פסוק א:הללויה הללו את ה׳ מן השמים. גם זה המזמור שבח והודאה לאל על חדוש העולם והמשך המציאות ובחרו אותנו לעם סגולה וייעד בסוף דבריו היותנו נחלתו לעולם לרמז הגאולה ומלכות המשיח אשר בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. והזכיר בזה המזמור כל המציאות מן הגבוה עד השפל ואמ׳ לעליונים הללו אע״פ שלא יתכן בזה צווי אנושי ולא הערה מבני אדם כי הרבה פעמים יבא לשון צווי בדרך הודעת התמדת הדבר שהוא כן כמו שביארנו בילדותנו בחבור התשובה כלומ׳ שענינם להללו בתמידות בלא הפסק בזריזות גדולה כמו שמצווה ומזורז על כך כמו שלפעמים אמ׳ לשון צווי למי שאין המהלל נאות או תועלת מגיעו אע״פ שאינו בעל מהלל כמו שנאמ׳ אם לא ברכוני חלציו (איוב לא כ) ירננו כל עצי היער (תה׳ צו) וכן בזה המזמור הללו את ה׳ תנינים וכל תהומות.
פסוק ב:ואמ׳ תחלה דרך כלל שיהללוהו כל נבראי העולם והוא אמרו הללו את ה׳ מן השמים וכן הללוהו במרומים ואח״כ פרט אותם בפרט ואמ׳ הללוהו כל מלאכיו והם הצורות הנפרדות, הללוהו כל צבאיו והם הגלגלים והכוכבים שבגלגל השמיני
פסוק ג:ואח״כ הזכיר שבעה כוכבי לכת והזכיר תחלה שמש וירח שהם הגדולים ואח״כ כל כוכבי אור הם הה׳ הנשארים כוכב נוגה צדק ומאדים ושבתאי
פסוק ד:ושמי השמים הוא חלק האויר העליון והמים אשר מעל לשמים החלק האמצעי ממנו אשר בו יכלה הניצוץ ויפעלו בו המים.
פסוק ה:ואחר שהזכיר כל הנבראים העליונים אמ׳ דרך כלל יהללו את שם ה׳ כי הוא צוה ונבראו וראוי לכל נמצא שיהלל למי שהמציאו
פסוק ו:ואמ׳ ויעמידם לעד לעולם כלומ׳ שבראם בריאה קיימת שלא ישיג הפסד אף באישיהם והוא ענין חק נתן ולא יעבור כלומ׳ שלא ישתנה סדר מציאותם.
פסוק ז:ואח״כ ספר מנבראים השפלים והחל באותם שאינם בעלי שכל עד שיגיעם צווי על השבח לקבלת תועלת כמו שביארנו בסמוך או לענין בחינת האנשים בהם. ותנינים הם הדגים הגדולים וכל תהומות הם מצולות המים אשר לא ישיגם ההתישבות בחורב ושרב.
פסוק ח:וכוונת הענין להזכיר ארבע היסודות ואם לא על הסדר כי הזכיר יסוד המים להפלגת גודל הבריות אשר בתוכם והזכיר אחריו האש להיותו עליון ואחר הזכיר הדברים המתהוים באויר כמו הברד והשלג והקיטור והוא האד היבש העולה מן הארץ בהתהפכות הניצוץ עם האד הלח עם חלק אחד מן האויר ויתהוו ממנו הרוחות והוא אמרו ורוח סערה עושה דברו כלומ׳ שמשתלחת לפעמים מאתו להעניש להפיל ולהשחית ולהרוס כאמרו ובקעתי רוח סערות בחמתי (יחזק׳ יג יג) והחזיר היסודות בכלל הבריאה של מטה כי הם חומר העולם התחתון. או אולי לא דבר על היסודות רק על הדברים שמתהוים בהם ואש ר״ל על אש הברק המתהוה באויר וזהו שאמרו רבותי׳ ז״ל ר׳ אליעזר אומר כל דבר שבארץ אין בריאותו אלא מן הארץ כדכתי׳ הללו את ה׳ מן הארץ אש וברד וכו׳ כלומ׳ דבר שבארץ שיורד בארץ אע״פ שיורד מלמעלה. ועוד חזק הענין רב הונא בשם ר׳ יוסי כל דבר שבשמים ובארץ ר״ל בשניהם אין בריאתו אלא מן הארץ ופי׳ בשמים באויר ובארץ שיורד לארץ כדכתי׳ כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים (ישע׳ נה י) והם אינם יורדים אלא מן האויר.
פסוק ט:והזכיר אח״כ יסוד העפר ההרים והגבעות ובכללם הדוממיים והזכיר אח״כ כל הצומח עץ פרי וכל ארזים
פסוק י:ואח״כ הזכיר הב״ח החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף. וי״מ בכל אלו ענין בחינת האנשים בהם שאין שום בריאה שלא יהא בה איזה תשמיש לאדם אם לרפואה אם למזון אם לתועלת איזה מקניניו וכשהגיעו למציאות אבני הברד [אמרו] שיש בו תועלת להוכיח בו בני האדם ולגלות אזן האנשים.
פסוק יא:ואחר כל זה האריך בחי המדבר והקדים היותר נכבדים במעלה המונית מלכי ארץ וכל לאומים ר״ל מלכי כל לאומים שרים וכל שופטי ארץ.
פסוק יב:ואחר הזכיר ההמון ביחד בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ר״ל של כל עם ועם.
פסוק יג:ואחר שכלל הכל אמ׳ יהללו את שם ה׳ כי נשגב והתרומם שמו לבדו והם אין ביניהם דבר נשגב כלל כי אין בהם דבר קיים בפרט כי אישי העולם התחתונים חולפים תמיד. והודו לדעתי רומז על השגחתו והקדים בזה ארץ לשמים והענין לדעתי כדי להשקיע בלב השומעים ענין השגחתו בתחתונים שהמתנגדים משיבים עליה ודרך הלשון להקדים היותר צריך בהודעה כענין איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט) וכמו שדרשו בו גלוי וידוע לפני הב״ה שהבן מתירא מן האב יותר מן האם לפיכך הקדים את האם ביראה וכן גלוי וידוע לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו לפי שמשדלתו בדברים ולפיכך הקדים בכבוד את האב דכתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ).
פסוק יד:ובסוף הדברים רמז ענין הגאולה ובחירת עם סגולה אשר הוא תכלית כונת המציאות ואמ׳ וירם קרן לעמו שעם מעלת כלם ירים קרן לעמו ר״ל ירים חזקם ויגביה תקפם למעלה מן הכל. וקראם דרך כלל חסידיו כי אז ידעו כלם את ה׳ מקטנם ועד גדולם והוא ענין תהלה לכל חסידיו והוא שפי׳ אחר אמרו חסידיו לבני ישראל עם קרובו ר״ל עם שהוא קרוב אליו ודבק בו לעולם.
