הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֵל בְּשבח קָדְשׁוֹ, קדושתו. ספרו כיצד קודשו מתגלה בעולם. הַלְלוּהוּ גם בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ, על התנשאותו וכוחו מעבר לעולם התחתון.
פסוק ב:
הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו, על מעשי תוקפו. הַלְלוּהוּ כְּפי המתאים לרֹב גֻּדְלוֹ, תפארתו וחסדו.
פסוק ג:
תהילה זו מורכבת באופנים שונים, שכל אחד מהם משקף דרך אחרת של התייחסות לשבחי ה' – קולות חזקים ותקיפים וקולות דקים ועדינים: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע, בתקיעת שׁוֹפָר. קולותיהם של שופרות וחצוצרות מבטאים הדר, טקסיות ומלכותיות. הַלְלוּהוּ גם בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר, כלי מיתרים שקולם רך וענוג יותר.
פסוק ד:
הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, קולות הלמות והכאה. נראה שהמחול הוא מעין תוף, ואולי כלי המוקף בפעמונים. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב, שגם הם כלי מיתרים המשמיעים קולות נגינה עדינים יותר.
פסוק ה:
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע, כנראה מצלתיים קטנות הבאות לליווי, והַלְלוּהוּ גם בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה, מצלתיים גדולות שקולן רם.
פסוק ו:
כֹּל הַנְּשָׁמָה, כל גווניה ומבעיה של נשמתו של אדם פרטי תְּהַלֵּל יָהּ, שהרי תהילת ה' יכולה להקיף את כל התווים שבנפש. משמעות נוספת: כל הנשמות כולן, על קולותיהן הרבים והנבדלים זה מזה, מצטרפות לתהילה אחת: הַלְלוּיָהּ.