פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה22 פסוקים📜
תרגום שנירבותינו זכרונם לברכה72 פסוקים📜
רש"ירש״י35 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא37 פסוקים📜
אבן עזרא מהדורא תניינאאבן עזרא23 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג18 פסוקים📜
מנות הלוישלמה הלוי אלקבץ41 פסוקים📜
יוסף אבן יחיאיוסף אבן יחייא43 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי31 פסוקים📜
משאת משהאלשיך36 פסוקים📜
ישע אלהיםאברהם בן יצחק צהלון37 פסוקים📜
מחיר ייןמשה בן ישראל איסרלישׂ36 פסוקים📜
שלום אסתריצחק בן מרדכי גרשון35 פסוקים📜
אור חדשמהר"ל210 פסוקים📜
ראשון לציוןחיים בן עטר9 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי8 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מגילת סתריםיעקב בן יעקב משה מליסא32 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם40 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין95 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ22 פסוקיםמאמרים על הפרק
המגילה כאוסף צירופי מקרים (פרק א')
האדרת נשים
הַשַּׁבָּת בפרק א'
אחשורוש מתייעץ
בית המקדש כבסיס להבנת עומק מגילת אסתר
"כשבת המלך אחשורוש" או "בשנת שלש למלכו"?
האם אחשורוש השתמש בכלים של בית המקדש?
ישע אלהים
אברהם בן יצחק צהלון
פסוק א:
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה:
פסוק א:
לבא עד תכונת ביאור הפסוקים האלו ראוי להעיר עליהם הערות הנופלות בהם והנה הנם בחמלת ה׳ עלינו יביאונו אל הנרצה והנה אחרי אשר נתבאר באר היטב כי המגילה הזאת ברוח הקדש נאמרה כדאיתא בגמרא אין לסבול דברי מותר כי דברים אלו לא באו על צד הקרי וההזדמן והנה ההערות אשר יפול לב האדם עליהם בתחילת המגילה הזאת הנה הנם. א׳ שהתחיל לספר מה שהיה בימי אחשורוש באומרו ויהי בימי אחשורוש ולא אמ׳ שום דבר ועוד כפל הוא אחשורוש אחר שאמ׳ ויהי בימי אחשורש ועוד מה לנו בשמלך מהודו ועד כוש וחשבון המדינות ועוד הואיל ומלך מהודו ועד כוש ראוי היה שבתחילת סיפור גדולת מלכותו לקוראו בשם מלך ויאמר ויהי בימי המלך אחשורש. ב׳ כי אחר שאמר בפסוק הא׳ ויהי בימי למה חזר לומר בפסוק הב׳ בימים ההם כי מובן מויהי בימי וכו׳ שבימיו ישב על כסא מלכותו וכו׳. ג׳ למה המשתה הזה המתין לעשות עד שנת שלש למלכו כי מן הראוי היה שביום מלכו ביום חתונתו וביום שמחת לבו לעשות המשתה הזה ודבר בעתו מה טוב כי לאחר ג׳ שנים שמלך עשות משת׳ לכל שריו ועבדיו וכו׳ העולם כולו ילעגו עליו ויאמרו מה ראה אחשורוש על ככה ומה הגיע אליו לעשות משתה גדול כזה בלא עתו ומדוע איחר עד עתה. ד׳ כי לפי מה שהקשינו הנה אלו הב׳ פסוקים נראי׳ מיותרים כי אם בא להודיענו המשתה הזה שעשה בימיו מה נעים היה שיתחיל כך בשנת שלש למלכות אחשורוש עשה משתה וכו׳ כמו שהתחיל בדניאל.
פסוק א:
והנראה לכאורה כי בא ללמדנו כי קודם שמלך בהיותו הדיוט והיה שמו אחשורש היו בצער העולם בשבילו ושמו יורה על רשעתו כשרז״ל שכל הזוכרו אומר אח לראש וידוע כי היה פריץ ואכזר גדול אבל עכ״ז במלכו היה צריך להפך עצמו לאיש אחר כי מלך במשפט יעמיד ארץ אבל זה לא נשתנה כלל מדרכיו המקלקלים אלא הוא אחשורש לומר שהיה רשע כ״כ כמו בזמן שהיה אחשורוש והדיוט וז״ש רז״ל (מגילה יא.) הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו ועוד רעה חולה מזאת במה שהיה הולך ומולך בכל העולם מהודו ועוד כוש ולא נשאר שום מדינה שלא כבשה ז״ש זכ״ק מדינה כי אם היתה שום מדינה חפשית ממלכותו היו ישראל בורחים מפניו אל ארץ אחרת וז״ש רז״ל (פסיקתא רבתי ה) שבכל מקום שאומר ויהי בימי אין צרה כמותה. או נוכל לומר שבשביל שעדין לא מלך לא נקרא בשם מלך באומרו הוא אחשורש המולך וכו׳ שעדין לא השלים למלוך ואיך יקרא בשם מלך כי לא היה מזרע המלוכה.
פסוק א:
ובמדרש (יל״ש על אסתר תתרמה) הוא אחשורש שבימיו נתקיים והתמכרתם שם לאויבך לעבדי׳ ולשפחות ואין קונה הוא נתקיים בימיו חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נב ג) למה היו ישראל דומין ליונה שעומדת על פי השובך ולא היתה יכולה ליכנס מפני שהיה הנחש מבפנים לצאת לא היתה יכולה מפני הנץ שהיה עומד בחוץ כך אמרו ישראל אם נברח למדינות הרחוקות הרי כתב המן עלינו לד׳ רוחות העולם להשמיד להרוג ולאבד ואם נהיה בשושן הבירה כבר אנו מסורים בידו לקיים מה שנאמר (דברים כח סו) והיו חייך תלואים לך מנגד. ד״א הוא אחשורוש שעל אשה נטל עצה ועל אומה שלימה לא נטל עצה. ד״א הוא אחשורש שהרג אשתו בשביל אוהבו והרג אוהבו בשביל אשתו עכל״ה:
פסוק א:
וראוי לתת לב א׳ במה שאמר שבימיו נתקיים פסוק והתמכרתם וכו׳ ואין קונה והרי המן ששקל י׳ אלפים ככר כסף על ישראל וא״ת שאחשורש לא קבל למכרם א״כ ה״ילל ואין מוכר כי קונה הרי היה המן. ב׳ כי אחר שלא היה קונה כאומרו ואין קונה איך התחיל הפסוק והתמכרתם שם כי לא שייך מכירה מבלתי קונה א״כ הפסוק פליג מדידי׳ אדידי׳. ג׳ מה צורך למשל ועוד הפסו׳ שמביא וד״א ואח״כ ד״א אחר. ונראה לתרץ בשנדקדק עוד למה התחיל ויהי בימי כי מלת ויהי נראה שחוזר למ״ש לעיל ומה שיכות ודבקות יש למגילה הזאת עם סוף פסוק קהלת והנכון לומר כי יש התקשרות ודבקות עם פסוק שלמעלה שסיים (קהלת יב יד) כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע וסמיך ליה ויהי בימי וכו׳ לומר שלא יעלה על דעתך כשתקרא המגלה ולא תמצא שמו ית׳ נזכר בתוכה ותחשוב שהיא כמו סיפור מעשה שאירע בימי אחשורוש בדרך מקרה ח״ו ולכך אחז״ל אסתר ברוח הקדש נאמרה לומר שאינה סיפור דברים ח״ו כי הרי ברוח הקדש נאמר׳ וזהו שסמך ויהי בימי אחשורוש לסוף פסוק קהלת לומ׳ כי כל מעשה יביא אלהים במשפט וכו׳ שהשי״ת פוקד עון אבות על בנים כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכשהאדם יחטא לפנים ולבו שלם ונעלם מהחטא גם השי״ת יפקוד עליו או על בנו ויביא לו צרה לפני׳ בלבד וידוע כי בזמן נבוכד נאצר ישראל השתחוו לצלם ולבם היה נעלם מאותו הפועל המגונה כמ״ש בע״ה במאמר רשב״י ז״ל וע״כ האלהים הביא במשפט המעשה ההוא בימי אחשורש שמלך גם בכל הכיפה וישראל שבאותו הדור הוסיפו על חטאתם פשע בהנאת הסעודה לכן באה אליהם הצרה ההיא לפנים לכפר על ההשתחויה אשר היתה גם היא לפנים ולבעל המאמר לא הוקשה לו שום קושיא בויהי בימי אחשורוש שהם דברים מקושורים ודבוקים ודבורים על אופניהם אבל הוקשה לו כפל הוא אחשורוש ועו׳ המולך וכו׳ כי מאי אתא לאשמועינן ותרץ כי ממלת ויהי בימי אחשורש היה מובן שכל ימי אחשורש נמשכה הצרה לאורך ימיו לז״א הוא אחשורוש שבימיו נתקיים והתמכרתם וכו׳ יר׳ כי ישראל בארץ אויביהם היו בוחרים ברע במיעוטו והיה ברצונם לשימכרו ממכרת עבד לינצל מן ההריגה ועכ״ז לא היו האומות רוצים כמ״ש בתרגו׳ שני של מגילת אחשורוש שהמן כתב לקכ״ז מדינ׳ שבכל מקו׳ אשר ישמע שנשאר עבד או שפחה מישראל שריהם בחרב יהרוג ובתיהם נולי יתשמון וזש״ה (דברים כח סח) והתמכרתם שם לאויביך וכו׳ שאין מי שירצה לעשות קניין בכם מהפחד ז״ש ואין קונה מפני הגזירה ולכך אמרה אסתר (אסתר ז ד) ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי שהיתה הצלה פורתא אבל המן לא הניח שום מקום לינצל משום צד וזה אין צרה כמותה כי היו חייה׳ תלואים מנגד ועכ״ז לא סרו מאמונתם ועודם מחזיקי׳ בצומותם ואבלם עד ישקיף וירא ה׳ מן שמים וריחם כרוב חסדיו ז״ש הוא נתקיים בימיו חינם נמכרתם וכו׳ להורות כי הקב״ה הפך לבו כרגע כי אע״פ שכבר נתקיים בימי מלך כמותו פסוק של והתמכרתם וכו׳ הוא נתקיים בימיו חינם נמכרתם וכו׳ ופי׳ כי אע״פ שהקב״ה שעבד את ישראל לאומות בלא מחיר כסף וזהב וכל דבר השנאוי ונגאל נותנים אותו בחינם לז״א חינם נמכרתם וכו׳. ירצה כלום אני מכרתי אתכם ושעבדו בכם האומות בחינם ולא גאלתי אתכם ויצאתם בכסף חלף שכר עבודתכם כי במצרים נשתעבדו ויוציאם בכסף וזהב כש״ה (שמות יב לו) וינצלו את מצרי׳ וכן בנדון דידן בימי אחשורוש כמה הרגו ובכמה ביזה שלחו את ידם אם כן אפילו שנתקיים בימיו פסוק והתמכרתם וכו׳ השי״ת קיים בימיו חינם נמכרתם וכו׳ והכוונה לשיצאו ויגאלו בכסף כמש״ה (ישעיהו נב ג) ולא בכסף וכו׳ והביא המשל לתרץ מה לי שמולך מהודו ועד כוש וכו׳ ללמדנו איך נתקיים בעצם הפסוק של והתמכרתם וכו׳ בימיו כי לא נשאר להם לישראל שום מקום לנוס במה שהוא רודה בכל העלם מהודו ועד כוש וכו׳ אלא בהמכרם ממכרת עבד היה להם הצלה פורתא ועכ״ז לא היו קונים אותם בשביל גזירת המן כמ״ש ולכך המשילם ליונה שלא היתה יכולה להכנס ולצאת כמ״ש אלא תקותם היתה מפח נפש לשיצא הנחש ויאכל אותם כך היו ישראל לקיים מה שנאמר והיו חייך תלואים לך כו׳ א״כ אחר שהיו בצרה גדולה כזאת בימי אחשורש ובימיו בעצמו נגאלו א״כ עשית דבר והפכו להורות כי לב מלך ביד ה׳ וכו׳ ואמר עוד דבר אחר לסיוע למה שאמרנו שהב״ה בכל רגע ובכל שעה היה מהפך אותו לעשות רצונו ית׳ ולעשות דבר והפכו שעל אשה נטל עצה וכו׳. וכן בד״א שהרג אוהבו וכו׳ להביא ראיות לשתראה מפורש כי כל מעשה הוא מהאלהים ואפי׳ שהמבינים יודעים כי כל מעשה יבא מהאלהים וכמרז״ל אין אדם נוקף עכ״ז כשתרא׳ דבר והפכו תבין בפי׳ כי יד ה׳ עשתה זאת וכו׳:
פסוק ב:
בימים ההם הנה הפסוק הזה מסכים לכל מה שאמרנו כי אחר שמלך וחזר בשלום לארצו וישב על כסא מלכותו אלו נקראים ימים שנח בהם אבל הראשונים כשהיה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה כל ימיו היו מכאובים וחיי צער חי עד שמלך כמו שאמר ויהי בימי אחשורוש שגם לו היה הצער במה שהיה הולך ומולך וכו׳ ולזה הוא אחשורש ולא נקרא עדין בשם מלך ובא ללמדנו כי בכל מלכותו לא היתה עיר שתהיה ראויה לבית מלכות כמו שושן הבירה ז״ש אשר בשושן הבירה לכך עתה שישב ונח נקרא בשם מלך כאומרו בשבת המלך אחשורוש ומ״ש כשבת ולא בשבת יתכן כי עדין היה לבו חרד ומפחד שמא ימרדו עליו איזה מדינות מן הרחוקות ואם כל עבדיו יכנעו תחת ידו אם לאו ולכך איחר המשתה עד ג׳ שני׳ לפי שעדין בלבו לא היתה הממלכ׳ נכונה בידו ולכ״א כשבת ר״ל ישיבה שאינה ישיבה ולחזק המלוכה בידו המתין עד ג׳ שנים כמ״ש ולא הכביד עולו עליהם.
פסוק ב:
ובמדרש (אסתר רבה א יא) אמר רבי מאי כשבת בשבת מבעי ליה. אלא מכאן שאין ישיבה לרשעים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ע״כ.
ויש לתמוה כי הרי אנו רואים מעשים בכל יום בפרוח רשעים כמו עשב ובתיהם שלום מפחד וכו׳ וישלחו כצאן עויליהם וכו׳ אלא נראה שזה יתורץ עם פסוק אחר שאומר (תהילים לז י) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת עד מקומו ואיננו וזה כי ידוע הוא כי השי״ת מלא כל הארץ כבודו ודהע״ה אמר (תהילים ה ה) לא יגורך רע אבל הצדיקים הקב״ה עושה להם מקום לישב וגרים לפניו כש״ה (דברי הימים א כט טו) כי גרים אנחנו לפניך וכו׳ והנה הרשעים בכל מקום שהם אינם יושבים במקומם כי הקב״ה יושב שם כמ״ש א״כ כשתתבונן על מקום הרשע לא תמצא לו מקום וכן זה הרשע אפילו שמלך בכל הכיפה עכ״ז אפילו מקום שישב הוא אינו שלו אלא כשבת רוצה לומר ישיבה שאינה ישיבה אבל בישראל כתיב (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון וכו׳.
ויש לתמוה כי הרי אנו רואים מעשים בכל יום בפרוח רשעים כמו עשב ובתיהם שלום מפחד וכו׳ וישלחו כצאן עויליהם וכו׳ אלא נראה שזה יתורץ עם פסוק אחר שאומר (תהילים לז י) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת עד מקומו ואיננו וזה כי ידוע הוא כי השי״ת מלא כל הארץ כבודו ודהע״ה אמר (תהילים ה ה) לא יגורך רע אבל הצדיקים הקב״ה עושה להם מקום לישב וגרים לפניו כש״ה (דברי הימים א כט טו) כי גרים אנחנו לפניך וכו׳ והנה הרשעים בכל מקום שהם אינם יושבים במקומם כי הקב״ה יושב שם כמ״ש א״כ כשתתבונן על מקום הרשע לא תמצא לו מקום וכן זה הרשע אפילו שמלך בכל הכיפה עכ״ז אפילו מקום שישב הוא אינו שלו אלא כשבת רוצה לומר ישיבה שאינה ישיבה אבל בישראל כתיב (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון וכו׳.
פסוק ג:
בשנת שלוש הנה עתה יובן כי כונתו היה למלוך שני חזקה קודם שישלח ליקח חשבוני ההכנסות והיציאות כדי להחזיק בם וכראותו כי אין פוצה פה ומצפצף וכי ה׳ הניח לו שלח בעד כל שריו ועבדיו וכו׳ ושרי המדינו׳ לפניו ירצה אותם שהיו שרים במדינות קודם ממנו זהו שאמר לפניו לקחת חשבון מהם כמ״ש ושיבואו כולם לתת חשבון מעניני המדינה כל שר ושר הכנסת מדינתו ויציאתו וגם קרא לכל הפרתמים הממונים על אנשי הצבא שכל אחד ואחד יתן מספר חילו ובכן הוא ידע את מי יגרע לחם חוקו ואת מי יוסיף וגם שלח בעד כל שרי המדינות ר״ל העשירים ואנשי השם ומישראל גם כן כשרז״ל ואמר לפניו ר״ל להשתעבדם יותר כי מדרך המלכות שכל השרים שהם עבדיו והם שרים על אחרים יאכלו לפני המלך להורות כי הם משועבדים תחת המלך ואוכלים מפת בג המלך וזהו שאמר ושרי המדינות לפניו כלומר לשרים עשה משתה לפניו לסיבה שאמרנו אבל להמון העם אשר בשושן עשה להם משת׳ בחוץ בחצר גינת ביתן המלך כמו שנבאר בע״ה.
פסוק ד:
בהראותו את הנה נתן טוב טעם ודעת על עשיית המשתה הזה לפניו ועל היות ימי׳ רבי׳ ק״פ יום כי רצונו היה להראו׳ את עושר כבוד מלכותו ובכן תהיה יקר תפאר׳ גדולתו כי יהיו כולם מוכנעי׳ תחת ידו מה שלא היה לפנים ולו יתנו כל החשבונות איש לא יעדר על פיו יצאו והוא יגזור אומר לבדו בכל מלכותו כמשפט המלכים ולענין כזה צריך זמן רב לכך אמר ימים רבים ק״פ יום ומה שאמר ימים רבים להורות שהיו ימים של צער כמש״ה (שמות ב כג) ויהי בימים הרבים ההם שהיו מצירים שלא יטעו בחשבונם ולא תתחייב ראשם למלך בהיותם נותנים חשבוני כל ההכנסות והיציאות וכמו שארז״ל שהיה הדבר כבד מאד עליהם.
פסוק ה:
ובמלאות הנה ספר כי אחר שנשלמו ימי החשבונות ההם וגזר אומר כפי רצונו עשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן והשרי׳ גם כן בכלל הנמצאי׳ היו כמו שאמ׳ למגדול ועד קטן משתה ז׳ ימים וכו׳ וכוונתו להראות כי לא מפני שהיה צריך לכסף ולזהב חרד את כל החרדה ההיא לשלוח בעדם כדי למלאת אוצרותיו כי לא יחסר כל בו ולזה שם האבנים היקרות כעפר לדוש עליהם כמש״ה על רצפת בהט ושש וכו׳ אלא רצונו בזה כדי שלא יוכלו מבלעדו לעשות קטנה או גדולה אם לא מרשיונו ורצונו ורק שמו יקרא עליהם ושיהיו כולם נכנעים ומשועבדים אליו:
פסוק ו:
חור כרפס הנה להראותם הענין הנאמר עשה להם מטות זהב וכסף על רצפ׳ וכו׳ והפסוק מספר במה שהגדיל לעשו׳ ששם עמודי שש וגלילי כסף כותרות לעמודים לאלפים ולרבבות בחצר גינת ביתן ושם אותם מרובעים על ד׳ רבעיהם עשויים חדרים חדרים חלוקים בסדינים לבנות ושל כרפס ותכלת כי הם טובי׳ למראית העין אחוזים בחבלי בוץ וארגמן בשפת היריעו׳ וקשר אותם בעמודי׳ ונעשים חדרים חדרים לישן בהם הקרואים ובתוך החדרים האלו היו המטות של זהב וכסף על רצפת האבנים היקרות ורצף הקרקע באבנים היקרות להגיד כי היותר חשוב שהוא בעולם שהם המרגליות נתנם בקרקע שהוא יותר גרוע והזהב שהוא במדרגה קטנה מן האבנים נתן עליהם והסדינים על הכל להורות למ״ש:
פסוק ו:
ובמסכת מגילה (מגילה יב.) איתא ומטות זהב וכסף תניא אמר ר׳ יהודה הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב. אמר לו ר׳ נחמיה א״כ קנאה אתה מטיל בסעודה אלא הם של כסף ורגליהם של זהב עד כאן לשון המאמר:
יקשה מה הוקשה לרז״ל כי כל אחד עושה דרשא לעצמו ועוד כי בשלמא לר׳ יהודה ניחא שהפסוק אומר מטות זהב וכסף כלומר וגם מטות של כסף ובודאי שהכוונה היה לתת לכל אחד כפי הראוי לו כי אין ראוי שישכב העני על מטה של זהב כמו השרים בשוה אבל לר׳ נחמיא מנין לו שהם של כסף ורגליהם של זהב. והנראה לתרץ כי הוקשה להם כי היה מן הראוי שיאמר מטות כסף וזהב אחר שסיים גם כן על רצפת בהט ושש וכו׳ היות׳ פחות קודם ואחרון אחרון חביב לזה השיב ר׳ יהודה ואמר שעשה מטות זהב אחר שעשה קודם מטות של כסף ממה שאמר מטות זהב וכסף אם כן הזהב לפי המובן הוא אחר הכסף והכוונה שהראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב ור׳ נחמיה הוקש׳ אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה שהעני יתקנא לעשיר ובכן ידאג והמלך יסד במשתה ההוא לעשות כרצון איש ואיש אלא פי׳ הפסוק כך הוא שהמטה היה של כסף וכו׳ והוציא זה מהפסוק בעצמו שאמר על רצפת וכו׳ לומר שרצון המלך שהיותר חביב ונחמד שיהיה במקום יותר בזוי ושפל שהרי מהאבנים הטובות רצף הקרקע אם כן אין שייך בכאן לומר אחרון אחרון חביב כי בכאן היה להפך אם כן הזהב עשה רגלים למטו׳ שהם יותר גרועים מן המטה והמטה שהיא יותר טובה מכסף שהוא יותר גרוע מהזהב וכן הסדינים למעלה כמ״ש אם כן ממה שאמר על רצפת בהט ושש כו׳ הוציא הדרשא הזאת שאם לא בודאי שבדרך העולם שאחרון אחרון חביב אבל המלך הזה להראו׳ עשרו ויקר תפארת גדולתו עשה מהיותר חביב יותר בזיון ושפלות להפך העולם.
יקשה מה הוקשה לרז״ל כי כל אחד עושה דרשא לעצמו ועוד כי בשלמא לר׳ יהודה ניחא שהפסוק אומר מטות זהב וכסף כלומר וגם מטות של כסף ובודאי שהכוונה היה לתת לכל אחד כפי הראוי לו כי אין ראוי שישכב העני על מטה של זהב כמו השרים בשוה אבל לר׳ נחמיא מנין לו שהם של כסף ורגליהם של זהב. והנראה לתרץ כי הוקשה להם כי היה מן הראוי שיאמר מטות כסף וזהב אחר שסיים גם כן על רצפת בהט ושש וכו׳ היות׳ פחות קודם ואחרון אחרון חביב לזה השיב ר׳ יהודה ואמר שעשה מטות זהב אחר שעשה קודם מטות של כסף ממה שאמר מטות זהב וכסף אם כן הזהב לפי המובן הוא אחר הכסף והכוונה שהראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב ור׳ נחמיה הוקש׳ אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה שהעני יתקנא לעשיר ובכן ידאג והמלך יסד במשתה ההוא לעשות כרצון איש ואיש אלא פי׳ הפסוק כך הוא שהמטה היה של כסף וכו׳ והוציא זה מהפסוק בעצמו שאמר על רצפת וכו׳ לומר שרצון המלך שהיותר חביב ונחמד שיהיה במקום יותר בזוי ושפל שהרי מהאבנים הטובות רצף הקרקע אם כן אין שייך בכאן לומר אחרון אחרון חביב כי בכאן היה להפך אם כן הזהב עשה רגלים למטו׳ שהם יותר גרועים מן המטה והמטה שהיא יותר טובה מכסף שהוא יותר גרוע מהזהב וכן הסדינים למעלה כמ״ש אם כן ממה שאמר על רצפת בהט ושש כו׳ הוציא הדרשא הזאת שאם לא בודאי שבדרך העולם שאחרון אחרון חביב אבל המלך הזה להראו׳ עשרו ויקר תפארת גדולתו עשה מהיותר חביב יותר בזיון ושפלות להפך העולם.
פסוק ז:
והשקות. והשתיה הנה ראוי לתת לב להבין אלו הפסוקים א׳ כי אחר שספר לנו גדולת עשרו במה שביות׳ חביב ונחמד שהם האבנים טובות והמרגליו׳ רצף הקרקע מהם ומהזהב עשה רגלים למטות והמטות של כסף כמו שאמרנו אם כן למלך אשר כזה מה מעלתו ויתרונו שהיה מצוה להשקו׳ בכלי זהב ומה שבח הוא לו ועוד כפל וכלים מכלים שונים אחר שאמ׳ קודם והשקות בכלי זהב. ב׳ פליאה גדולה במה ששבח שהיה יין מלכות רב כיד המלך ומה יד ומה כח צריך להביא יין הרבה כי אפילו פחות שבפחותי׳ כשיעשה איזה משתה יביא יין לרוב שישתו והותר א״כ למה הזכיר כיד המלך על היין ואיך ישוה ההתפארות כזה עם התפארות האבנים טובות והמרגליות שנתנם כעפר לדוש עליהם ובכולם לא הזכיר יכולת ויד כי אם בזאת. ג׳ והשתיה כדת אין אונס שזהו הפך הדת כי הדת של השתיה מהשוטים השותים במזרקי היין שמשקין אותם כוס אחד גדול ע״כ שלא בטובתו אפילו ימות בו כשרז״ל אם כן אם לא היה אונס אינה כדת ועוד מה צורך לתת טעם לשתיה באומרו כי כן יסד וכו׳ ועוד היה די שיאמר לעשות כרצון כל איש מאי כרצון איש ואיש. ונראה לתרץ עם מה שרז״ל (ילקוט שמעוני על אסתר תתרמח) על וכלים מכלים שונים שכל מי שהיה שותה בכוס זה לא היה שונה בו אלא מכניסו והוא שלו ע״כ אם כן אחר שספר כל מה שהראה להם מעושרו רצה גם כן ליהנות כל הקרואים ולתת להם חלק א׳ וגם כן להראות שהזהב לא היה נחשב בעיניו לכלום וזש״ה וכלים מכלים שונים ירצה כיון שהיו כלים אותם הכלים שהיו מביאים במשתה שונים משרתי הסעודה להביא אחרים מגנזי המלך תחתיהם ולז״א כיד המלך רוצה לומר להראות כחו שלא היה מקפיד על הזהב ההולך זהו הנראה לכאורה אבל העיקר לתרץ אלו הפסוקים על נכון הוא כי המלך רצה בגאותו להדמו׳ לעליון לעשות כרצון איש ואיש ר״ל שני הפכיים כי יש מן האנשים אשר רוצים בריאות גופם ונפשם יותר מכל ממון שבעולם ויש אנשים שהם חמדנים ויסכנו עצמם בשביל הממון ולזה זה הרשע צוה להביא באותה הסעודה יין מלכו׳ רב מהיין שהיה הוא שותה בעצמו וזש״ה ויין מלכו׳ רב כיד המלך ר״ל שהיה היין בריבוי והיה חשוב כ״כ כאותו היין שנותנים ביד המלך בעצמו לשתות וגם כן הכלים היו מכלים שונים בציוריהם ובמעשיהם נחמדים למראה לפתוח חפצם לשתות בשביל שיקח אותו בכוס ואחר כך היו מביאים בציווי אחר משונה וכן עז״ה וז״ש וכלים מכלי׳ שונים וכו׳ שהם שתי הכנות טובות למי שירצה לשתות אחד הכוס שהיה משונה ונחמד למרא׳ ועוד אחרת היין שהיה במאד משובח כאותו שנותנים ביד המלך לשתות ולפי זה הפי׳ אין יד לשון כח אלא כמשמעו יד ממש והכל להראות שהזהב לא היה נחשב בעיניו ונדמה אלא כעפר ואמר והשתיה כדת אין אונס להראות מה שאמר כי לא היה רוצה בהקפדת שום אדם כי רצונו למלאת רצון שני הפכיים לז״א לאותם שרוצים בריאות גופם יותר מהזהב והשתייה כדת אין אונס רוצה לומר כדת אשר הוא עשה וברא מלבו שאין אונס רוצה לומר שלא יהיה לשום אדם שום דבר שלא כרצונו וזהו נתינת הטעם למה עשה זה הדת שלא יהיה אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש שהם שני נגדיים כי החמדנים הנה מוכן להם השתי ההכנות הא׳ הכוסות המשונים לטובה והיין מאותו ששותה המלך בעצמו ולכת האוהבים הבריאות יותר מהממון צוה ונתן דת שאין אונס כי היה ברצונו לרצות שני הפכיים ונגדיים.
פסוק ז:
ובמדרש (ילקוט שמעוני על אסתר תתרמח) אמר לו הקב״ה רשע שני אנשים מבקשים לישא אשה אחת שמא תוכל להשיאה לשניהם וכן שתי ספינות הפורשות לים הגדול אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפוני׳ שמא יכול רוח אחת להנהיג את שתיהן לאחד שני בני אדם באים אצלך שמא תוכל לצאת ידי שניהם אלא לרומם אחד ולצלוב אחד ואין יכול לעשו׳ כרצון איש ואיש בלתי הקב״ה לבדו שז״ה (תהלים קמה טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון כמו שפי׳ בהקדמ[ה] שאין מי שיכול על שני הפכיי׳ בשוה בלתי הקב״ה לבדו.
פסוק ז:
ובמסכת מגילה (מגילה יב.) אמר רבי חנן משום ר׳ מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף בסעודתן של אותו רשע אכילה מרובה משתיה. אין אונס אמ׳ רבי אלעזר מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין מדינתו ע״כ. הנה כי לחכמים האלו הוקשה להם כמו שאמר שהוא בהפך הדת של השתיה שיש אונס לזה אמר רבי חנן כי הדת הזה אינו דת המשקה. אלא כדת של תורה ובא ללמדנו שהמשתה לא היה בשתית היין בלבד מבלתי מטעמים לאכל כי יהיה מזיק להם ובכן יעלה המלך חרס בידו כי לא יעשה כרצון איש ואיש לז״א כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה וכו׳ והתוספו׳ הקשו והא דאמרינן בנידה (נידה כד:) כל שאכילתו מרובה משתיתו עצמותיו סבואין היינו באוכל יות׳ מדאי ע״כ ומה שהזכיר השתיה לבד שכן דרך המשתה הטוב ליחסו אל היין כמש״ה במשתה היין כי היין ישמח לבב אנוש וכו׳ ועדיין קשה כי אפילו שיהיה כמו שאמרנו עכ״ז לא יחסר מזגי אנשים שהם ביין מקומותיהם מלומדי׳ וכשישתה יין שלא היה רגיל בו ע״כ יאנוס עצמו לשתות כי דבר שלא הורגל והותמד בו יקשה עליו וכשרז״ל שינוי וסת תחילת חולי מעים ואם כן נמצא בסעודתו אונס לזה בא ר׳ אליעזר והשיב מלמד שכל א׳ וא׳ וכו׳ וז״ש והשתיה כדת ר״ל כמו שהיה רגיל ומלומד האדם במדינתו לשתות כחוקו וכדתו של כל א׳ וא׳ היה נותן לו גם כן והכונה כמש״ה אין אונס שלא ימצא לשום אדם שבאותה הסעודה שום אונס כלל וכמדומה לי כי גם כוונתו היתה להפיל את ישראל שאם ישתו יהיה חטאם כפול ומכופל יען כי הבחירה בידם שאין אונס להם ונמצאו חוטאים ברצון ובמזיד ועונשם גדול.
פסוק ז:
ובמ׳ מגילה (מגילה יב.) שאלו תלמידיו את רשב״י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה א״ל אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אמר להם אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור לנו אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב״ה לא עשה אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש עכל״ה.
פסוק ז:
הספקות הנופלות במאמר הזה הם אלו א׳ לא ימנע התלמידים הללו היו יודעים התשובה שהשיבו אם לא אם ידעו למה שאלו ואם ראו תשובתם חלושה ורעועה היה להם להחריש ויאמרו לו מיד אמור לנו אתה כי כן דרך המשכילים כשלא ידעו הדבר בבירור ישמרו לפיהם מחסום. ב׳ כי אין מדרכו של הרב הנשאל לאמר לתלמיד השואל אמור אתה שאילו היה יודע לא היה שואל ומלבין פניו אם כן למה רשב״י לא השיב להם מידו אמר להם אמרו אתם. ג׳ שהתשובה שהשיבו אינה מסכמת עם שאלתם כלל כי הם שאלו על כל ישראל שבאותו הדור אם כן מה השיבו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכי טוביה חטא וכו׳ וכמו שהשיב להם רבם שבשושן יהרגו וכו׳. ד׳ במה שהשיב רשב״י מפני שהשתחוו לצלם ורש״י ז״ל פירש לצלם נבוכד נאצר א״כ הקושיא שהקשה לתלמידיו היא בתשובתו גם כן וכי אבות יאכלו בוסר וכו׳ והיה להם לשאול ממנו למה לא פרע השי״ת באותו הדור ואיחר זמן הפרעון עד עתה ויותר טוב לפרש מפני שהשתחוו לצלם המן באותו הדור. ה׳ כי מה שהקשו להם וכי משא פנים יש בדב׳ שלמה זכו לנס ובתשובת׳ ג״כ נופלת הקושיא שאם עון הנא׳ הסעוד׳ היה כ״כ חמור עד שנתחייבו כלייה א״כ למה זכו וכי משא פנים יש בדבר. והלא ידעו אם לא שמעו מה שהרבה לחטא מנשה כמש״ה (מלכים ב כא טז) וגם דם נקי שפך וכו׳ ועכ״ז כשחזר בתשובה כתי׳ (דברי הימים ב לג יג) ויחתר לו ה׳ ואם ליחיד ולחבוש בעצמו כך מכ״ש לרבים כמש״ה (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס וכו׳ ועוד הלא ידעו בדברי הצומו׳ וזעקתם ובכל מקום אשר דבר המלך מגיע אבל גדול וצום ושק ואפר יוצע לרבי׳ וידוע הוא כמה גדול כח התשובה שאפילו לאומות מועילה כמבואר באנשי ננוה.
פסוק ז:
הביאור כי השלמים האלו כבר ידעו שעון הצלם עדיין היה תלוי ועומד וגם כן עון הנאת הסעודה הואיל ואין אונס והבחיר׳ ורצון היתה ביד׳ כמ״ש א״כ בודאי שהיה עון פלילי וע״ז דייקו בשאלתם ששאלו מפני מה כלו׳ בשביל איזה משניהם נתחייבו מפני שהיל״ל למה נתחייבו וכו׳ וכפי דבריהם באמרם שבאותו הדור וכו׳ נראה שדעתם היה לתלות בשביל שנהנו וכו׳ שאם לא כן שבאותו הדור למה ישאו עון אבותם ולזה כוונו בשאלתם שכבר הבינו וידעו שעון הצלם עדין תלוי ועומד והוא גדול מנשא אבל היה קשה להם שבאותו הדור למה יומתו אבו׳ על בנים. ורשב״י ז״ל דייק עוד בשאלתם באמרם לשון חי כי ידעו שלא היה גזירה ח״ו ופסק דין חתוך כי כיון שנגזר גזירה אחור לא תשוב ריקם כמש״ה ואת אשר נגזר עליה וכו׳ אם כן במלת נתחייבו שאמרו יובן שאינה אלא לפני׳ אבל אחר החיוב יתכן לפוטרם ולזה אמר להם אמרו אתם כלומר דבר פשוט הוא לכם כי כבר הטרחתם עצמכם להבין פשר דבר זה והם כשראו שהשיב אמרו אתם אמרו ודאי כי דעתו מסכמת עמנו ולזה אמר אמרו אתם כי כבר אתם יודעים ואינכם צריכים לאמרתי והשיבו מפני שנהנו וכו׳ ובסעודה ההיא היו כל שרי ישראל שבכל מדינה ומדינה כדאיתא במדרש חזית שקרא לכל שרי המדינות של קכ״ז מדינה והפרתמים ושרי המדינו׳ לפניו ומישראל היו שם השרים מכל המדינות אם כן בעבור זה עשה ה׳ לחייב כלייה לכל אותו הדור לפי שנהנו שרי ישראל אם כן כולם נהנו מסעודתו של אותו רשע כמש״ה (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא לאשמת העם כי אחר שכל גדולי הדור וגדולי כל עיר ועיר ומדינה ומדינ׳ כאילו נהנו כולם וזהו שרמזו באמר׳ מפני שנהנו סתם כוללים לכל ישר׳ בהנא׳ ההיא שאל״כ היל״ל מפני שנהנו אנשי שושן מסעודתו וכו׳ אלא באומרם סתם כלל לכל ישראל כמו ששאלו הם ישראל שבאותו הדור וכו׳ ורשב״י ע״ז נתן הפרש וא״ל שבשלמא כשהנשיא יחטא והוא בארצו ואנשי עירו לא ימחו בידו אשם תלוי על העם היושב בקרבה אבל אם הנשיא ילך בדרך רחוקה ושם יחטא או אם יעשה בסתר ואנשי עירו לא ידעו למה יהיה האשם עליהם מה עשו ולז״א להם שהם טועים בדבר הזה באומרו שבשושן יהרגו וכו׳ ר״ל כל הנמצאים בשושן אפי׳ לא יהיו משושן יהרגו בדין וגמולם ישוב בראשם אבל שבכל העולם כולו אין עליהם חיוב הריגה כלל כ״ש כי מה בידם לעשות ולא עשו. ונוכל לתרץ עוד שהשיבו שודאי עון הצלם היה במאזנים והיה צריך מעט להכריע הכף חובה וכשנהנו מהסעודה האחרון הכביד והכריע הכף חובה ועל זה השיבו מפני שנהנו מסעודתו כ״ש סתם. ורשב״י ע״ה השיב להם של שושן שהוסיפו על חטאת׳ פשע יהרגו אבל שבכל העולם שלא הוסיפו על חטאתם והם הרוב אל יהרגו כי לא שלם עונם עדין וכשראו התלמידים שלא הבינו כלל אמרו אמור לנו אתה יחזור הדבר לאיתנו ורשב״י ע״ז השיב מפני שהשתחוו לצלם ירצה צלם נבוכד נאצר כשפי׳ רש״י ז״ל שאם הוא לצלם המן הרי לא השתחוו לו בלתי היושבים בשער המלך ומרדכי לא יכרע וכו׳ וימלא המן חמה לפי שמרדכי גם כן היה מיושבי שער המלך והיה הציווי גם כן נופל עליו ולפי שכשהשתחוו לצלם נכובדנצר לא השתחוו מלב ומנפש אלא לפנים לכך לא היתה גזירה אלא חיוב לפנים כמו שאמרנו שהרי לא עברו ע״ז אלא בהשתחויה בלבד לפני׳. והם לא דייקו בדבריו שאמר מפני שהשתחוו בלבד אלא חשבו שעבדו ע״ז כי המשתחוה לה כאילו עבדה ולזה הקשו וכי משא פנים יש בדבר והיאך זכו לנס ואפילו שעשו תשובה אין כחה להציל למי שעבד ע״ז שהרי כפר באלהים חיים לכך השיב להם כי ודאי שאם היו עובדים ע״ז ודאי שלא היה להם תקנה ח״ו אבל השתחוו לה לפנים מפני אימת מלכות שגזר אומ׳ ומאן דלא יפל ויסגוד וכו׳ יתרמא לגו אתון נורא יקידתא (דניאל ג ו) אבל לבם היה נכון עם השי״ת ואפילו שהוא אחד מהדברים שיהרג ואל יעבור עכ״ז הואיל ולבם נכון עמו האריך להם ולא ויתר כשרז״ל (בבא קמא נ.) כל האומר הקב״ה ותרן וכו׳ אלא מאריך אפיה וגבי דיליה וכו׳ ואם כן עדין קשה כי אחר שרשב״י ע״ה סובר גם כן שהכרעת הכף חובה היתה מעון הנאת הסעודה אם כן שבכל העולם כולו אל יהרגו כי לא שלם עד הנה עוונם כמ״ש לזה השיב כי לעולם לא אלו שבשושן ולא אותם שבכל העולם נתחייבו גזירה ח״ו אלא חיוב בלבד לפנים הואיל ולבם היה שלם עם ה׳ לכך רצה הקב״ה להאריך להם עד עתה כי הקב״ה אינו מקפח שכר שום בריה עקב היתה רוח אחרת עמם ובדברים כאלו פוקד עון אבות על בנים כשהבנים מעוררים לעשות איזה עון אשר חטא ומחזיקים עון אבותיהם בידיהם וכש״ה (ויקרא כו לט) ואף בעונות אבותם אתם ימקו יר׳ כשיהיו וימצאו עונו׳ אבות׳ אתם ימקו והשי״ת פורע להם ביסורין או איזה צער לכפ׳ על עוונם ועון אביהם כש״ה אבותינו חטאו ואינם וכו׳ אבל כשיהיה ח״ו בלב הקב״ה פורע מיד מהם בעצמ׳ כש״ה (ישעיהו כט יג) יען אשר העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכך וכו׳ עתה יגלו וכו׳ מיד משלם להם העונש ואינו מאריך להם כי רחמנא ליבא בעי והוא יראה ללבב ועתה הסעודה הזאת היתה עת פקודתם לכפר על מעלם הא׳ באותו הצער אשר הגיע אליהם והנה כל גדולי ישראל מכל המדינות היו שם ובכל מדינה ומדינה כבר קבלו עליהם הצער הגדול ההוא ולכך הועילו להם דברי הצומות וזעקתם כ״ש זהו שאמר רשב״י ע״ה תדע למה ניצולו ומי יאמר לנו שבלבם לא היתה טינא ח״ו הפסוק אומרו בפי׳ (איכה ג לג) כי לא עינה מלבו ויגה בני איש ירצה תדע לך ראיה גדולה כי ההשתחויה ההיא לא היתה אלא לפנים ולא בלב בראותינו כי השי״ת הגה בני איש שאלו ח״ו היה בלבם שום טינא אפי׳ שהקב״ה האריך להם אפו כי אולי איזה זכות גרם להם להיות תלוי העון עם כל זה בעת פקודתם כשבא גם כן עון הנאת הסעודה ח״ו לא היה שום תקומה למפלתם שש״י אבל בראותינו ההפך כי ויגה בני איש ר״ל שבני איש אנשי הדור ההוא בני אותם שהשתחוו לצלם נתן להם כבוד וגאות והרים אותם א״כ ודאי מכאן ראיה שלא השתחוו אלא לפני׳ וז״ש רשב״י ע״ז והיינו דכתיב כי לא עינה מלבו וכו׳ להביא ראיה על כל מה שאמר שההשתחויה לא היתה אלא לפנים מהכתוב שמעיד על ככה:
פסוק ז:
וראיתי כתוב טעם אחר מהפסוקים אחרים והם (תהלים מד כא) אם שכחנו שם אלהינו וכו׳ הלא אלהים יחקר זאת וכו׳ ירצה אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר אשר היא העבודה הנאהבת אצל השי״ת להוריד השפע ולקש׳ הטהר׳ והקדוש׳ הלא אלהי׳ יחקור זאת כי הוא היודע ועד כי לא לבנו הלך אבל היה נעלם ונסתר מהפועל המגונה ההוא והוא אומרו תעלומות לב עכ״ל ולי נראה שפי׳ הפסוקים הוא כך תדע שאמת ונכון הוא שח״ו שכשהשתחוו לצלם לא היה לבם נוטה אחרי ההבל כש״ה אם שכחנו שם אלהינו מלכינו כשפירשנו כפינו לאל אחר בודאי שהיה הדבר זר לנו וראוי שיגזור השי״ת ח״ו גזירה וא״ת מנין נדע כי לא השתחוו לצלם בלב שלם ובנפש חפצה או לפחות בעת ההשתחויה אולי שכחו אל מושיעם לז״א אם כך היה הלא אלהים יחקר זאת על המחשבה כלומר לא יש מי שיוכל לחקור מחשבות אדם ותחבולותיו כי אם היודע תעלומות לב שהוא אלהים ואם ח״ו היה בנו שום מחשבה רעה היה גוזר ח״ו גזירה כי לא יש דבר שהשי״ת במחשבה בלבד יצרף אותה למעשה בלתי ע״א שנאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוס את ישראל בלבם כשרז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה זולת מחשבת ע״א ולא תמצא חרון אף אלא בע״א כש״ה השמרו לכם וכו׳ וחרה אף ה׳ וכו׳ אם כן אם ח״ו היה שום צד מחשבה רעה הלא לאלהים שהוא מדת הדין לחקור זאת אם כן בודאי בראותינו שהפך הצרה והיגון לששון ולשמחה שהלב היה נעלם ונסתר מאותו הפועל המגונה א״כ הרי אלו שתי ראיות לדבר הזה האחד הראיה שהביא רשב״י ע״ז פסוק כי לא ענה מלבו כמ״ש והב׳ מהפסוקים הללו ועל פי שנים עדים יקום דבר.
פסוק ט:
גם ושתי. ביום השביעי יש לראות איך נסכל אחשרוש להביא את אשת חיקו ערומה כדי להראות העמים והשרים את יפיה ועוד בהיות ביום הז׳ כטוב לבו ביין נראה דבר מגונה עד מאד שאלו היה ביום הא׳ או ביום הב׳ היינו אומרים בשכרותו עשה או בחפזון מבלתי השכלה ועיון אבל בהיות ביום הז׳ כטוב לבו הוא דומה לש״ו שאמר (בראשית מט ו) וברצונם עקרו שור רוצה לומ׳ שאם אדם יעש׳ דבר בחפזון או בעת יחרה אפו שלא כהוגן אין להחזיקו לכסיל כי בעת הכעס הדם ירתח כסיד נפוח והאדים יעלו על המוח ויערבבו אותו אבל כשהאדם בעת רצון אם יעשה שום אולת ודאי שלכסיל יחשב זהו שאמר וברצונם עקרו שור שהוא דבר תימה לעשות דבר סכלות בעת רצונם אחר שהלך הכעס והחימה.
פסוק ט:
והנראה לתרץ אחר שנקשה עוד באומרו גם ושתי וכו׳ כי כל גם הוא לרבות ופה לא ראינו שעשתה משתה בלתי הז׳ ימים והמלך מקודם עשה ק״פ יום א״כ גם זה הוא להפך שממעט באומרו ז׳ ימים לבד וכו׳ אלא כמו שאמרנו לעיל כי משת׳ הק״פ יום לא נעשה כי אם לקחת חשבונותיו ויציאותיו ולא היה משת׳ של שמחה כמ״ש בימי׳ ההם וכו׳ אבל עתה שהיה משתה של שמחה היא ג״כ עשתה משתה נשים והרבתה לעשות בעשותה המשת׳ לנשים בבית המלכות כמ״ש רבי אבון רוצה אשה להביט בצורות נאות יותר מלאכל פטומות אם כן הנשים ראו יותר מן האנשים וזהו שאמר בבית המלכות אשר למלך אחשורש רוצה לומר מקום מיוחד למלך כמוהו לא יראנו שר ושרים בלתו ובלתה אם כן זהו הריבוי וכונת בגם כמו שהוא עשה רצון כל איש ואיש היא גם כן עשתה רצון כל אשה ואשה ביום השביעי וכו׳ ירצה כי רצה בפרידה להראות להם דבר שתהיה שקולה כנגד כל מה שראו לכך אמר להביא את ושתי המלכה לפניו וכו׳ להראות העמים והשרים את יפיה של הכתר כי הנאה גדולה יש לעינים לראות האבנים הקבועות בכתר ההיא אשר אין מספר לשויים או ירצה שידוע הוא שושתי היתה אחת מהארבעה יפפיות ולזה צוה שתבא בכתר מלכות בראשה אשר ידוע הוא כי אור האבנים היקרות מחשיכות את יופי האשה אפילו שתהיה יפה אבל זה הרשע צוה להביאה בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי אפילו בהיות הכתר על ראשה נראית טובת מראה וזהרה כ״כ מזהרת שמחשכת את אור האבנים הטובות ונראים חשוכים ומכוערים בפני יפיה כי אשתו היתה יותר טובת מראה מהאבני׳ והמרגליו׳ אשר בכתר כי אילו היה כמו שפירשנו לעיל שרצה להראות להם הכתר היה שולח בעד הכתר והיה מראה להם אלא הכוונה שהיה רוצה להראות שאשתו היתה יותר טובת מראה מן הכתר שבראשה ולא חשש המלך לבזיון המלכה שתבא לפני כל העמים והשרי׳ ערומה לפי שהכל עבדיה וממי יש לה להתבייש זהו שאמר את ושתי המלכה כלומר אחר שהיה מלכה ממי יש לה להתבייש והיא גם כן לא מנעה עצמה בשביל הבזיון אלא כמו שנבאר בע״ה.
פסוק ט:
ובמסכת מגילה (מגילה יב:) אמר רבא יום הז׳ שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תושבחות אבל אומות העולם היו אוכלים ושותין ואין מתחילין אלא בדברי תפלות וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות אמר להם אחשורש כלי שאני משמש בו אינו מדיי ולא פרסי אלא כשדי רצונכ׳ לראותה אמרו לו הין ובלבד שתהיה ערומה ומיד ויאמר להביא עכל״ה:
וקשה כי מנין לו לרבא כל אלו הדברים ושאמרו שתבא ערומה כי בפסוק כנראה אין רמז לדרשה הזאת ומה הוקשה לו בפסוק שדרש כל הדרשה הזאת. ב׳ איך מלאם לבם לומר ובלבד שתבא ערומה ולהוסיף תנאים על המלך: והנראה שהוקשה לרבא מה שהקשו בגמרא אטו עד יום שביעאה לא טב לביה בחמרא לזה אמר רבא שיום השביעי אינו שביעי למשתה אלא שהיה יום שבת שהוא שביעי ועדין קשה כי אם הוא לפי דבריו מה לנו אם אירע הציווי הזה בשבת או ביום אחר לז״א שבא ללמדנו כי השי״ת מודד לאדם מדה כנגד מדה כמו שאז״ל (בראשית רבה ט, יא) מיום שנחרב בית המקדש כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה וזאת הארורה ביום השבת היתה מפשטת את בנות ישראל והית׳ מכריחן לעשו׳ מלאכ׳ לז״א שביום שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה וכו׳ שיום שבתון הוא יום מחמדים וביו׳ קדוש כזה הרשעה הזאת היתה עושה שיחללו השבת בעשיית מלאכה לזה ביום השביעי בעצמו שהיו ישראל מטיבים לבם בדברי תורה ובדברי תושבחות בתוך אכילתם ושתייתם לשמחת השבת אירע הדבר הזה וז״ש אבל מ״ה כשאוכלין ושותין בבית משתה ויטב לבם מתחילים בדברי תפלות וכן היה בסעודתו של אותו רשע לומר שאפי׳ שמן הראוי שבאותה הסעודה שלא יקלו ראשם כדרכם מפני אימת המלך לדבר לפניו דברי תפלות אבל עכ״ז הקב״ה שם בשכלם שיתחילו כדרכם בדברי תפלות אף שהם בפני המלך וזהו שאמר וכן בסעודתו של אותו רשע לסבב הרעה על ושתי הארור׳ שהמלך יפות׳ להראו׳ את אשתו שהיא היתה יפה מכל הנשים ושלא יחסר כל בו שהוא שלם בעושר ובבית מלכות ובאש׳ נאה ואם באולי לא יאמינו לו לז״א רצונכ׳ לראות׳ אמרו לו אין וכו׳ רצה בזה לתת שוב טעם כי מה שתתרא׳ יפה יהיה מצד שהיא מלכה ותבא מלובשת בבגדי מלכות ואפי׳ שתהיה היותר עכור׳ בלובש׳ בגדי חמודו׳ תתראה יפה מה שהוא להפך שהיותר יפה כשתהיה ערומה תתכער בעיני העולם וז״ש ובלבד שתהיה ערומה לומר שאם אז תראה יפה בודאי שכדברו כן הוא והו׳ הודה להם על ככה כי מה היתה זאת לה כי מה שעשתה היתה סיבה לאשר נגזר עליה א״כ לזה בא ללמדנו שאירע המעשה הזה ביום השביעי שהוא שבת ללמדך שהקב״ה מודד מדה כנגד מדה ורבא הוציא הדרשא שדרש שאמרו ובלבד שתהיה ערומה מיתור הפסוק שאומר לפני המלך כי פשיטא כי אחר שצוה להביאה להראות העמים והשרים וכו׳ שיביאוה לפניו כי כל השרים היו אוכלים לפניו כש״ה שרי המדינות לפניו כי להמון העם עשה המשתה בחצר גינת ביתן אלא רוצה לומר שצוה שתבא עתה כמו בעת אשר דרכה לבא לפני המלך לשכב עמו ערומה כך תבא עתה וכ״כ למה להראות את העמים והשרים את יפיה כי אמת יהגה חכו ושהיא יותר נאה מכולן וכדבריו כך הוא.
וקשה כי מנין לו לרבא כל אלו הדברים ושאמרו שתבא ערומה כי בפסוק כנראה אין רמז לדרשה הזאת ומה הוקשה לו בפסוק שדרש כל הדרשה הזאת. ב׳ איך מלאם לבם לומר ובלבד שתבא ערומה ולהוסיף תנאים על המלך: והנראה שהוקשה לרבא מה שהקשו בגמרא אטו עד יום שביעאה לא טב לביה בחמרא לזה אמר רבא שיום השביעי אינו שביעי למשתה אלא שהיה יום שבת שהוא שביעי ועדין קשה כי אם הוא לפי דבריו מה לנו אם אירע הציווי הזה בשבת או ביום אחר לז״א שבא ללמדנו כי השי״ת מודד לאדם מדה כנגד מדה כמו שאז״ל (בראשית רבה ט, יא) מיום שנחרב בית המקדש כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה וזאת הארורה ביום השבת היתה מפשטת את בנות ישראל והית׳ מכריחן לעשו׳ מלאכ׳ לז״א שביום שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה וכו׳ שיום שבתון הוא יום מחמדים וביו׳ קדוש כזה הרשעה הזאת היתה עושה שיחללו השבת בעשיית מלאכה לזה ביום השביעי בעצמו שהיו ישראל מטיבים לבם בדברי תורה ובדברי תושבחות בתוך אכילתם ושתייתם לשמחת השבת אירע הדבר הזה וז״ש אבל מ״ה כשאוכלין ושותין בבית משתה ויטב לבם מתחילים בדברי תפלות וכן היה בסעודתו של אותו רשע לומר שאפי׳ שמן הראוי שבאותה הסעודה שלא יקלו ראשם כדרכם מפני אימת המלך לדבר לפניו דברי תפלות אבל עכ״ז הקב״ה שם בשכלם שיתחילו כדרכם בדברי תפלות אף שהם בפני המלך וזהו שאמר וכן בסעודתו של אותו רשע לסבב הרעה על ושתי הארור׳ שהמלך יפות׳ להראו׳ את אשתו שהיא היתה יפה מכל הנשים ושלא יחסר כל בו שהוא שלם בעושר ובבית מלכות ובאש׳ נאה ואם באולי לא יאמינו לו לז״א רצונכ׳ לראות׳ אמרו לו אין וכו׳ רצה בזה לתת שוב טעם כי מה שתתרא׳ יפה יהיה מצד שהיא מלכה ותבא מלובשת בבגדי מלכות ואפי׳ שתהיה היותר עכור׳ בלובש׳ בגדי חמודו׳ תתראה יפה מה שהוא להפך שהיותר יפה כשתהיה ערומה תתכער בעיני העולם וז״ש ובלבד שתהיה ערומה לומר שאם אז תראה יפה בודאי שכדברו כן הוא והו׳ הודה להם על ככה כי מה היתה זאת לה כי מה שעשתה היתה סיבה לאשר נגזר עליה א״כ לזה בא ללמדנו שאירע המעשה הזה ביום השביעי שהוא שבת ללמדך שהקב״ה מודד מדה כנגד מדה ורבא הוציא הדרשא שדרש שאמרו ובלבד שתהיה ערומה מיתור הפסוק שאומר לפני המלך כי פשיטא כי אחר שצוה להביאה להראות העמים והשרים וכו׳ שיביאוה לפניו כי כל השרים היו אוכלים לפניו כש״ה שרי המדינות לפניו כי להמון העם עשה המשתה בחצר גינת ביתן אלא רוצה לומר שצוה שתבא עתה כמו בעת אשר דרכה לבא לפני המלך לשכב עמו ערומה כך תבא עתה וכ״כ למה להראות את העמים והשרים את יפיה כי אמת יהגה חכו ושהיא יותר נאה מכולן וכדבריו כך הוא.
פסוק יב:
ותמאן הנה מענין מיאונ׳ ראינו כי פריצתא היתה כשרז״ל (סוטה י.) איהו בי קרי ואיהי בי בוציני כי כונתה היתה לבא לפני המלך ערומה ולא היתה חוששת כלל כי כל השרים כאין נגדה ורוזנים משחק לה אלא המיאון היה בשביל שתי סיבות אח׳ בדבר המלך כלומר שהוא עשאה פחותה באומרו את ושתי המלכה לפני המלך והיא משעבדת אליו והמלכות שיש לה הוא בהיותה אשת המלך כמו שאמר ושתי המלכה לפני המלך וזהו שאמר ותמאן המלכה ושתי תדע למה מיאנה שאינה ושתי המלכה אלא אדרבא היא המלכה ושתי והמלכות שיש לו היא ממנה ולא רצתה לבא בדבר המלך ועוד בשביל שרצונה שהמלך ישלח אחריה שרים רבים ונכבדי׳ היותר גדולי׳ הואיל והי[א] מלכה ובזה תבא אל המלך בכבוד גדול אבל כיון שראתה שדבר המלך היה ע״ד פחיתות וגנאי ביד הסריסים תמיד בלי שינוי כלל והמלך החזיק בדבריו ושלח אחריה עוד פעמי׳ רבות ודאי כי כל לשון מיאון הוא שמסרבין בו הרבה וממאן לכן ויקצוף המלך מאד על שלא באה וחמתו בערה בו בעבור שהטיחה דברי׳ כנגדו כ״ש ששלחה לומר המלכה ושתי כי המלכות הוא ממנה והוא היה קודם פחות אחד נבזה וחדל אישים.
פסוק יב:
ובמסכת מגילה (מגילה יב:) ז״ל ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו אמאי דלקא ביה כולי האי אמ׳ רבא שלח ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו עד כאן.
וראוי להקשות א׳ למה שאל בעל הגמרא אמאי דלקא ביה כוליה האי וכי נקל הוא הבזיון שעשתה למלך ביום חתונתו וביום שמחת לבו בפני כל העמים והשרים וכ״ש בשלוח אחריה פעם אחר פעם והתרה בה ולא קבלה לבא ב׳ מהיכן לו לרבא ששלחה לו בר אהורייריה ראבא וכו׳ כי בפסוק אינו נזכר שום דבר מאלו.
והנראה כי בעל הגמר׳ הוקש׳ לו כי אחר שושתי נתנ׳ אמתלא׳ למיאונ׳ כמש״ה לבא בדבר המלך למה אשר דברו היה ביד הסריסי׳ ולא ראתה בשום פעם שום שינוי ולא שלח שרים רבים ונכבדים מאלה א״כ נראה שרצונו לעשות פחיתות ובזיון ממנה ולזה מיאנה ואם באולי יוסיף לשלוח שרים נכבדים אחריה היתה באה א״כ הואיל והיא באה בכח טענה אשר אינה רחוקה מן השכל לא די שיקצוף מעט אלא מאד כמש״ה ויקצוף המלך מאד אלא אחר כך ג״כ וחמתו בערה בו וכו׳ זהו שאמר בעל הגמרא אמאי דלקא ביה כולי האי כלומ׳ כבר יצא מן ההקש ומן הראוי לקצוף על דבר כזה לזה בא רבא ותרץ ונתן טוב טעם לקצפו העצום ואמ׳ שהבנת הפסוק אינו כנותן טעם למאונה כי אם היה כפי מה שעלה בדעתו ודאי שלא היה מקום לקצוף כ״כ אלא ע״כ צ״ל שכל הפסוק הזה הוא תשובת השלוחים אשר באו בעדה ולמה שישלח להביא את ושתי המלכה ר״ל שהיא פחותה אליו ולכן על כרחה ימשול בה שתעשה היא ככל אשר יצוה עליה ולא תשנה את תפקידו לזה חרה אפו ושלחה לו בר אהורייריה דאבא ר״ל שומרי אורוות הסוסי׳ וכו׳ ודייק רבא במה שהיה די שיאמר הפסוק ותמאן ושתי המלכה לבא ובודאי שהמיאון הוא על דבר המלך ועוד אשר ביד הסריסים מיותר כי נודע הוא כי הם הבאים אחריה לזה אמ׳ לרבא תדע למה מיאנה אחר שהיא מלכה ושתי כאומרו ותמאן המלכה ושתי ובת מלך היא והמלכות לא באה לאחשורוש כי אם ממנה כנודע כי היא אם המלוכה כולה א״כ ודאי מה ששלח אחריה דרך פחיתות כמש״ה להביא את ושתי המלכה וכו׳ כי הוא נשתטה ביינו ועוד שאפילו הוא מלך כעת לא רצתה לבא בדברו למה שהמלך הזה היה משועבד ביד הסריסים בזמן מלכות אביה והיה עבד לסריס׳ אביה והם שומרי הסוסים א״כ כדאי בזיון וקצף למלך כמותו המושל בכל הכיפה וכולי האי ואולי כי הם דברים זרים עד מאוד ובפרט בפני כל העמים והשרים לז״א ויקצף המלך רוצה לומר על ענין הנוגע למלכות ששלחה לו קצף עד מאד וחמתו בערה בו מענין אשר עשהו שוטה וגרוע שנשתטה ביינו:
וראוי להקשות א׳ למה שאל בעל הגמרא אמאי דלקא ביה כוליה האי וכי נקל הוא הבזיון שעשתה למלך ביום חתונתו וביום שמחת לבו בפני כל העמים והשרים וכ״ש בשלוח אחריה פעם אחר פעם והתרה בה ולא קבלה לבא ב׳ מהיכן לו לרבא ששלחה לו בר אהורייריה ראבא וכו׳ כי בפסוק אינו נזכר שום דבר מאלו.
והנראה כי בעל הגמר׳ הוקש׳ לו כי אחר שושתי נתנ׳ אמתלא׳ למיאונ׳ כמש״ה לבא בדבר המלך למה אשר דברו היה ביד הסריסי׳ ולא ראתה בשום פעם שום שינוי ולא שלח שרים רבים ונכבדים מאלה א״כ נראה שרצונו לעשות פחיתות ובזיון ממנה ולזה מיאנה ואם באולי יוסיף לשלוח שרים נכבדים אחריה היתה באה א״כ הואיל והיא באה בכח טענה אשר אינה רחוקה מן השכל לא די שיקצוף מעט אלא מאד כמש״ה ויקצוף המלך מאד אלא אחר כך ג״כ וחמתו בערה בו וכו׳ זהו שאמר בעל הגמרא אמאי דלקא ביה כולי האי כלומ׳ כבר יצא מן ההקש ומן הראוי לקצוף על דבר כזה לזה בא רבא ותרץ ונתן טוב טעם לקצפו העצום ואמ׳ שהבנת הפסוק אינו כנותן טעם למאונה כי אם היה כפי מה שעלה בדעתו ודאי שלא היה מקום לקצוף כ״כ אלא ע״כ צ״ל שכל הפסוק הזה הוא תשובת השלוחים אשר באו בעדה ולמה שישלח להביא את ושתי המלכה ר״ל שהיא פחותה אליו ולכן על כרחה ימשול בה שתעשה היא ככל אשר יצוה עליה ולא תשנה את תפקידו לזה חרה אפו ושלחה לו בר אהורייריה דאבא ר״ל שומרי אורוות הסוסי׳ וכו׳ ודייק רבא במה שהיה די שיאמר הפסוק ותמאן ושתי המלכה לבא ובודאי שהמיאון הוא על דבר המלך ועוד אשר ביד הסריסים מיותר כי נודע הוא כי הם הבאים אחריה לזה אמ׳ לרבא תדע למה מיאנה אחר שהיא מלכה ושתי כאומרו ותמאן המלכה ושתי ובת מלך היא והמלכות לא באה לאחשורוש כי אם ממנה כנודע כי היא אם המלוכה כולה א״כ ודאי מה ששלח אחריה דרך פחיתות כמש״ה להביא את ושתי המלכה וכו׳ כי הוא נשתטה ביינו ועוד שאפילו הוא מלך כעת לא רצתה לבא בדברו למה שהמלך הזה היה משועבד ביד הסריסים בזמן מלכות אביה והיה עבד לסריס׳ אביה והם שומרי הסוסים א״כ כדאי בזיון וקצף למלך כמותו המושל בכל הכיפה וכולי האי ואולי כי הם דברים זרים עד מאוד ובפרט בפני כל העמים והשרים לז״א ויקצף המלך רוצה לומר על ענין הנוגע למלכות ששלחה לו קצף עד מאד וחמתו בערה בו מענין אשר עשהו שוטה וגרוע שנשתטה ביינו:
פסוק יג:
ויאמר המלך. והקרוב. כדת מה לעשות הנה בא ללמדנו כי כיון שראה החימה והכעס הגדול הנכנס בקרבו אפי שקרחא בביתא וכו׳ ומלך לא דן ולא דנים אותו כ״ש בעת חרון אפו כי חמת מלך מלאכי מות עכ״ז אמר לחכמים יודעי העתים ירצה כי היה לו חכמים מזומני׳ שבעת אשר יכעוס שהם ידונו איתו הדין כי ידע שהוא לא יוכל לשפט משפט ישר בשביל הרתיחה המושלת עליו ויטה המשפט מאשורו לנפתל ועקש ועוד שהוא היה נוגע בדבר ולא רצה הוא לדון דינו כי אין אדם רואה חובה לעצמו ויש בזה תועלת לעומדים בפניו יקבלו תוכחת מוסר שאפילו שהוא מולך בכל הכיפה ומי יאמ׳ אליו מה יעשה וכ״ש בעת חרון אפו עכ״ז כבש את כעסו ואמר לחכמי׳ וכו׳ שיוציאו דין זה לאורה וז״ש טעם אמירתו לחכמים כי כן ר״ל כדי שיהיה דבר המלך אמת ומלת כן יהיה לפי׳ זה מלשון כנים אנחנו וזה יהיה לפני כל יודעי דת ודין כלל כל יודעי דת ודין אשר בכל מלכותו שכולם יראו שכל דבריו בקו היושר ולא אחד בהם שיוכל לומר שדברו נפתל ועקש.
פסוק יג:
ואמר אח״כ מי היו החכמים ההם ליחסם שמקודם ממנו היו מובחרים מכל החכמים לראות פני המלך ר״ל זעם המלך כמו פני ילכו כו׳ (שמות לג יד) ולכך ג״כ הוא קרב אליו ז״ש והקרוב אליו כרשנ׳ וכו׳ רוא׳ פני המלך ר״ל שאלו היו תמי׳ רואים העת אשר יחר אף המלך ולזה קראו׳ החכמים יודעי העתים ואמר היושבי׳ ראשונה במלכות לרמוז לכל מה שאמרנו. ואמר להם כדת מה לעשות יר׳ כי הואיל שושתי לא היתה שם והדין לא יפסק אם לא יהיו ב׳ הכיתות לכך המלך החמיר על עצמו וטען כל טענותיה ולכן אמר עתה במלכה ושתי כמו שאמרה היא ותמאן המלכה ושתי שהמלכות היתה לה בשביל שבת מלך היא ולא מצדו ולזה מיאנה לבא. ועוד טענה אחרת במה שהמלך הזה היה קודם משועבד ביד הסריסים כמו שאמרנו. ועתה תראו מה תגזרו אומר על זאת:
פסוק יג:
ובמסכת מגילה (מגילה יב:) איתא ויאמר המלך לחכמים מאן חכמי׳ רבנן יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות במלכה ושתי אמר להם דיינוה ניהלי אמרו היכי נעביד אי לימא ליה קטלא למחר פקע ליה חמרי׳ ומדכר לה. ובעי לה מינן אי נימא ליה שבקי׳ קא מזלזלינן במלכותא מוטב ליסלק נפשן אמרי ליה מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצינו ניטלה ממנו עצה ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות אלא זיל גבי עמון ומואב דיתבי בדוכתיהו כחמרא אדורדייה לטעמא ואמרי לך דכתיב (ירמיהו מח יא) שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו לא הורק מכלי אל כלי מיד והקרוב אליו עכל״ה. וקשה מנין לבעל הגמרא שהיו רבנן ושהיו יודעים לעבר השנים ולמה לא יהיה כמו שפירשנו לעיל ועוד יקשה על החכמי׳ עצמם כי אין ראוי להם לימנע מלדון דין זה אחר שהמלך כבדם על כל החכמים והם התנצלו בטענות רעועות כמ״ש ועוד שהרי מצינו שגדל המלך את המן אחר שאהב את אסתר כי חשב שעצתו היתה סיבה לקיחת אסתר ועוד דמה להם להלשין את בני עמון ומואב ועוד הלא ידעו שאם המלך היה רוצה לעמון ומואב היה שולח אחריהם א״כ היה להם לומר תשובתם שאמרו ודי:
פסוק יג:
והנכון כי הוקשה לבעל הגמרא בפסוק כי אחר שאמ׳ לחכמים מה לנו לידע אם היו יודעי העתים אם לא לזה אמר שרצונו לומר תדע איזה חכמים היו אותם שיודעים העתים שהם רבנן כמש״ה (דברי הימים א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואמר להם כדת מה לעשות וכו׳ ר״ל תדינו אותה בפני בדינכם. והחכמים האלו הבינו כי רצון המלך להצדיקה בדין בשני דברים האחד כי ראו כי בתוקף קצפו וחמתו הבוערה כלפיד אש שלח בעדה א״כ יראה שבשביל אהבתו אותה סלק עצמו מן הדין הזה שאם לא כן מיד היה מצוה לעשות נקמה בה ומי הוא אשר ידרוש דמה מידו והחכמים דרשו סמוכין ויקצוף וכו׳ וחמתו בערה בו ויאמר המלך לחכמי׳ סלק עצמו מלדונ׳ בעת חרון אפו מפחדו שלא יחייב אותה הריגה מצד הכעס והרתיחה והב׳ מטענותיה שטען עליה שהיו כולם מהפכים בזכותה כמ״ש לעיל ע״ד ועתה הניחה לי כי מי היה מעכב בידו ית׳ אלא הרצון שיתפלל על יש׳ וכו׳ לז״א אם נדון אותה להריגה כמו ששורת הדין נותנת לא יעבור זמן רב אשר המלך מרוב חיבתה יזכרנה אלא למחר פקע ליה חמריה ומדכר לה ובעי לה מינן לומר למה מהרתם לדון אותה. ועוד שראיתם שהייתי בעת הרוגז והכעס והיה לכם להמתין כמש״ה (אבות א א) הוו מתונים בדין כ״ש דיני נפשות או מי יודע שכך עשיתם והרי היא שמורה בידכם א״כ תנו נא אותה לי ז״ש ובעי לה מינן בכח טענה ואם עתה נימא ליה שבקא אולי מרוב הכעס אשר בו כעת יאמ׳ קא מזלזליתו במלכותא ויחייב את ראשינו להריגה למלך א״כ ודאי בזאת אנחנו נלכדים כי אין דרך לנטות ימין ושמאל אם כן מוטב ליסלק נפשן כי לעולם לא ישב אדם במקום סכנה ויסמוך על הנס שמא לא יעשו לו ואמרו לו שמיום שחרב בית המקדש וכו׳ ועשו בחכמה כמו שהמשילו רז״ל לשועל וכן החכמים האלו ולפי שאין מדרך המוסר שיסלקו עצמם ולא יתנו לו דרך שתושג בקשתו או אם באולי יאמר להם אני מרוצה בכם אפי׳ שתהיו ערומים מדע׳ והשכל מה להם להשיב לכך אמרו שיש יודעים יותר מהם במה שלא נסו ללכת בגולה והם עמון ומואב אשר על כן עמד טעמם בם וכו׳ והם יגידו לו הדין ההוא כי הם שגלו נטרד שכלם ואין לאל ידם לדון ובשביל סכנת נפשות יוכלו להפך הרעה על א״ה כמו שיש מדרש שאומר שטרדן ויש שאומר שהרגן א״כ עשו כמש״ה (משלי כב ג) ערום ראה רעה ונסתר וכו׳:
פסוק טז:
ויאמר ממוכן. מסכת מגילה (מגילה יב:). ויאמר ממוכן. א״ר אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש ע״כ. כי היה מן הראוי שישמור לפיו מחסום אחר שהוא הצעיר מכולם במדרגה שהוא הנמנ׳ בפסוק אחרון. א״כ אחר שהוא האחרון ונמנה בסוף כולם ככתוב והיה לו להחריש והוא מהר להשיב קודם כולם מכאן שהדיוט וכו׳ ואמר לפני המלך והשרים יר׳ כי דבר כזה אין צורך לשישאו ויתנו בדבר קודם שישיבו לו תשובה כי אפי׳ שהוא ההדיוט מכולם ישיב מיד על ככה וז״ש לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה שאפי׳ שהי׳ בת מלכים גדולים והמלכות בא לך מצדה עכ״ז האשה משועבדת לאיש יהיה מי שיהיה כמ״ש כי קרחא בביתא וכו׳ וכ״ש למלך גדול כמוהו ומה שקוראים לה מלכה אינו בשביל שהיא בת מלכים אלא בשבילו שהיא אשת המלך ולכן דייק באומרו עותה ושתי המלכ׳ כמו שפירשנו לעיל ואמר כי העוות ההו׳ לא היה למלך לבדו כדי שיוכל לכפר עליה אם ירצה אבל העיוות הוא ג״כ על כל השרים אשר בכל מדינות מלכותו וצריך למהר לתקן המעוות והפרצה הגדולה כ״ש בע״ה:
פסוק טז:
ובמדרש. ויאמר ממוכן ממוכן הוא דניאל והיה נשוי לשרית שהיתה גדולה ממנו שלא היה יכול לכופה לדבר בלשונו יעץ לעשות כן כך כתבו התוספות ע״כ:
פסוק טז:
ויש להקשות במדרש הזה כי איך יתכן כי אחרי שבני יששכר לא רצו ליכנס בתגר זה וסלקו עצמם כש״ל על ראותם כי אם ידברו רעה נגד פניהם מכל צד ועשו כמעשה השועל א״כ היאך איש חמודות מבין כל סתום נבהל להשיב וכשרז״ל מכאן שהדיוט קופץ בראש וחלילה לו ללמוד ממנו לימוד להדיוטות. ב׳ כי מדרך בעל שכל בראותו כוונת המלך לדבר דבריו באופן שיסייע לכונת המלך ולא די זה אלא שהגדיל החטא אחרי ראותו שהמלך בטענותיו מהפך בזכותה:
פסוק טז:
הביאור לפי מדרש זה נשיב כי הוא רצה להראות חכמתו די רוח אלהין קדישין ביה ונהירו וסוכלתנו ומנדעא יתירא הוספת ליה (דניאל ה יא) על כל חכמי יששכר להשיב דבר שלא יחייב עליו מיתה ושתהרג ושתי שכך היה כוונת החכמים על רשעתה ועל מה שהיתה עושה בבנות ישראל כמ״ש אלא שפחדו בעצמם ופתח פיהו בחכמה ואמר למלך אתת למה לא תדין אותה אפי׳ שמלך אתה דאיהי בר פלוגתיה דידך ופסול אתה לדין דינך ולזה תרצה שידונו דין זה חכמים אחרי׳ שאינם נוגעים בדבר לז״א לא על המלך וכו׳ יר׳ העיוות הזה אינו למלך לבד שתאמר לחכמים שידונו דין זה כי העוות הוא לכל העמים ולכל השרים ולא לבד לעומדים לפניך אלא אשר בכל מדינות מלכותך א״כ אפי׳ מהמדינות הרחוקות לא תוכל להביא דיינים לדון דין זה כי כולם נוגעים בדבר ונתן טוב טעם לאשר כולם נוגעים בדבר באומרו כי יצא דבר המלכה וכו׳ באמרם המלך אחשורוש שמלך בכל הכיפה אמר להביא את ושתי וכו׳ ולא קבלה לבא כי אמרה שהיא מלכה ושתי ושמלכותה אינה מפני שהיא אשת המלך אלא בשביל שהיא בת מלך ואפי׳ שתעבור קול שלא ידברו עוד בדבר הזה זה לא יתכן כי היום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך א״כ דבר גדול ופרצה גדולה כזאת טוב עשית שהכעסת כ״כ ז״ש וכדאי בזיון וקצף יר׳ כדאי הוא הבזיון שעשתה לך לקצף הגדול הזה אשר קצפת שאלמלא לא (היתה) [היית] כועס כ״כ לא היה ניכר גודל החטא והיו מליצים בעדה כ״ש שהיא מלכ׳ ודבר המלך אשר היה ביד הסריסים תמיד כש״ל אבל אחרי שכעסת והתפעלת כ״כ אם לא תנקום כעסך יהיה בזיון הרבה או נוכל לומר וכדאי ביזיון וקצף כלומר לפסוק המשך הבזיון והקצף הזה ודי שלא ימשך דור אחר דור ובמה תוכל להפסיקם אם על המלך יר׳ עתה הואיל וכולנו שוים בדין זה כקטון כגדול א״כ לא נוכל לפסוק דין זה כי כולנו נוגעים בדבר א״כ אחר שכולנו שוים חוזר הדבר לראש לחתוך הדין הזה על ידך שאתה הוא מלכינו לז״א אם על המלך טוב הבחירה בידך נתונה עתה שאת׳ הוא הראש ואם יטב בעיניך לעשות הדבר הזה והוא שיצא דבר מלכו׳ מלפניו שהוא אמר המלכה ושתי וכו׳ לז״א שבפניו לא תזכר שם מלכות כלל אפי׳ שתהי׳ בת מלכים וכו׳ ויכתב בדתי פרס ומדי למה כדי שלא יעבור החוק הזה וישב לדור דור עד עולם ועונשה הוא אשר לא תבא ושתי לפני המלך כי אולי בביאתה יכמרו רחמיו עליה בראות׳ יפיה אלא תהרג במקומה או נוכל לומר שלא תעבור ושתי על דבר המלך אשר צוה להביאה ולא רצתה לבא אלא תבא ואח״כ מלכותה יתן המלך וכו׳ וכל זה אני אומ׳ לך אם יטב בעיניך כש״ה אם על המלך טוב תעשה ואם לא הבחיר׳ בידך ובזה לא נשאר שום אשם תלוי עליו ונשלמה עצתו כמש״ה וייטב הדבר בעיני המלך וכו׳ ויעש המלך כדבר ממוכן זהו הנכון לפרש לישב המדרש הזה:
פסוק יז:
כי יצא נחזור לענינינו לפי׳ שממוכן הוא המן אף כי למדרש שממוכן הוא דניאל יובן ג״כ בטוב הנה שנתן טוב טעם איך העיוות לא היה למלך בלבד אלא לכל העמים והשרים ואמר שכל אנשי נשי ההמון יבזו בעליהן בעיניהן וז״ש כי יצא דבר המלכה על כל הנשים וכו׳ כמ״ש ואמר עוד באמרם כי היל״ל באומרן אם חוזר לנשים אלא שחוזר האמירה בזאת לבעלים והוא שכשיבזו אותם כשהם בעיניהן ע״כ שלא בטובתם להיות׳ שומעים חרפתם ואין להשיב כי ישאו ק״ו בעצמם כשיבזום נשיהם ויאמרו אם המלך אחשורוש שמולך בכל הכיפה אמר להביא את ושתי וכו׳ ולא רצתה לקיים דברו וכי אנחנו יותר טובים מן המלך זהו הק״ו שיעשו המוני העם וג״כ לכל שרי המלך אפי׳ שהם לא יספרו הדבר הזה לנשיה׳ הנה יפתחו את פיהם ויאמרו מבלי שיגיד להן שכבר שמעו דבר המלכ׳ ובכן כדאי בזיון וקצף להמון העם והשרים כמ״ש א״כ אפי׳ שרצונך לעבור על פשעה אין ראוי לתיקון העולם. או נאמר וכדאי בזיון וקצף כדאי הוא הקצף הזה אל הבזיון הזה ועשית הטוב והישר ומעתה דרך ארץ לשכך חמת המלך מכל צד:
פסוק יט:
אם על המלך יר׳ דבר כזה צריך שיצא מיד לכרוז מלפניך לפרסם הדבר ואח״כ שיכתב בדתי פרס ומדי שישאר לזכרון להורות כי דת לפרס ומדי וכו׳ (דניאל ו טז) וצריך ליכתב כדי שלא תעבור הדבר וישכח כמת מלב באורך הימים והזמן וז״ש ויכתבו בדתי פ״ו ולא יעבור כמ״ש ומה הוא אשר יכתב אשר לא תבא ושתי וכו׳ ומלכות׳ וכו׳ יר׳ כי המלך צוה שהואיל ולא באה כדברו שלא תבא לפניו עוד כש״ל וענש׳ ומלכות׳ יתן המלך לרעותה הטובה ממנה ואמר הטובה ולא היפה כי הרי אסתר היתה מארבע׳ יפפיות כמשרז״ל שרה רחב אביגיל אסתר לפי שאסתר ירקרקת הית׳ ולכן מונין את ושתי במקומה כמ״ש בגמרא ולכך א״ה לרעותה הטובה במעשי׳ כי למלך ראוי לו שלא יחזור כ״כ על היופי אלא על כשרות מעשיה ומה שלא חשבו חוה עם היפיפיות מפני שהיא היתה מעשה ידיו של הקב״ה כן כתבו התוספות:
פסוק כ:
ונשמע פתגם המלך וכו׳ יר׳ אתה המלך צריך כדי שג״כ ישמע הדבר בכל מדינות מלכותך לשלוח ספרים כדי שיודע הדבר אשר יעשה בכל מלכותך אינה קטנה שידעו איש מפי איש כי רבה היא אם לא על ידי הספרים שתשלח וכשישמעו מה שגזרת אומר יפול על הנשים אימת מות וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למקטון ועד גדול ירצה אפילו שהגדולה והשררה תבא מצדה לבעל עכ״ז בהיות היא אשה הוא ימשל בה והנה בראות המלך והשרים את העצה שיעץ לתיקון כל העולם ישר בעיני המלך וכל השרים ואחור לא שב ריקם עצתו ויעש המלך כדבר ממוכן הואיל ודבריו טובים ונכוחים הנה שכוונתו נעשה ושהמלך הוא העושה כדברו ולא הוא כי הוא אמר לו אם על המלך טוב ובזה לא נשאר עליו שום עון אשר חטא:
פסוק כב:
וישלח ספרים וכו׳ להיות כל איש שורר בביתו וכו׳ כ״ש שאפי׳ יהיה מי שיהי׳ ימשול באשתו בשרר׳ ולית דימחה בידיה וז״ש כל איש וכו׳ שאפי׳ שתהי׳ אשתו גדולה ממנו במדרגה והוא נבזה עכ״ז יהיה שורר בביתו. או יתכן שצוה שאם אשתו לא תחפוץ לשרתו ולעשות חפצו ורצונו שהוא יהיה שליט ברוחו ליסרה ולכופה ואין צורך שילך לשרים או לשופטים כי קרחה בביתה פרדשכא הוי ז״ש שהוא יהיה השר בביתו ושורר באשתו:
פסוק כב:
ובמדרש ומדבר כלשון עמו שאם יהיה אדם פרסי ואשתו מדיית יהא מדבר עמה בלשון פרסי ע״כ. ויש לראות כי מה הועיל בתקנתו שידבר והאשה לא תבין אם כן על כרחו שידבר עמה כלשונה. ויש לומר שרצונו שאם הוא פרסי וכו׳ שיכוף את אשתו שתלמד לשון עמו כדי שיהא מדבר עמה כשירצה בלשונו ולא יטרח עצמו ללמד לשונה וכן לפי רש״י זכרונו לברכה שאמר שיהא כופה את אשתו ללמד את לשונו אם היא בת לשון אחר ע״כ. ועדין קשה כי מנין לו לבעל המאמ׳ לדרוש הדרשא הזאת אלא כנראה דדריש סמוכין להיות כל איש שורר בביתו ומה תהיה השררה אשר תכוף אות׳ ללמד לשונו כדי שיהא הוא מדבר בלשון עמו כדי שלא יכבד עליו להפוך לשונו ומכאן עזר למדרש שממוכן הוא דניאל כי שינוי ההרגל דבר קשה וכבד וזה לפי שהיה נשוי לשרית ולא היה יכול לכופה לדבר בלשונו יעץ כן כמ״ש שאם היה המן מה לו שידברו בלשונם או בלשון נשיהם: