"כשבת המלך אחשורוש" או "בשנת שלש למלכו"?
א. הגמרא במסכת מגילה
1. שאלת הגמרא
הגמרא במסכת מגילה (דף יא ע"ב) שואלת:
בפסוק השני במגילה נאמר:
בימים ההם, כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה.
משמע שהמשתה המתואר בסמוך נעשה מיד עם עלייתו של אחשורוש לשלטון וישיבתו על כסא המלכות. אבל בפסוק הבא כתוב:
בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו.
מפורש כאן שהמשתה נעשה רק אחרי שלש שנים! אם כן מתי נעשה המשתה: מיד עם עלייתו לשלטון, או רק אחרי שלש שנים?
2. תשובת הגמרא
ענתה הגמרא:
אמר רבא: מאי 'כשבת'? לאחר שנתיישבה דעתו.
פירש רש"י:
כשנתיישבה דעתו - שמתחילה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו כשיגמרו שבעים שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו.
מדוע נתיישבה דעתו?
אמר: בלשאצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא.
והגמרא מסבירה באריכות שבלשאצר חישב שבעים שנה מיום עליית בבל לשלטון, וכשראה שעברו שבעים שנה וישראל לא נגאלו, הוא חשב שישראל לא יגאלו, והוא הוציא את כלי בית המקדש ושתה בהם, ובאותו לילה הוא נהרג על ידי דריוש המדי, כמו שכתוב בספר דניאל (פ"ה ופ"ו).
ואומרת הגמרא שאחשורוש אמר לעצמו שבלשאצר טעה, כיון שהוא חישב את שבעים השנים מיום עליית בבל לשלטון, ובאמת הוא היה צריך לחשב את שבעים השנים מגלות יהויכין.
אחשורוש חישב מגלות יהויכין, ולכן הוא חשב שהוא אינו טועה. אבל גם הוא טעה, כיון שהחישוב הנכון אינו מגלות יהויכין, אלא מחורבן בית המקדש, בימי צדקיהו, שהיה אחת עשרה שנה אחרי גלות יהויכין.
ואומרת הגמרא: "כיון דחזא דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקן, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו, בא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי".
כלומר: כיון שראה שלפי חשבונו עברו כבר שבעים שנה וישראל לא נגאלו, אמר לעצמו: הם לא יגאלו. ולכן הוא הרשה לעצמו להוציא את כלי בית המקדש, ולהשתמש בהם. ואז בא השטן וריקד ביניהם, והרג את ושתי.
ב. שאלות הרמב"ן וה"שפת אמת" על דברי הגמרא
המפרשים שאלו מספר שאלות על הגמרא:
1. שאלתו הראשונה של הרמב"ן
שאל הרמב"ן:
קשה עלי זה הענין, כיון שראה אחשורוש דבלשאצר טעה ונענש, בידוע ודאי שהן עתידין להגאל, ונבואה של ירמיה ששמע עליה - נבואת אמת היא, וכיון שכן - היאך הוא סומך על שום חשבון? ודאי עתיד הדבר ליגע ויענש!.
כלומר: כיון שאחשורוש ראה שבלשאצר טעה ונהרג, כיצד יתכן שאחשורוש לקח סיכון כה גדול שעלול לעלות לו בחייו?
2. שאלתו השניה של הרמב"ן
עוד שאל הרמב"ן:
ועוד קשה לי: האיך אמר: 'כיון דמלו שבעין ולא אפרוק'? והלא כבר עלו ברשיון כורש כל הקהל כאחד ארבע רבוא, ונתיישבו בערי יהודה, ושוב לא עלו בבנין הבית אלא מועטים עם עזרא, במצות דריוש הפרסי בנו של אחשורוש ואסתר.
כלומר: כיצד כתוב שאחשורוש אמר שהם לא נגאלו? והרי כבר היתה הצהרת כורש, שבה עלו לירושלים יותר מארבעים אלף איש, והתחילו לבנות את המזבח ואת המקדש, כמו שכתוב בספר עזרא (פ"ב ופ"ג)!
3. שאלת ה"שפת אמת"
עוד שאל ה"שפת אמת" שם: מדוע אחשורוש, שהשתמש בכלי בית המקדש כמו בלשאצר, לא נענש במיתה, כמו שנענש בלשאצר?
ג. תשובת הרמב"ן וה"שפת אמת"
ענה הרמב"ן על שאלותיו:
ויש לומר ולתרץ שהיה אחשורוש סובר: בלשאצר מנה וטעה ונענש, לפי שבימיו עתידין להיות להם פקידה. וכבר נפקדו ועלו, ואנא מנינא ולא טעינא, ואראה אם יהיה להם עוד גאולה אחרת ובנין בית המקדש. וכיון דחזא דמלו לחשבונו נמי, ולא נבנה הבית ולא נגאלו לגמרי, אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל, אמר: תו לא מפרקי הני, ולא יהיה להם גאולה אחרת, ולא יבנה בית המקדש שלהם. וכל מה ששמעתי שאמר להם הנביא שלהם - הכל בא בפקידתו של כורש, ועליה היה עונשו של בלשאצר.
כלומר: שתי השאלות מיישבות זו את זו. דווקא מתוך כך שכבר היתה הצהרת כורש, כמו שנזכר בשאלה השניה, הרשה אחשורוש לעצמו להגיד שהוא לא יענש, כמו שנזכר בשאלה הראשונה. מדוע?
אחשורוש אמר לעצמו: בלשאצר כפר בנבואת ירמיהו שאמר שישראל יגאלו, ולכן הוא נענש, אבל אני, אחשורוש, מאמין בנבואת ירמיהו שאמר שישראל יגאלו, והיא כבר התקיימה בהצהרת כורש, ולכן אני לא איענש.
אלא שאחשורוש היה מסופק שמא הפירוש של נבואת ירמיהו הוא גאולה גמורה, והחשבון מתחיל מגלות יהויכין, וכאשר יעברו שבעים שנה לגלות יהויכין תהיה הגאולה השלמה, וכל ישראל יעלו ויבנו את בית המקדש. ולכן הוא חיכה שלש שנים עד שיעברו שבעים שנה לגלות יהויכין. וכאשר הוא ראה שעברו שבעים שנה אלו, וישראל לא נגאלו גאולה נוספת, הוא אמר לעצמו שכוונת הנבואה היתה רק להצהרת כורש, ולכן הוא הרשה לעצמו להוציא את כלי בית המקדש ולהשתמש בהם, וחשב שהוא לא יענש.
על פי זה גם ענה ה"שפת אמת" על שאלתו, מדוע אחשורוש שהשתמש בכלי בית המקדש כמו בלשאצר לא נענש במיתה כמו שנענש בלשצר, משום שבלשאצר כפר בנבואה, אבל אחשורוש האמין בנבואה ואמר שהיא כבר התקיימה.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בהתגשמות כל נבואות הנחמה, בגאולה השלמה ובבנין בית המקדש השלישי.