעני שאמר בשלשה האחרונים שהיו מירושלם והליצו טוב לאבד האויבת ולקיים האהובה על המלכות, וקראו לחם הפני' שהיו לו פנים לכאן ולכאן ובדבר שחשב לעקור רגל מן השוק קמנו ונתעודדנו עכ"ל, ועם הסגנון אשר הביא מר אבא נר"ו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה שאם מתקיימת עצתו של רשע זה מי מקריב לפניך וזהו שאמר והקרוב אליו יבא הסדר באופן זה, כרשנא מי מקריב לפניך פר בן שנה. שתר מי מנסך לפניך את היין. אדמתא מי בונה מזבח אדמה כד"א (שמות כ' כ"א) מזבח אדמה תעשה לי, הרי כלם קרבנות עשיר ותמידין והמקום. תרשיש מי לובש בגדי כהונה ומשמש כד"א תרשיש שהם הרי המקריב, מרס מי ממרס לפניך את העופות הרי קרבן עני. מרסנא מי ממרס לפניך את הסלתות, גם כן, ממוכן מי מכין לפניך את המזבח כד"א (עזרא ג') ויכינו את המזבח על מכונתו, אפשר על מזבח הקטרת עם היות שנראה שמדבר במזבח הנחשת או בשלחן:
פסוק טז:
ויאמר מומכן לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש:
פסוק טז:
ויאמר ממוכן אמרינן בגמ' (שם) תאנא ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות ואפשר שדרשו זה משנוי כתיבת שמו במקום הזה מן הראשון כו נכתב פה ממוכן הוא"ו קודם למ"ם שניה להורות מום לשון פורענות כן לשון הכנה מוכן ומזומן לפורענות הוא שיסד הפייטן הוא המן לפורענו' מוכן ולכן דרשוהו בפסוק זה מפני שינוי שנשתנה בו ולא דרשוהו בפסוק והקרוב אליו והוא ענין נאה, והה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל כתב ממוכן בגימטריא "זה ה"מן ע"כ, ושלי יותר נאות, ועם היות ממוכן זה שפל אנשים אנשי המעלה כנודע כי הוא אחרון אחרון במנין ואין ספק שהיו יושבי' כסדר הבכו' כבכורתו והצעיר כצעירתו ומה גם כי זה קטן ובזוי מאד כדאמרינן בגמ' (שם) תאנא המן ספר של כפר קרינוס היה עשרים ושתים שנה וכמו שעוד יבא בס"ד. וכנראה כי מאפס ותהו עלה לגדולה. ואף גם זאת התחיל בדבור ואמרינן בגמרא (שם) א"ר אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש, ולפי דבריהם אפשר לומר לפני המלך והשרים כאשר תרגם אונקלוס (במדבר ט"ז ב') ויקימו לפני משה בדבר קרח וקמו לאפי משה ולא תרגם קדם משה כדרכו להורות שקמו להכעיסו ולגלות פני' כנגדו וכן דבר ממוכן הנה לפני המלך והשרים כי ראה כוונת המלך להצילה מן המות כמו שקדם ופחד או ראה בשרי' סימני' מורים כי כך דעתם ולכן התריס כנגדו, וע"ד זו אפשר לפרשו כמו שפירשנו לפני כל יודעי דת ודין שהוא כמו לפני מלוך מלך לבני ישראל לפני שחת ה' אשר פירושם קודם וביען עד עתה המלך הציע שהוא אינו רוצה להטפל בדבר זה להיותו נוגע אליו וגם שלא ידברו יודעי העתים אשר זה א' מהם שקדם בפסוק והקרוב אליו, פחד שמא יחזור בו המלך וירצה הוא לפסוק הדבר או השרים האחרים יודעי העתים ושמא יזכוה לכן קפץ בראש קודם המלך והשרים ובמדרש רבתי (פ"ד) אמרו ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון ור' אלעזר ור' יוחנן חד אמר דיננו כדינהם וחד אמר אין דיננו כדיניהם מאן דאמר דיננו כדיניהם כדתנן דיני ממונו' הטומאו' והטהרות מתחילי' מן הגדולים ודיני נפשות מתחילים מן הצד, ומאן דאמר אין דיננו כדיניהם מה מקיים ויאמר יהודה ויאמר ממוכן נראין דברי יהודה נראין דברי ממוכן ע"כ. זו היא גירסת הספרי' המדוייקים עם שלא נמצאה בספרי הדפוס ונכרין דברי אמת, ונ"ל דה"פ אחרי שדיני נפשות מתחילים מן הצד איך התחיל יהודה בדבר יוסף ולא התחילו קטני השבטי' כי נמכר הרי הוא כשבוי אשר הוא קשה מרעב ומחרב כנודע מדבריהם ז"ל בגמרא (ב"ב פ"ק) והוא הקושי הנמצא פה אחר שאין דיננו כדינם למה התחילו בקטן ויהיה הקושי עצום ורב אחרי שאין דיננו כדינם והם בדיני נפשות מתחילים מן הגדול ואנחנו נתחיל מן הצד איך הוחלפה השיטה והם התחילו מן הצד הוא ממוכן קטן שבכלם ואנחנו מן הגדול הוא יהודה אשר גבר באחיו ויהי להם למלך אלא שזה וזה חד הוא כי כוונת ויאמר יהודה הי' נראין דברי יהודה וכמ"ש (בראשית ל"ז כ"ז) וישמעו אחיו מה שלא נאמר בראובן אעפ"י שנשמעה ונעשתה עצתו, ויש לי בטעמו של דבר ענין נאה, והוא כי האומר מה שהוא איננו עושה אין ראוי שישמעו דבריו ולכן ראובן שסלק עצמו מן הדבר ואמר השליכו אותו אל הבור הזה ולא אמר נשליך אותו כי הוא איננו רוצה להטפל בזה לא נאמר בו וישמעו אחיו כי לא עשו דברו מפני שדברו הוא אלא מפני שטוב הדבר בעיניהם, לא כן יהודה כי אמר לכו ונמכרנו אני ואתם ואני בראש יורה עליו אומרו לכו כאלו אמר לכו אחרי ונמכרנו לכן וישמעו אחיו, ולכן פתח דבריו אמר הכתוב ויאמר יהודה נראין דברי יהודה כי רוח הקדש שמחה בדבר כי על ידי עצה זו תצמיח גלות מצרים אשר היה יעקב ראוי לרדת שם בשלשלאות של ברזל כדבריהם במדרש שוחר טוב (מזמור ק"ה) בפסוק ויקרא רעב על הארץ להצמיח צדקה ותהלה כנודע, וכמו כן פה נראין דברי ממוכן כי משם הצמיחה מפלת ושתי וכלות מלכות הרע נבוכד נצר הרשע והצמיחה תהלת והצלת ישראל ע"ד אומרם (מגילה פ"ק) כי לולא אגרות ראשונות וכו' וכמו שיבא בס"ד. ואפשר לפרש שכוונתם שהתחילו בגדולים אחרי שאין דיננו כדיניהם וכמו שנראה מסדר המשפט הנזכר למעלה ולא נראו דבריהם ולכן לא נזכרו ולא נכתבו עד אשר דבר ממוכן ונראו דבריו ונזכרו ונעשו, וכן דבר יהודה כי אי אפשר שישבו לאכול לחם אחרי אשר עשו המעשה הרע ההוא ושהסיחו דעתם ממנו אלא ודאי שהיו נושאים ונותנים בדבר לאמר אולי ניצול מהנחשים והעקרבים כי יודעים הם כי הוא צדיק בכל דרכיו ויעשה לו נס להצילו מיד אותם שאינם בעלי בחירה ורצון מה שלא יציל אם יפול ביד שונאים בעלי בחירה וכן משמע מדברי ספר הזוהר. והדעת נוטה שהיו רוצים לחזור עליו ולהרוג אותו אחרי שהמצילו בפעם הראשונה הוא ראובן איננו שם כדבריה' ז"ל ועלה קאי מה בצע כי נהרוג וכו', ושוב מצאתי כדברי במדרש ר' תנחומא איתא התם והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים היו בו מה עשה ראובן הלך וישב באחד מההרי' לירד בלילה להעלות את יוסף ותשעה אחיו יושבים במקום אחד כאיש אחד בעצה אחת להמיתו עברו עליהם ישמעאלים וכו' ומעתה הובררו הדברים כי ענין ויאמר יהודה איננו תחלת דבור אדרבה אחרי אשר נשאו ונתנו וגמרו להמיתו ויאמר יהודה ונראו דבריו' וכן ביאור ויאמר ממוכן נראין דברי ממוכן ורוח הקדש אומרת כן, והה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל כתב אלו ז' יועצים למלך היו כל א' יומו לכך אין בתחלת שמותיו ו' כמו ושתר ואדמתא לנן דבר ממוכן ביום השביעי שהוא ז' להם ע"כ, ואני אומר כלם היו תמיד יועצים אלא שכל אחד שולט יום על דרך ז' ככבי לכת בשבעה ימי השבוע כנודע, ועוד כתב הה"ר אליעזר מגרמיזה זלה"ה. ז"ל מומכן כתיב מום של המן כאן נעשה לפי שיעץ להרוג את ושתי היה לבו של אחשורוש עליו עד שאמרה אסתר וגרמה לתלותו ע"כ, ואפשר לפרש לפני המלך והשרים כי המלך באות נפשו להצילה כמו שקדם לא שאל בפומבי ליודעי דת ודין ולא נמצאו שם בעת ההיא רק ליושבים ראשונה לפניו וקרובי' אליו שאל אם שמעה. אזנם כדת מה לעשות ולהכי טרח וכתב לן קרא והקרוב וגו', רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות מלבד מה שכבר דובר בו כי שאל את פיהם בחשאי ובדרך סוד כדת מה לעשות למען דעת אם יגישנה למשפט יודעי דת ודין אם לאו. וכוונת הכתוב ויאמר המלך וגו' כי כן דבר המלך כמו כן בנות צלפחד דוברות כי באמת דבר המלך יהיה לפני כל יודעי דת ודין ולהיות הקרובים אליו כרשנא שתר וגו' רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות שאל מהם בלאט כדת מה לעשות כפי הדת מה יהיה משפט המלכה ואם ישמע מדבריהם שתצא זכאית בעונש קל כמו שקדם יגישנה למשפט ואם יראה שלה משפט מות ישים יד לפה, וזה דרך אחר בכתובים ההם, והנה הרשע הזה בגובה אפו הרים קולו וגלה סוד המלך וזה אומרו לפני המלך והשרים ומעתה אין כח ביד המלך להסתיר הדבר עוד. וכה אמר בדברו אם כדבריך כן הוא שאתה נוגע בדבר ולכן אתה לוקח עצמך לצד אחד וגם תרצה להעביר הדרך ליודעי העתי' ושתהא נדונת כדת, אין איש בכל מלכותך יוכל לדון אותה כי כלנו נוגעי' בדבר כי על מי לא עברה רעתה וז"א לא על המלך לבדו עותה, וכוונתו להבאיש את ריחה כי ראה כוונת המלך להצילה בעונש קל כאמור ולכן הקטין והמעיט מריה באומרו מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה וגו' כאלו אין בענין ההוא רק מיאון וסירוב בשב ואל תעשה כמדובר וזה הגדילו ואמר עותה שהוא בקו' עשה ממש וגדול עונה מנשוא. והה"ר יצחק עראמה ז"ל סיים דברי ממוכן על פי דרכו בדברי אחשורוש (בפי' מגלה אסתר) וכה אמר ממוכן א' מן השרים הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות אמר לו שאין צריך לדין הזה אל החכמים יודעי העתים כי בזולת השקפת העת והזמן רק בבחינת עצמו ואשר נעשה אליו תתחייב מן הדין כי כאשר יהיה החטא מפורסם ובדברים המפורסמים אין החטא לאיש אחד לבדו כי אם לכלל המדינה או המלכות, אז אין לדונו בטענות חלקיות פרטיות רק במספיקות מפורסמות לפי שאומר החטא הוא מפורסם לכל, והטענות המצילות או המקילו' מן העונש אם הם מושכלו' לשופטים אינם מפורסמו' לרבים דרך משל המכה אביו או רבו בפרהסיא, אעפ"י שבחיקור הדין תמצא למכה שום טענה אין לקבל אותה. כי ההמון לא ירדו לסופה וישאר פרסום החטא בפיהם לאמר פלוני הכה את אביו ונצל בב"ד ויהיה דוגמא לדורות וימשך נזק כולל למדינה. והוא אומרו לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה שיקובלו בדינה טענות אלו, כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש כי יצא דבר המלכה וגו' אמר כי בזה לא יושקף כי אם למאמר המפורסם שיאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה ולא יתפרסם להם אם היה לה טענה או טענות בזה. עכ"ד.
פסוק יז:
כי יצא דבר המלבה על בל הנשיב להבזות בעליהן בעיגיהן באמרם המלך אהשורוש אמר להביא את ושתי המלבה לפגיו ולא באה
פסוק יז:
כי יצא דבר המלכה וגו'. הפסוקים האלה לדעתי יפורשו בשני מיני ביאור, הא' כי הוא חלק הנשים לב' חלקי', הא' כלל הנשים פחותות הערך ולאלה קרא כל הנשים, הב' שרות פרס ומדי' אמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים ההדיוטות והפחותות להבזות בעליהן בעיניהן כי תאמרנה המלך אחשורוש וגו' ולא באה ולא יבחינו אם ערומה אם מלובשת ומה גם אם נדקדק תיבת באומרם [ר"ל לשון זכר] כי האנשים יספרו בבתיה' הדבר וכל אשר יוכלו להעלים ולהמעיט בדבר יעשו ויגידוהו דרך קצרה אמר להביא את ושתי המלכה ולא באה, ומזה ימשך כי הן יבזו בעליהן וישאו קל וחומ' מהמלכה אמנם שרות פרס ומדי לא תעשינה כנשים המשחקו' ההמה להבזות בעליהן, אבל במר נפש וייאוירוה תאמרנה וכדי בזיון וקצף יהיה הדבר הזה ששלח המלך אחריה ומיאנה לבא, ושיעור הכתוב והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר ישמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך ביאורו שישמעו לכל שרי המלך ספור הענין והמקרה הרע ההוא. אז תאמרנה וכדי בזיון וקצף גם למלך גם לשרים, לכן אם תאבה עצתי שמוע יצא דבר מלכות עה"ד שנבאר ולא יעבור אשר לא תבא ושתי כי עכ"פ תבא ומלכותה יתן המלך וגו', ונשמע פתגם המלך ואז כל הנשים יתנו יקר לבעליהן הן הנשים הארורות אשר אמרנו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים כי שרות פרס ומדי לא תבזנה בעליהן בעיניהן, ואם ישלחו בעליהן אחריהן תבואנה ערומות וחשופות שת אחרי שזה דרכם כסל למו להביא נשותיהן ערומות לפניהם בעת אכלם ושתות' כמו שבא לעיל בפסוק ותמאן המלכה ושתי מדברי פרקי ר' אליעזר הגדול (פ' כ"ז), הביאור הב' כי אם ושתי לא תבא אעפ"י שתהרג תצא תקלה גדולה כי יצא דבר המלכה על כל הנשי' וגו' ולא באה כלומר כי לא כבשוה ולא יכלו לה להעבירה על רצונה ובחרה מות מחיים וכמו שקדם בדברי המתרגם שאמרה לה הגדולה שבפרסיות שתבחר מות מחיים ושלא תבא בסוף פסוק ותמאן תמצאנו' ולכן המשפט הנכון שיביאוה בעל כרחה ואח"כ תהרג ובכן תענינה שרות פרס ומדי לנשים המשחקות כאשר תרחבנה פיהם לדבר בגנות בעליהן ובהבזותן אותם באומרם המלך אחשורוש וגו' ולא באה והיה מה שהיה ממנה ואם הומתה אין מי שיקוה שלא ימות כמותה בגדולת הלב כי בחרה למות ושלא יכבשוה ולא ינצחוה אז תאמרנה להן שרות פרס ומדי וכדי בזיון וקצף עשה לה המלך שהביאה בעל כרחה ושהרגה ושיעור הכתוב לפי דרך זו כי יצא דבר המלכה וגו' והיום הזה תאמרנה וגו' אם על המלך טוב עצתו זאת ימשך שתאמרנה שרות פרס ומדי וכדי בזיון וקצף. ואחשוב שעל ב' פירושים הללו פליג בגמרא (מגילה פ"א) רב ושמואל רב אמר כדי הבזיון הזה לקציפה הזאת ושמואל אמר כדי הקצפון הזה לבזיון הזה, רב רמז לביאור זה האחרון כי בודאי היא הבזיון שבזה אותה המלך בהביא אותה בעל כרחה לקצפון שהקציפתו, ושמואל רמז אל הביאור הראשון כי כדין קצף המלך על אשר בזתה אותו כלומר הקצף היה כדאי לבזיון ומה מתקו דברי הראב"ע ז"ל שיהיה היום האמור כענין (יחזקאל כ"ד ב' ) כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה כי יהיה היום הזה בפיהן למשל ומרגלא בפיהן זכרו את יום המשתה והתבוששו ושימו יד לפה כי לא טובים אתם מהמלך וכן בתרגום ירושלמי ארום יפוק פתגמא דמלכתא על כל נשיא כלהון למהוי שייטין בעליהון בעיניהן ותהא כל אתתא אמרה לבעלה דילמא את יקיר מן מלכא אחשורוש די אמר דתיתי ושתי מלכתא קדמוהי ולא צבית למיתי, ובמדרש רבתי (פ"ד) ויאמר ממוכן מה ראה ממוכן קופץ בעצה תחלה, ר' יוחנן אמר תלתא אמוראין חד אמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן, פי' מכה לחייו במנעלה, וחד אמר ע"י שלא הזמינה לאשתו לסעודת נשים וחד אמר ע"י שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות, מאן דאמר ע"י שהיתה מסטרתו שאמר לא על המלך לבד"ו עותה ושתי המלכה, ומאן דאמר ע"י שלא הזמינה אשתו שאמר כי יצא דבר המלכה וגו' הדא היה דלא היתה תמן מאן דאמר ע"י שהיתה לו בת שאמר ומלכותה יתן המלך וגו' ע"כ, הנה האמוראים הללו המה ראו אומץ לבב ממוכן ואשר תקע עצמו לגמור דינה כן תמהו אחרי אשר נראו מדברי המלך שכוונתו להענישה בעונש קל איך מלאו לבו לדבר עליה רעות ולא פחד שמא המלך יחזור בו בהפיג חמתו, ולכן דקדקו בכתובים ותרין אמוראין ראו כי בחמת רוחו דבר והשלישי ראה כי עינו הטעתו, והנה הראשון קבל שושתי בגובה לבב הכתו במנעלה דרך בזיון אולי היא היה עז כנגדה והיא השתדלה להכניעו ולכן כאשר ראה כי בא יומה השתדל בכל עוז להפילה בל תקום עוד, ודקדק זה ממאמר לא על המלך לבדו, כלומר לאו חדתא היא לה ולא חדא היא לה להקל בכבוד השרים כי כבר נסתה והורגלה בהבזות שרי המלכות וגם עתה היתה כוונתה להבזותם וז"ט כי על כל השרי' אשר בכל מדינות וגו' כי בקטן הקרוב אליה התחילה וכראותה כי לא נענשה עליו יגבה לבה עד להשחית במלך ובשרים, והאחר דקדק אומרו כי יצא דבר המלכה וגו' כי אם היו שמה הגבירות כלנה ושרות פרס ומדי מה ענין כי יצא אלא שכוונתו כי יש ויש נשים אחרות לא הזמינה אותן אל המשתה והן נשי השרי' כענין באשתו שלא נקראה. והאמור' הג' ראה שנתן עינו בגדולה כי אם הוא נקרא שופט לא כיועץ אם יקח המלך אשה טובה או רעה ודי לו נגמור דין ושתי שיביאוה בעל כרחה ויסירוה מגבירה או ימיתוה ומה לו לשאחרי כן אלא שעינו הטעתו וכמו שעוד נדבר בו ולכן אמר ומלכותה יתן המלך וגו' כי הוא הנכסף ממנו. ועוד שם במדרש רבתי (פ"ד) כי יצא דבר המלכה. אמר שמא בלאדרין הות צריכה ע"כ, כך הוא גירסת ספרי דוקני וגירסת הספרים אמר שמואל בלא דרין הות צריכה בדותא היא, וביאור דבריו ראשונה יש לפרש תיבת בלא דרין דא"לף יתירתא היא והוי כמו בלדרין והם שלוחים כדאיתא בב"ר (פ"י) ר' יצחק בן אלעזר הוה קאים ומטייל על משוניתא דימא דקסרין פי' מקום שהים עולה מזעפו ראה שם קולית אחת פי' כד אחד הגמיאיני נא מעט מים מכדך תרגומו מקולתיך או ביאורו סל כמו עשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף, הזורק גט לחיקה או לתוך קלתה, והות מצנע לה והות מתגלגלא מצנע לה והות מתגלגלא, זאת מוכנת לעשות שליחותה עבר חד בלדר ונכשל בה ונפל בה ומת, אזל פשפשוניה ואשכחוניה טעין כתבין על יהודאי דקסרין ע"כ, ודכוותה בויקרא רבה. (פ' כ"ב) ודכוותה במדרש ר' תנחומא פרשת זאת חקת התורה, ואחר ביאור הלשון דע דבתרגו' שני כתוב כי יצא דבר המלכה ארום יפוק גזרת מלכתא על כל נשיא לאתגלגלא מאריהון קומיהון. הנה שהפליג ממוכן ברעת ושתי שתצא דבר מלכות מלפני' על כל הנשי' להבזות בעליהן בעיניהן ומעתה ביאור הדברים שמא רצים היא צריכה לשלוח על הדבר יצא מעצמו על כל הנשים ובחנם תשלח רצים אלא שמרוב גאותה וגאונה ולהשפיל כבוד המלך והשרים תשלח הרצי' רוכבי הרכש מה שאינה צריכה וכל זה להבאיש את ריחה:
פסוק יח:
והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף:
פסוק יח:
והיום הזה תאמרנה וגו'. מלבד מה שכבר דובר בו נכבדו' למעלה עוד נוסיף לקח בו. ואומר כתב הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל, נדחק רש"י בכתוב הזה ואמר מקרא קצר הוא תאמרן לכל שרי המלך את הדבר הזה, ויותר נכון מה שפי' הראב"ע והיום הזה יהיה האמור והוא הפעול, כלומר שיזכרוהו תמיד ולא ישכח מפיהן כי יאמרו לבעליהן דיו לעבד שיהיה כאדוניו, והנה יש בזה שני דברים די בזיון שיבוזו בעליהן וגם קצף וכעס בין איש לאשתו כי ירצה להתגבר ולמשול בה כמשפט. או יוסב וכדי בזיון למלך שיהיה לשנינה בפיהן אם הדין עם המלך או עם המלכה ויש שפי' תאמרנה מלשון האמר' היום, יתאמרו כל פועלי און ולי אין צורך כי בתחלה אמר כי יצא דבר המלכה וגו' כלומ' שיהיו בעליהן בעיניהן בעין הבזוי באומר' הנה המלך לא גבר באשתו מה יעשו העבדי', והנה זה יהיה מצוייר בעיני כל הנשי' וזהו כנגד כי על כל העמים והשרות הגבירות לא די שיהיה זה שמור אצלן כי היום הזה תאמרן בפיהן לבעליהן וכדי הוא בזיון שבזת' מאמר המלך והקצף שהקציפתהו שמצד השרים אין ביד המלך המחילה אמנם די בבזיונו והקצפו לפי האמת להעניש' אעפ"י שמצד חלקו יהיה בידו למחול עכ"ל. ונכון הוא' וכן נמצא בדברי המתרגם ויומא הדין אמרין שלטונתא דפרס ומדי דשמעין ית מלייא דמלכתא לכל שולטנייא דמלכא כמיסת די הוי בסירותא למירגז עלה' הנה שתרגם עה"ד הנאמר אלא שעשה ו' וכדי בפה רפה בלשון ישמעאל כדברי הראב"ע במקומות רבים, וכאלו אמר והיום הזה וגו' לכל שרי המלך תאמרנה דברי' יש בהם כדי בזיון לקצוף עליהם ויהיה ו' וקצף כמו ו' של ולא יסור לבבו שהיא סבה ללא ירבה שלא יסור לבבו יכן וכדי בזיון לקצף, וכבר קדם למעלה ענין בזיון המלך להמשיכו כמו כן על השרי' בפסוק כי יצא דבר המלכה מדברי המתרגם עיין עליו, והה"ר יוסף גאקון ז"ל המתיק הענין ביותר וכה אמר. והיום הזה הרצון בו מה שעבר היום הזה ממרד המלכה יאמרו ויזכירו השרות לשרים כשיתקוטטו איש ואשתו וימשך מזה בזיון גדול אם יאמר בפני אחרים ואם בינו לבינה יצא הקצף עכ"ד ויהיה ו' וקצף לפי זה כמו ומקלל אביו ואמו שהוא כמו או אמו וכן וכדי בזיון או קצף כי לא יחסר אחד מהם:
פסוק יט:
אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה.
פסוק יט:
אם על המלך טוב, הנה יעץ עצה גדולה ונפלאה והפליג להשפילה ולהפילה ולהגיעה עד עפר. וזה כי מי גבר ירא' עדיין המלך בתוקף כעסו ומר רוחו חור' קור' אותה מלכ' כדת מה לעשות במלכה ושתי ולא ירא לנפשו מלפסוק הדין כנגדה לכן העצה היא יצא דבר מלכות מלפניו כלומר זה הדבר השגור בפיך המלכ' ושתי יצא ולא תקרא בשם זה עוד, ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לא המלכה ושתי כאשר אמרת עד כה נמצא מה שקראה עד עתה ממוכן מלכה דרך לעג לא על המלך וגו' כי יצא דבר המלכה לקרא לה אחרי כן ושתי בלא שם מלכות. והה"ר מאיר עראמה ז"ל כתב יצא דבר מלכות ירצה לא דבר מלך לבד כי אם דבר מלכות כי להם דבר מלך לבד כי אם דבר מלכות כי להם דבר המשפט, ולתקן עותתה על המלך ועל השרים יעשה לה שתים אלה, אחת יביאו אותה בעל כרחה ולא תעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך, ומעתה לא ישאר לנשים פתחין פה כלל כנגד השרים ועבדי המלך, ובגלל חטאתה אל המלך ביחוד, מלכותה יתן המלך וגו' כי לזה אין צורך אל המלכות כלל ולהיות משפטיו אלה כנגד הצבור והיחיד אמר וייטב הדבר בעיני המלך והשרים כי הנה התיקון הזה תיקון כולל לכלם עכ"ל ושפתים ישק' והנני מוסף משלי נופך על דבריו, יצא דבר מלפניו כמו שכבר בארנו לפני דת ודין לפני המלך שהם כמו קודם כמו לפני מלוך לפני שחת ה', אמר איעצך כי אחרי שיש בדבר הזה דבר כולל לכל המלכות ודבר פרטי אליך שראשונה תוציא לאור משפט המלכות ותנקום נקמתם וזהו יצא דבר מלכות מלפניו קודם שישתדל בנקום נקמתו' ולא יעבור וגו' ואח"כ ומלכותה יתן המלך במתון ועצה. ובזה יתן ההשקט למלכות כי יראו מלכם עושה כבוד עצמם עקר תחלה וראש ואח"כ כבוד עצמו טפל אחר גמר דינם. ועוד אני אומר כבר נכפל למעלה כי כוונת אחשורוש לפוטרה מן המיתה ומביטול המלכות רק שתענש בעונשה מה וכמ"ש מה לעשות במלכה ושתי כלומר לעשות מעשה בה ושתשאר מלכה. לכן השיב ממוכן' יצא דבר מלכות מלפניו הדבר הראשון הוא שמלכותה תעדי מינה ויכתב בדתי וגו' ולא יעבור אשר לא תבא ושתי אחרי שלא באה כאשר נקראה בשם המלכה ושתי בכבוד בכתר מלכות ראוי שתצא עתה בחרפה ובוז בשם ושתי לבד לא המלכה ושתי ועוד יראה לי יצא דבר מלכות מלפניו ולא תשאל ולא תנסה לא ליודעי העתים ולא ליודעי דת ודין כי אפשר שתצא זכאית באחד מהם ותהיה לבוז רק מלפניו, וכיוצא בדבר מצאתי אל הה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל שכתב ולא יעבור מלא וי"ו אפי' יבקשו ו' שרים שלך ויועציך שתעבי' רעתה לא תשמע להם, אשר לא תבא לפניך לדין ותהרגנ' כיון שלא באה עד עתה ג"כ לא תבא לעתיד עכ"ל. ודברי המתרג' נוטי' לזה שכתב ולא יתבטל הדא גזרתא דלא תיעול ושתי קדם מלכא, ומן בתר דתיתי קדם מלכא יגזור מלכא ויעדי ית רישא דילה ע"כ, ואפשר יצא דבר מלכות כדי שלא יראה שהיה הדבר בלי הסכמת השרים והפרתמי' רצוני שלא יחשבו כי נעשה הדבר בעל כרחם יצא דבר מלכות כלומר הפרסום יהיה בשם המלכות מטעם המלך וגדוליו וענין המעשה יהיה מלפניו, או ירצה שלא תאמר להמלך על הדבר אתה או השרי' כדרך המלכות להתיעץ על דבר פחות מזה ימים או עשור כ"ש על דבר חמור כזה שאם ככה את עושה יתבטל הכל כי בת דינא בטל דינא וכאשר תפיג חמתך ממך ידעתי לא תעשה דבר וחרפתך לא תמחה ולכן עצתי יצא דבר מלכות מלפניו כלומר עתה בעת ובעונה הזאת מבלי מתון כלל, וזה אצלי תכלית דקדוק מלפניו ואומר ויכתב בדתי פרס ומדי פי' מורי הה"ר יוסף טאיטאצאק ז"ל לא תשאל כדת מה לעשות אבל אתה תעשה הדת מכאן והלאה ויכתב בדתי פרס ומדי למען יעמדו דבריך ימים רבים. ושוב מצאתי אל הה"ר שמואל צרפתי ז"ל כדבריו ואמתתן של דברים הוא הנאמר בתרגו' ירושלמי ובזמן דגזר ממוכן גזירתא הדא דחיל מן נפשיה ואמר דלמ' לא יעביד מלכא גזירת' הדא וכד תיעול ושתי ותשמע די גזירתא הדא גזרית עלה ותידון יתי דינון בישין ותקטול יתי אלא אנא אחוי למלכא אחשורוש די לא תיעול ושתי קדמוהי ואומי יתיה במומתא דפרסאי דאינון דחלין מנהון לכן אמר ממוכן אין על מלכא ישפר יפוק דין פתגמא מן קדמוהי ויכתוב ויימי בגיזרתיה דפרסאי ומדאי ולא תבטל דלא תיעול קדמוהי דמלכא אחשורוש ומלכותה יתן מלכא לחברתה דטבא מינה. הנה הפלא לדבר בהורות שפחד אליו את המלכה כי ראה המלך מליץ בעדה ככל אשר אמרנו ונפשו יודעת מאד כי המלך הוא הפכפך וירא לנפשו שמא לא תעשה עצתו והמלכה תעשה בו שפטים ולכן נתחכם להשביעו תחלה באלהיו, וביאור הכתו' לפי דבריו אם על המלך טוב צריך שתקיים איסר ותוציא מפיך ויכתב כדי שלא יהיה בו ניחום וחזרה והדבור והכתיבה יהיה בדתי פרס ומדי כלומר כמנהגם שהוא לישבע באלהיהם ולא יעבור על שבועתו והשבועה היא אשר לא תבא וגו' כדי שלא תהפוך לבך ובמתק שפתיה תדיחך. ואחרי אשר השביעו היתה העצה ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה ועם זה דבר ויעש המלך כדבר ממוכן על נכון כי נשבע וקיים איסר שלא תבא עוד וכמו שיתבאר. וענין לרעותה הטובה ממנה פי' אבא מארי ז"ל שתהיה טובה ממנה ר"ל מעצמה לא תבדוק במשפחתה ובעמה כי אם שתהיה היא טובה מעצמה. ושוב מצאתי אל הה"ר שמואל צרפתי ז"ל כדבריו, ואני למדתי מדברי אבא ז"ל כי ממוכן פחד שלא תמצא מלכה כמוה ביחס ובמעלה בת מלכי, ומה גם אם נתן עיניו שתהיה בהו מלכה כמו שקד' למעלה בפסוק כי יצא דבר המלכה וגו' ונראין הדברים כי פחד על פחיתותו בהיותו בוז משפחו' ספר של כפר קרינוס כ"ב שנה כדברי התוספות והוא עבר לפנינו. והנה גם הוא אחרינו בפסוק וירכיבהו וגו' ולכן אמר שתהיה היא טובה בעצמה ממנה לא ממשפחתה ובית אביה וזה נראה מוכרח בכתוב דאי לא תימא הכי לרעותה הטובה ממנה למה לי וכי ס"ד שתהיה רעה ממנה עד שלסבה זו דרשה ר' חנינא בריה דר' אבהו במדרש רבתי (פ"ד) כתיב (איוב ה' ל"ח) כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה בלשון שנטלה מלכות מזקנה שאמר לו שמואל ונתנה לרעך הטוב ממך. בלשון הזה חזרה לה המלכות הה"ד ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה, הנה שראו הפסוק מיותר ואמרו לדרשא ואי לדרשא דרשת אבא מארי ז"ל נכונה עד מאד, והה"ר יצחק הכהן ז"ל כתב פרפרת ערב אמר כי מספר אותיות לרעותה כמספר לך אסתר ע"כ ונזדרק' נבואה בפיו של ממוכן. והה"ר יהודה ן' שושן ז"ל כתב וז"ל אם על המלך טוב יצא מלפניו מלהקרא דבר מלכות וריבו אחר שהוא דבר השרים והמון העם ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור מליכת' משפטה והוא שלא תכנס עוד לפני המלך ואפי' כפלגש וז"ט אשר לא תבא ושתי ואעפ"י שהיא תשוב ממשובתה ושאונה. ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה שתהיה טובה מצד עצמה ולא שתהיה טובה מצד אבותיה בענין שלא תתגדל על המלך כושתי מפני שהיתה מגזע בת מלך וכמאמרם ז"ל (מגילה פ"ק) או יהיה ממנה כמשמעו והנה טובתה הוא במוסר ולא ביופי כי לא אמר וטובת מראה, נמצאו פשטן של דברים כי עונשה הוא שלא תבא לפני המלך לעולם וסוף דבריו ולא יעבור כלומר שלא יתקיים דבורה שלא תבא אל המלך אבל תבא ומלכותה יתן המלך לרעותה עכ"ל, ועיניך הרואות מה שקדם אלינו רבו דבריו אלה טרם בא דבריו אלינו ומה גם אומר שלא תבא עוד אעפ"י שתשוב ממשובתה כי כבר הקדמנו מדברי רז"ל (שם) שבקשה ליכנס כזונה ולא הניחוה בסוף פסוק ותמאן המלכה ושתי תמצאנו ודעת לנפשך ינעם ומשני המקומות תלמד היות הכוונה שלא תבא היא מעצמה רק שיביאוה בעל כרחה כאחת הנבלות כי אחרי אשר מרתה פי המלך לאמר לא אבא המור' כי הוא ברשות' לבא או שלא לבא מבלי שיהי' רשות אחרי' עליה שורת הדין שיביאוה והיא לא תבא להראות כי איננה ברשותה כאשר דמתה עוד כתב החכם הנזכר דברים צדיקים ראוי שיובאו הנה עם מה שילוה אליהם אמר ז"ל וכבר פלפל אחד מחכמי הדור כי לא נדונה להרג ממקרא ומסברא ממקרא כי אין המומת בבל יבא ומה טעם לומר אשר לא תבא אם תהרג ועוד כי אין מלכות מומת שיותן מלכותו לזולתו עד שיאמר ומלכותה יתן המלך לרעותה כי על החי שמעבירי' מלכותו לזולתו יאמר בלשון הזה לא על המת כאומרו (שמואל א' ט"ו כ"ח) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך, ומסברא כי איך תומת ועונה קטן מהכיל ההרג אף כי במר' ובמעל תמאן לבא, כ"ש שיש להפך בזכותה אם מעט ואם הרבה לפי הפירושי' הנז' ואין זה מספיק אצלי כלל כי אין הכרע מהמקרא כי יש לפרשו כי אמר ממוכן יצא דבר מלכות כלומ' דבר גדול מלפני המלך מבלי הבטה אל הדת הנימוס' אשר אמר המלך כדת מה לעשות אלא יצא דבר מלוכה שהיא העברת החק והדבר הגדול היוצא מן השורה והדת יכתב בדתי פרס ומדי ואמר זה על הריגתה וז"ט אם על המלך טוב כבר אפשר שיהיה בזה מכפל הבזיון למלך כי הפצירה מלבא עד שנהרגה, לכך אמר ולא יעבור כלומר שלא יתקיים דבורה שלא תבא לפני המלך אבל תבא ומלכותה יתן המלך או כמו שפרש"י ולא יעבור זה החק מביניה' כי יודע ויכתב כי מתה על אשר לא באה אל דבר המלך ויהיה תבא עבר במקו' עתיד עכ"ל, והן אמת אם המפלפל הזה הוא אותו אשר הזכירו בהקדמת ביאורו יספר בגנותו מגאונו וגאותו כדי הוא הבזיון אשר בזהו שם לקצפון הזה אשר מלאו לבו לחלוק על גמרא ערוכ' שבידינו (מגילה פ"ק) שנשחט' ערומה בשבת וכמו שיבא בפסוק ואשר נגזר עליה ועבור על דברי חכמים במדרשות אשר כלם מסכימים בזה ובתחלת העיון נפלאתי מהחכם המשיב למה הטריח עצמו לההביל ההבלי' כי באמת דברים הללו אין להם שורש וענף לא טעם ולא ריח, שבתי וראה כי מדת חסידותו הביאתו לזה והריחו ביראת ה' שמא יבאו התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם ויגלו למקום המים הרעים האלה ונמצא שם שמים מתחלל לכן טרח וכתב מה שכתב. ואחזה אנכי אשית לבי כי כבוד חכמים חכמי ישראל רבותינו הקדושים חקור דבר, וראשונה אפלא מה איש הזה אשר דחק עצמו והכחיש המפורסם ומפורש בפי הכל אשר עדיו לא היה איש פוצה פה ומצפצף לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשתו אשר הוא חולק על דברי חכמים. ומה טעם מצא במ"ש כי אין המומת בבל יבא כי אם תהרג היאך תבא, ואלה הם דברי' מרבים ההבל כי אפי' היה כדבריו אשר ביאר אשר לא תבא, שהעונש היא שלא תבא מה שאינו כן ואין דעת חכמים נוחה בדעת זה, והנה המתרגם תרגם ולא יתבטיל הדא גזרתא דלא תיעול ושתי קדם מלכא ומן בתר דתיתי קדם מלכא יגזור מלכא ויעדי ית רישא דילה וגו' ואף אם היה ביאור הכתוב כאשר היא אומר מאי קושיא והלא דבר גדול הוא אם תומת כמו מלכה שתבא לפני המלך ויהרגוה. מה שאין כן כי לא תבא ויסירו המלכות ממנה ויתנוהו לאחר ועיניה רואות ואחרי כן ישחטוה אלה באמת מאה מיהות ומה שהביא ראיה מפסוק קרע ה' את ממלכות ישר' הביא קטיגור לעצמו כי לא נתנה המלוכה לדוד בחיי שאול אף אם נמשח למלך והנה כאשר אמר דוד לאביגיל על דבר נבל מורד במלכות הוה אמרה לו שאול קיים הוא ולא יצא טבעך בעולם ואמר הוא וברוך טעמך כדאיתא בגמ' (מגילה פ"ק) הנה שנתינת המלכות לדוד הוא אחרי מות שאול והמציאות הורה עליו כי אחרי מות שאול נמשח למלך פעמים ראשונה על בית יהודה ושנית על ישראל, ומה שהקשה מהסברא לא עלתה לו סברא זו אלא מפני בעטו ברבותינו הקדושים כי מי ששמע דבריהם והאמין להם על הקטנה שבבזיונותיה חייבת אלף מיתות ואתה המעיין חזור לאחריך וראה מה שכתבנו למעלה אמרות טהורות אשר לרז"ל ויאורו עיניך ולא תמשך אחרי האיש הזה לא במה שכתב בזה ולא במה שכתב בהורות שממוכן היה גדול שבשבעת השרים והחכם הנז' הרבה לסתור דבריו אח"כ ניחם על הדבר וכתב ולמה אטריח עצמי לבטל את הבטל, ואעשה כן גם אני לא אזכרנו ולא אדבר בשמו אחרי שהוא נעשה אפטרופיא לרשיעי לושתי ולממוכן, ובדבר ושתי כתבתי מה שכתבתי ביען הוא דבר נוגע אל מה שהושרשנו בו כל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה והיא היתה מתעמרת בבנות ישראל ערומות ולכן כאשר עשתה כן נגזר עליה ונשחטה ערומה ובשבת וכמו שיבא ופה לא עשיתי מאומה כי אין בדבר תועלת:
פסוק כ:
ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן:
פסוק כ:
ונשמע. רואה אני המפרשים כלם מסכימי' בטעם הכתוב כי ממשפט הזה אשר יעשה ימשך שישמע בכל המלכות, וכל הנשים יתנו יקר וגו' לא כן אנכי בביאורו רק זה. כהא דת"ר (סנהדרין פ"ח) ד' צריכי' הכרזה מדיח, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדי זוממין. וביאור וכל ישראל ישמעו ויראו הלא ציווי כלומר השמיעו והכריזו זה כדי שיראו. וכן אצלי דבר ונשמע וגו' ותשמיע, יעשה המלך והוא לשון ארמי כמו שכתב הראב"ע, והנכון אצלי מה שכתב הה"ר אברהם אבן העזר וז"ל פתגם דבר ממש כמו אשר אין נעשה פתגם הרעה ויתכן שניהם לשון משפט ופסוק (קהלת ט' י"א) אשר אין נעשה פתגם הרעה יוכיח ודברי המתרגם כמטין לזה שתרגם ואשתמע פתגם גזרת מלכא די יעביד בכל מלכותיה גם רש"י ז"ל פי' אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה משפט מעשה הייעה. ואם כדברי המפרשי' כן הוא יהיה ביאורו אם תשמע לעצתי בפעם הזאת ימשך כי מכאן ואילך כאשר תגזור אומר יתקיים וזהו ונשמע פתג' המלך כלומר יקובל כענין ושמענו ועשינו שמע ישראל. (דברים כ' כ"ז) כלם ענין קבלה, בודאי יקובלו דבריך אם כה תעשה, מה שלא יקובלו בזולת זה. כי יאמרו איך ימשול בנו ולא משל באשתו וזה צריך שתעשה לפי שמלכותך רבה היא וכל עצמך במשתה הגדול ופיזור הרב והראות הגדולה והתפארת מדאגה מדבר פן יבגדו בך כאשר עשו בשכבר כמו שבא למעלה ומה תעשה בהכלי' אותך עתה כי לא קובלה גזרתך בביתך והיאך תקובל בקצוי ארצות ולכן צריך לעשות דבר מפורסם מאד למען יראו יושבי קצוות מאותותיך כי בשמעם אשר עשית למלכה כזאת בת מלכים על אשר מרתה את פיך בדבר קל עם היות לה התנצלות רב כמו שקדם ואף גם זאת הרגת ולא חמלת אז באמת יראו וייראו ממך ורגזו וחלו מפניך' כתב הר"י ן' הראש ז"ל בספר פרפראות (פרשת תצוה) ונשמע ג' במסורת ונשמע קולו בבאו אל הקדש. את כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ונשמע פתגם המלך והיינו דאמרינן במגלה אמר רבה מקרא מגלה ותלמוד תורה, מקרא מגלה עדיף, מקרא מגלה ועבודה מקרא מגלה עדיף והיינו (שמות כ"ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דהיינו תלמוד תורה. ועבודה דכתיב בהו (שם כ"ח ל"ה) ונשמע קולו, ונשמע פתגם המלך היינו מקרא מגלה וסמיך כי רבה היא, אלמא דעדיף טפי ע"כ. ומאבא מארי ז"ל שמעתי כי של ת"ת הוי סוף פסוק כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ושל עבודה באמצע פסוק והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' וגו' ושל מקרא מגלה בריש פסוק ונשמע פתגם וגו' למדנו כי מקרא מגלה בראש, ועבודה באמצע ותלמוד תורה בסוף ולעולם מקדימין מ"מ ומאחרים ת"ת, ובמדרש רבתי (פ"ד) ונשמע פתגם המלך ר' לוי ור' יצחק ר' לוי אמר פתגם גדול אנו עתידי' לשמוע מזו שנכנסה למלכות מהו אבל גדול ליהודי' ור' יצחק אמר פתגם גדול אנו עתידים לשמוע מזו שנכנסה למלכות מהו שמחה וששון ליהודים ע"כ, הגם כי כבר הקדמנו למעלה דבריהם כי בכל מקום שנאמר בו המלך סתם משמש קדש וחול בפסוק והקרוב אליו תמצאנו אף גם זאת דברי ממוכן הם אל המלך וצריך לפרשו בשמוש החול, לכן אומר כי כוונתו לומר כי בעשותו דבר זה ביום זה מבלי מתון מנהו והלאה לא יסרבו במאמרו בין רע לטוב בין אבל גדול לשמחה וששון וזה אומרו שם ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים מבלי הדעת מה זה ועל מה זה לא בזה ולא בזה רק באשר דבר מלך שלטון, עוד (מדרש רבתי פ"ד). שם א"ר יהודה בר סימון ונשמע פתגם מלך מלכי המלכים הב"ה שאמר בחכמתו ותבונתו כי מחה אמחה את זכר עמלק ע"כ וזו דרך הקדש יקרא לה כי המלך הנז' פה הוא על מלך מלכי המלכים וכבר הקדמנו לך למעלה כי הב"ה מדליק את האור מתוך החשך, כמו שבא בפסוק והקרוב אליו ומשם תתבונן כמו כן דברים הללו כי בעשות נקמה בושתי משם תצמח רעת זרעו של עמלק, ומדברים הללו נשמע ביאור אחר במסורת ונשמע ג' כי בזכות התורה והעבודה האמורים בנעשה ונשמע ובונשמע קולו בבאו אל הקדש כמדובר ימשך ונשמע דבר מלך ממ"ה במפלת עמלק כמו שנאמר, אחר הדברים האלה אמרו ז"ל (שם) דברים קשי ההבנה ז"ל, כי רבה היא רב ושמואל, רב אמר הדא מלכותא רבתא להדא חטיתא רבתא, ושמואל אמר הדא חטיתא רבתא להדא מלכותא רבתא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ע"כ, ויש לדקדק מה בין רב לשמואל ועוד דבר וכל הנשי' למאי אתא, ואני אומר חלקו במה שחלקו המפרשים בביאור כי רבה היא מהם ביארו רבה מוסב אל המלכות ותיב' כי אעפ"י כמו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא אעפ"י שקרוב הוא, כי תוריש הכנעני (יהושע ח' י"ח) כי רכב ברזל לו אעפ"י שרכב ברזל לו, (תהלים מ"א ה') רפאה נפשי כי חטאתי לך אעפ"י שחטאתי לך ורבים כהם, ומהם ביארו כי רבה היא מוסב אל ושתי אשר היא רבת המעלה ותיבת כי לשון לפי אשר הוא השימוש היותר הטבעי אליה, והנה רב אמר ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו צריך שתשמיע פתגם הרעה אשר יעשה לה בכל המלכות אעפ"י שהיא רבה הממלכה ויראה טורח גדול להשמיעו בכלה אף גם זאת צריך להשתדל להשמיעו ולהודיעו כי גם החטא עצום ורב ומה גם בהיותו מהמלכה ואם לא היה החטא כ"כ גדול לא היה צריך להטריח כ"כ להשמיע העונש כי מעצמו היה נשמע אבל ביען המלכות הוא רב אי אפשר שישמע מעצמו אם לא תשמיעהו, וביען החטא הוא רב ועצום אעפ"י שהמלכות גדול ורב צריך שנטריח עצמנו להודיעו ושמואל אמר צריך שתשמיע זה בכל מלכותיך לפי שהמלכות רב הוא וגם אם יתפרסם הדבר לקרובים השומעים העונש אשר נתת לה לא יתפרסם לרחוקי' ולכן צריך שתשתדל בכל עוז להשמיעו לפי שהחטא גדול והמלכות גדול ואם לא היה המלכות כ"כ רב לא היינו צריכים לטורח זה כי מעצמו היה נודע ואנו צריכים כי כל הנשי' יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטון לכן צריך להודיעו בהשתדלות נמרץ וזה טעם וכל הנשים האמור בסוף המאמר אשר יתיישב יותר לדברי שמואל מדברי רב במעט עיון תשיגנו. עוד במסורת וכל הנשים ג' (שמות ל"ה ב' ). וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים (ירמי, כ"ד ט"ו) ויענו את ירמיהו כל האנשי' היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהי' אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול וגו' וכל הנשי' יתנו יקר לבעליהן. והר"י ן' הרא"ש ז"ל בספר פרפראות (פרשת ויקהל) כתב אלו הנשים שנתעסקו במלאכת שמים יתנו יקר אבל אותן הארורות שמקטרות לצבא השמי' גרמו שגלו והיו למשל ולשנינה ע"כ, ואני אומר כל הנשים יתנו יקר לבעליהן הן לטוב הן למוטב הן לטוות שאין חכמה לאשה אלא בפלך, הן לעבודה שהיא זרה להן יתנו יקר לבעליהן כי גם אם יהיה זר עליהן את אשר יצוו בענין בואה לפני המלך ערומה ישמעו ויעשו כמו שאר הנשים הארורות שם המבלעדנו אנשינו עשינו לה כוונים וגו' כי שמעו בקול אישיהן ועל פיהם היה להן כל ריב וכל נגע לקטר למלאכת השמים. והה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל כתב 'היא 'וכל 'הנשים 'יתנו אותיות השם למפרע מאת ה' היה כי אלמלא אגרות ראשונות לא נשאר שריד ופליט ואני אומר אם תזכור מה שכתבנו בפסוק ראשון כי השם בהיפוך אותיות מורה דין תבין כי נדונה במדת דינו הקשה ולכן נרמז השם בהיפוך המורה עליו כאמור.
פסוק כא:
ויטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך בדבר ממוכן:
פסוק כא:
וייטב הדבר וגו'. כבר הקדמנו למעלה כי להיות עצתו זאת תיקון גדול ופורסא דמלתא לגדולי' ולקטני' וכמו שחתם דבריו למגדול ועד קטן כי כלם נהנים ממנו בעצה זו לכן הטיבו דבריו בעיני המלך אף כי הי' דעתו לפוטרה בעונש קל כמו שהוכחנו בשכב' ובעיני השרי' אף כי קפץ בראש כלם והעביר עליהם את הדרך דרך המוסר והמנהג הנהיג אצלם לכלם הטיבו דבריו כי מה' היתה נסבה, ואומרו ויעש המלך כדבר ממוכן יפורש על פני' שוני' ראשונ' להורות גודל הנס ועיצ' ההשגח' אשר היה ראוי לשאת ולתת בדבר ואי אפשר שלא יהיה בכלם מי שיכריחהו טבע האמת או הקנאה לחלוק על דבריו והלכה רווחת בעינן עצה שופט' ועצה מצלת ופותחין בזכות תחלה ואם פתחו כלם לחובה ולא יומת הזכיר פה כי כאשר חתם דבריו לא היה בהם פוצה פה ומצפצף לא לזכות ולא לחוב' ולכן טרח וכתב לן קרא ויעש המלך כדבר ממוכן ולא אמר ויעש המלך כן, להורו' כי ממוכן לבדו פתח וסיי' ויעש המלך כדבר ממוכן כי האחרים אעפ"י שהיטיבו דבריו בעיניה' לא לעזר ולא להועיל רק לשמוע ולשתוק, ועוד שנית יש לפרשו כי עם היות הדבר ההוא טוב וישר לא רצה להחזיק הדבר לעצמו לייחסו אליו שהוא היה מצוה אותו כאשר אמר ממונין רק ויעש המלך כדבר ממוכן ובמדרש רבתי (פ"ה) משמע דויעש המלך הוא על הגזרה אשר נגזר עליה, וענין ויכתוב ספרים הוא דבר אחר אמרו שם וייטב הדבר בעיני המלך והשרים גזר והכניס ראשה בדסיקוס, ונרא' כי מויעש המלך כדבר ממוכן למדו כן שאם הדבר הוא שהסכים לכתוב כתבים מאי ויעש מה מעשה שייך ביה והי"לל וייטב הדבר בעיני המלך והשרי' ויכתוב ספרים אלא שענין ויעש ביאורו מעשה שעשה בה והוא שהכניס ראשה בדסיקוס מקום שחותכי' ראש המומת כמנהג במלכות אדום:
פסוק כב:
וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו:
פסוק כב:
וישלח ספרים וגו'. בגמרא (מגילה פ"ק) אמר רבא אלמלא אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט אמרי מאי האי דשדר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא דאפי' קרחה בביתיה פרדשכא להוי, ופרש"י אלמלא אגרות ראשונות שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות לא נשתייר מישראל שריד ופליט שהיו ממהרים להרגם בדבר המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתיני' ליום המועד דאמרי מאי שדר לן אמרו האומות מה זה שולח לנו שיהא אדם שורר בביתו פשיטא שאפי' הגרדי בביתו שר הוא. פרדשכא פקיד ונגיד ע"כ, משמע מדבריהם שדברי הכתב הלא הם להיות כל איש שורר בביתו ולכן לעגו עליו כי אפי' הגרדי פי' האורג כי תרגום ירושלמי אורג הוי גרדי ואפי' האורג הזה הוא פקיד ונגיד בביתו, ומזה בזו אותו וכאשר שלח אגרות להשמיד להרוג לא מהרו לקיים גזרתו כי הוחזק לשוטה בעיניהם, האמנה המפרשים כי יקרה נפש אחשורוש בעיניהם לכבודו כי איך יצא מפיו דבר סכלות כזה ולכן פי' שלא נכתב להיות איש שורר בביתו ומהם הה"ר יצחק עראמה ז"ל (מדרש ח"ט) שכתב כי פתשגן הכתב כי על דבר אשר מאנה ושתי לבא בדבר המלך נגזר עליה מטעם המלך וגדוליו אשר לא תבא עוד, וביען הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב דבריו בטוב טעם ודעת ותוספ' טובה אעתיק דבריו וז"ל, פירוש אחד מחכמי הדור כי בכל הספרים היו מדקדקים לכתוב אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו ואפי' אל היהודים האמללים עם מפוזר ומפורד בין העמים ישאר שם כל הפרכיא והפרכיא בפני עצמו ולא יהיו כלם עם אחד בשפה אחת לכלם כי ברוב עם ולשון הדרת מלך מה שאין כן אלו יכתבו לכלם בשנים שלשה לשונות כי אז יהיו כלם נמשכים ללמוד וללמד לבניהם הלשונות הפרטיים הם וישתקעו שמות העמים השונים וז"ט אומרו מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו ואל היהודים כלומר ואפי' אל היהודים ככתבם וכלשונם כדי שיעמיד זרעם ושמם היותם עם בפני עצמו' ולפי דרכו נתישר לו מ"ש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו שהם ענינים עלולים ומסובבים מהעניינים הנז' כי שלח ספרים מודיעים הגזירה הנגזרת על המלכה לפי שמזה ימשך שיהיה כל איש שורר בביתו וממה ששלח הספרים בכתב ולשון כל עם ועם כמדובר ימשזי שיהיה כל אחד מדבר כלשון עמו ולא יתערב עם בעם לשון בלשון לא שכתבו להיות כל איש שורר ומדבר כי זה פחיתות גדולה אל המלך והפי' הזה הנאני מאד, וכבר קמו עמדו להמעידי כי לא היה ראוי שיתלה ההתמשכות הראשון באנשים רק שיאמר להיות כל הנשים ניתנות יקר לבעליהן ולי אין זו המעדה כי אשר שכלו מנהיגו עיניו בראשי להקדים רפואה למכתו לבלתי היות נגיד ומצוה לאשתו לפחדו פן יקלו דבריו בעיניה ולכן אמר בדקדוק נכון כי ימשך מזה שלא תמוש יתר השררה ממקומה רק שמבלי שום מגור יהיה כל איש שורר בביתו, אמנם אחר שהסכימו חכמי האמת היודעים דרך האמת והגמרא (מגילה פ"ק) ורחבה ושגבה ונסבה דעתם בסברא כי כן כתוב בספרים ואמרו כי מאת ה' היתה נסיבה כי לולא אגרות ראשונות לא נשאר משונאי ישראל שריד יש לי ליישב דברי האגרות ולומר כי כתבו כל מה שעבר ממיאונה ומעונשה וכתבו באגרות עצמן כי תכלית ההודעה היא למען יהיה כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו עה"ד שנתפרש, אמנם יש בלשון הזה לפרשו שהוא רשות או שהוא מצות מלך כי כל איש ואיש ישתרר גם השתרר על ביתו ויהיה מדבר כלשון עמו בענין שביתו תהפך אל לשונו והוא לא יהפך אל לשונה וכל העם מקצה הבינו שהוא רשות כי כן סבב המסבב ית' וכ"ש אם לא היה כתוב בספרים הקודמים רק להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו שיש להם מקום לחשוב שהוא בנותן רשות להם וע"כ צחקו ולעגו על דבריו, ומעתה ראוי לדחות מה שפירשו כי שלח ספרים להיות כל איש שורר בביתו וע"י מי שלחום ע"י איש שיהיה מדבר כלשון עמו, והנה העם אשר השליח הולך אליו שאיננו עמו של שליח גם מה שפירש שיהיה קול הכרוז מדבר בלשון עמו איננו כי אחר שהספרים כתובים בכתב ולשון העם אשר הולך אליו מה צורך לומר שיכריזו בלשון העם ואפי' היו האגרות כתובות בכתב יוני ולשון יוני עכ"פ היה עליהם לבקש מתרגם שיודיעם הדברים מבלי שיזהיר על ככה כ"ש שאין צריך לכתוב כן בספר אחר שהספרי' בכתב ובלשון כל עם ועם, אלא שהנכון מה שכתבנו בראשונה גם באחרונה עכ"ל. וטרם יאורו עיני בדברי הה"ר יהודה ז"ל הלצתי בעד הה"ר יצחק ז"ל כי אפי' שלא היה בכתבים רק ההודעה בלבד היה להם ללעוג עליו ולומר מה החרדה הזאת אשר חרד אלינו שהרג את ושתי כי מרתה את פיהו ואפי' הדיוט שבהדיוט היה עושה כן כי קרחה בביתיה פרדשכא להוי ומה שלח אלינו. וכן מצאתי דעת זה לא' מהאחרונים ושמו לא נודע לי, וכתב כי לכן לא נקראו סופרי המלך ולא הוזכר בו טבעת המלך כמו בשאר הכתבים ביען אין הדבר הזה רק הודעה בעלמא מודיע מה שהיה וממנו ימשך להיות כל איש שורר בביתו ע"כ. האמנה אני לא אסור ימין ושמאל מדברי רבותינו הקדושים שכן היה כתוב בספרי' וכמו שתרגם המתרגם ושלח פתקין כתיבן וחתימן בעזקתיה לכל פילכי מלכא לכל פלך ופלך בכתב רושמיה ולוות עמא ועמא במלל לישניה קרי וכן אמר אתון עממיא אומיא ולישנייא די דיירין בכל מלכותי איזדהרו למהוי כל גבר מסרבן על איתתיה וכפי ליה למהוי ממללא בלישן גברה ובמלל עמיה ע"כ הנה מבואר נגלה שכך כתוב בספרים ואמר בקול המולה שכתב כי היו הכתבים כתובים וחתומים בטבעת המלך אשר הביא ראיה מי שאמר למעלה כי לא נחתמו בטבעת המלך להורות שלא היה גיזרא רק הודעה בעלמא ואתה הראית לדעת שהיה נחתם בטבעת המלך, ומה שלא הוזכר הדבר בפירוש שהיו הספרים חתומים בטבעת המלך אחשוב כי מעשה רב מעיד על הדבר כי בלי ספק נשמע הדבר כי מיאנ' המלכה לבא בדבר המלך והומתה בחרב ומעתה אף כי לא תהיינה האגרות חתומות בטבעת המלך אין מספק בהם ולכן אף כי נחתמו בטבעתו לא נזכר. וענין אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו' ומדבר כלשון עמו כתבתי בהקדמת הביאור. בפתיחת' ר' יוחנן והכרתי לבבל וגו' כי זאת מה' צבאות יצאה שלא ידברו עוד בלשון בבל לכלות פשע הארורה הזאת ולהתם חטאת בית אביה ואף זו מן התוכחות על עון ומצאת כי תדרשנו שמה דבר נאה ומתקבל, ומה מתקו דברי הה"ר יצחק עראמה ז"ל (מדרש ח"ט) שכתב וז"ל, ואולם תועלת זה המשפט להודיע כמה מעלות טובות למקום עלינו כי זאת עם שחטאה חטא ראוי לסליחה מהטעמים שזכרנו ולא עוד אלא שהיה בשב ואל תעשה, גם כי לא נמצא שום חק ונימוס כנגדה יעמדו על הדבר וחדשו הדין לשעתו ויסירוה מגבירה. והנה אסתר חטאה בקום עשה כנגד הדת והנימוס המפורסם כמ"ש כל עבדי המלך וגו' ועכ"ז השקיף השם אלינו ברחמיו להטות לב המלך אליה להושיט לה את שרביט הזהב שתחיה ותעמוד לפניו לבקש על עמה הפך ממה שעשה לושתי שנהפך לה לאריר ללמד עליה חובה עם רוב יופיה עכ"ל.