פסוק א:וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ, חבש או דרום מצרים. הממלכה הפרסית הגיעה באותה תקופה לשיא גדולתה ונוהלה בשיטה מבוזרת למדי. היא הייתה מחולקת לשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. אזורים גדולים היו נתונים תחת שלטונם של נציבים – האחשדרפנים, ועל כל מדינה או מחוז מונה פחה. השלטון המרכזי לא היה דורסני. מעבר לדרישה לנאמנות ולתשלום מסים, לא היה המלך מעוניין לדכא את חייהם של העמים הרבים שהיו כפופים למרותו.
פסוק ב:בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. שושן – או סוסא בשפות אחרות, הייתה עיר בעילם, וחורבותיה עדיין קיימות. בתוך העיר היה מבצר מלכותי – הבירה – ובו שכנו מרכז השלטון וארמונו של אחשורוש.
פסוק ג:בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ, אחרי שהביס את כל מי שעמד בדרכו, עָשָׂה מִשְׁתֶּה פומבי גדול לְכָל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. את החגיגות לציון שבתו על כס הממלכה לא ערך מיד עם עלייתו לשלטון, אול משום שאז היה טרוד ליישב מריבות פנימיות. משהתבססה מלכותו, הזמין את חֵיל פָּרַס וּמָדַי. פרס ומדי היו מדינות נפרדות שהתאחדו חלקית. הַפַּרְתְּמִים, אצילי המדינה וְשָׂרֵי המלך הממונים על הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו.
פסוק ד:בְּהַרְאֹתוֹ אֶת־עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת־יְקָר, כבוד תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. המשתה שנועד להפגין ברבים את עושרו ואת עצמתו ארך יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.
פסוק ה:וּבִמְלוֹאת, כשהסתיימו הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שבהם נערך משתה לאנשים שבאו מרחוק, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל־הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים. ייתכן שבמשתה זה ביקש לרכוש גם את אמונם של תושבי העיר, שרבים מהם היו פקידי השלטונות. החגיגה נערכה בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ, החצר הסמוכה לגינה או לפרדס, ליד ביתן המלך – שכנראה איננו הארמון המרכזי אלא ביתו הקטן.
פסוק ו:המקום היה מקושט בבדים יקרי ערך: חוּר, כַּרְפַּס, מיני בדים או צבעים וּתְכֵלֶת, צמר צבוע בצבע יקר. הכול אָחוּז, קשור בְּחַבְלֵי־בוּץ, פשתן לבן וְאַרְגָּמָן, צמר צבוע בגווני אדום-סגול יקר-המציאות. כל הבדים והחבלים היו פרושים עַל־גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שיש. כמו כן, עמדו שם מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט־וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת, אבני חן נדירות ויקרות.
פסוק ז:וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב כראוי למשתה מלכותי, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים. לאורחים הוצעו כלים בצורות וגוונים רבים לפי דרגתם וצורכיהם. וְיֵין מַלְכוּת, היין שניתן על חשבון המלך היה רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ, בשפע וללא מגבלות תקציביות.
פסוק ח:וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, לפי חוקי הנימוס המקובלים, ובכל זאת, אֵין אֹנֵס. כיוון שהמלך רצה שהמשתה המלכותי יהיה גם עממי, השתייה הייתה חופשית, כִּי־כֵן יִסַּד, ציווה הַמֶּלֶךְ עַל כָּל־רַב בֵּיתוֹ, ממונה בארמונו לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ־וָאִישׁ, ולא להכריחם. כיוון שהמלך לא היה מעוניין להשקיע מאמצים מיוחדים בממלכתו הרבגונית, הוא העניק לעמים השונים חופש לשמר את ייחודם, את לשונם ואת מנהגיהם.
פסוק ט:גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים שהיה מקביל למשתה הגדול שנועד לגברים, בתוך אגף אחר בבֵית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בנפרד כדי להימנע מפני תוצאות בלתי רצויות של משתה מעורב. שלא כמשתה ההולל של המלך, משתה הנשים נחשב אירוע מכובד יותר.
פסוק י:בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה, כְּטוֹב לֵב־הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, כשרוחו של המלך הייתה טובה עליו לאחר שתייה מרובה. קשה לדעת אם היה באותו יום שיכור ממש, בין היתר משום אופיו הרשמי והממלכתי של התיאור. אָמַר אחשורוש לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס – שמות פרסיים בעיקרם של שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים המיוחדים הַמְשָׁרְתִים אֶת־פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ומצויים בקרבתו. יש לשער שהם היו סריסים ממש ולא משרתים סתם, שכן הם היו עוברים בין הגברים לנשים. באווירת המשתה ההוללת התפאר המלך בכוחו, ברכושו, בחכמתו ובהצלחותיו. ומתוך כך השתבח המלך באשתו היפהפייה.
פסוק יא:אולם הוא לא הסתפק במלים, ופקד על סריסיו לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת על מנת לְהַרְאוֹת לכל הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת־יָפְיָהּ, כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.
פסוק יב:וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים. סירובה לציית לפקודתו של השליט העליון, שסמכויותיו לא היו מוגבלות כלל, מעיד על מעמדה הגבוה. היא מיאנה להשפיל את עצמה בהצגת גופה בפני הקהל. וַיִּקְצֹף, כעס הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. זעמו העז נבע מהעזתה של אשתו לדחות את דרישתו, שלא נאמרה לה בצנעה, אלא באמצעות משלחת רשמית. רגישותו לכבודו התעצמה עוד בשל שכרותו. במצב זה ציפה שרצונו יתמלא מיד ובשלמות. אולי ושתי גם העבירה אליו מסרים מרומזים או לעגניים על שכרותו, והדבר הבעיר ביותר את כעסו.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, האסטרולוגים, או: החכמים הממונים על סדרי המלוכה וקורותיה והיודעים כיצד לנהוג בכל מצב. כִּי־כֵן דְּבַר, מנהג הַמֶּלֶךְ לשטוח דבריו לִפְנֵי כָּל־יֹדְעֵי דָּת, חוק וָדִין. המלך נוהג להביא בעיות בפני אנשי החוק והמשפט.
פסוק יד:וְהערה – הַקָּרֹב, היועצים הקרובים אֵלָיו: כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא ומְמוּכָן – שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הנפגשים עמו, שכן המלך היה ספון בארמונו, ונדיר היה לראותו פנים אל פנים, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת, שרי ממשלתו הבכירים.
פסוק טו:השאלה המשפטית שעמדה לדיון הייתה כְּדָת מַה־לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא־עָשְׂתָה אֶת־מַאֲמַר, דברי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים. כיצד יש לנהוג בסירובה הפומבי של המלכה להישמע לצו המלך שנמסר לה באמצעות המשלחת הרשמית.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים. בראשית נאומו הוא החריף את חטאה של המלכה, וטען כנגדה: לֹא עַל־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה, חטאה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כשלא צייתה לדבריו, כִּי אם עַל־כָּל־הַשָּׂרִים וְעַל־כָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כיוון שהמעשה נעשה בפומבי, השלכותיו יתפשטו על פני הממלכה הפרסית כולה.
פסוק יז:כִּי־יֵצֵא דְבַר, עניין הַמַּלְכָּה עַל־כָּל־הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת, להשפיל את בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן. אף על פי שהמלכה לא הצהירה הצהרות ולא הטיפה לדבר, הדוגמא האישית שהראתה עלולה להפוך לנורמה. בְּאָמְרָם – כאשר הנשים ינופפו בדוגמתה ויאמרו: "הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו – וְלֹא־בָאָה". המלכה יצרה תקדים מסוכן.
פסוק יח:ומהַיּוֹם הַזֶּה והלאה תֹּאמַרְנָה דברים אלו שָׂרוֹת, נשות השרים של פָּרַס־וּמָדַי – ובעקבותיהן אולי גם הנשים הפשוטות – אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ. סירובה של ושתי יעצים אותן בוויכוחיהן עם בעליהן, וּכְדַי, ויש בדברים מספיק בִּזָּיוֹן וָקָצֶף, ביזיון שיש לכעוס עליו. אין לראות בכך רק עלבון אישי, שהמלך אולי יכול להבליג עליו; השלכותיו הציבוריות של המעשה נרחבות וחמורות, שכן השערורייה החד-פעמית עלולה לשמש מופת לחיקוי בממלכה.
פסוק יט:אשר על כן, אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר־מַלְכוּת מִלְּפָנָיו. ההחלטה תפורסם באופן רשמי ולא כהוראת שעה בלבד, אלא – וְיִכָּתֵב גם בְּדָתֵי, ספר החוקים של פָרַס־וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר. למרות מעמדו הנישא של המלך חוקי הממלכה וכתביה נחשבים מחייבים, לפחות באופן רשמי. אֲשֶׁר לֹא־תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. ממוכן לא פירש מה יעלה בגורלה – אם ימיתו אותה, יַגלו אותה לצמיתות או שיוסרו ממנה יחסי החן והחיבה שרחש כלפיה המלך, ותישלל ממנה כל אפשרות השפעה. ואת מַלְכוּתָהּ, תפקידה הרשמי כמלכה, יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה. המלך יפטר אותה, והוא שיחליט מי תהיה ראויה ממנה למלא את מקומה.
פסוק כ:וְנִשְׁמַע פִּתְגָם, דבר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְּכָל־מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה, גדולה הִיא – הממלכה. ובעקבות פרסום התקדים המלכותי, כָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר, כבוד לְבַעְלֵיהֶן, ולא ימרו פיהם לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן.
פסוק כא:וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים. ממוכן שכנע אותם שהבעיה עקרונית והשלכותיה חמורות. בנאומו הציג את פתרונו לא כגחמה של המלך, אלא כתקדים חשוב בניהול המדינה. המלך הנזעם והשיכור שמח באפשרות לנפח את האירוע לממדים נרחבים. על כן – וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן. כאמור, בדרך הניסוח הרשמית של המגילה אין ביטויי ביקורת בוטים, אבל מבין השורות עולה דמותו הנלעגת של אחשורוש הנתונה למניפולציות.
פסוק כב:וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, איגרות ובהן פקודה רשמית אֶל־כָּל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל־מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל־עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל־אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ. המלך לא הזכיר במפורש את ושתי, אלא הודיע לכול שהגבר צריך להיות השליט בבית, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ. בני העמים השונים שחיו בממלכה התחתנו אלה עם אלה, וכך התערבבו גם השפות. משום כך הורה המלך בהזדמנות זו שמכאן ואילך שפת הבעל תהיה שפת הבית.
