היאך היא הדרך לאהבתו וליראתו?
פרק קמ"ח הוא הפרק השלישי מתוך ששת פרקי ההללויה. פרק זה מחולק לשני חלקים, אשר כלפי כל אחד מהם ישנה בקשה והכוונה לבוא ולהלל את הבורא. "הללו את ה' מן השמים", "הללו את ה' מן הארץ".
האבן עזרא מקדים ואומר על פרק זה:
זה המזמור נכבד מאד ויש בו סודות עמוקים ועתה החל לדבר על שני עולמות האחד העולם העליון והוא העולם הרחב והגדול ואחר כן הזכיר עולם השפל שהוא כמו הנקודה במחשבת החושב.
(אבן עזרא תהילים קמח א)
החלק הראשון מכוון כלפי הנבראים העליונים, קרי מלאכים, צבאות, גרמי השמים וכו', ואילו החלק השני מכוון כלפי הנבראים התחתונים, כלומר דומם צומח חי ומדבר.
לשם מה בכלל להלל את ה'?
המלבי"ם מדגיש לגבי הפרק:
המשורר יציין תהילת ה' איך היא יורדת מלמעלה למטה, מן העולם העליון שבעליונים עד העולם השפל שבשפלים, ושוב יתחיל לצייר איך תשוב התהילה ותעלה מן השפל מעלה מעלה, כי כן בבריאת העולם התחילה הבריאה להשתלשל תחלה מלמעלה למטה, וכל שירדה מטה מטה נתגשמה יותר ונתעבתה עד שיצא העולם השפל הלז הגשמי הרחוק מהאור העליון הרחק (=מרחק) רב, שתחילה האציל אור האצילות ואז נתהווה מסך ונתעבה האור בעולם הכסא, ומשם השתלשל ונתעבה יותר בעולם המלאכים, ואחריו נעשה עולם האופנים, עד שיצא הכדור הארצי שלנו השפל, חושך ענן וערפל, אולם אחרי שהגיע לתכלית הגשמית והעכירות, התחיל המציאות לשוב ולהזכך ולשוב אל מקומו מעלה מעלה, שאחר שנברא הדומם נזדכך החומר והופשט חמריותו לאט לאט עד שהוכן לקבל נפש הצומחת, ואחרי זה הזדכך יותר עד שהיה מוכן אל נפש החיונית, ואחר כך היטהר יותר ועלה במעלה עד שנעשה ראוי לקבל צורת הנפש המדברת, ונעשה האדם בצלם א-להים ובדמותו, הוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
(מלבי"ם תהילים קמח א)
במילים פשוטות, מטרתו של הפרק היא לגלות ולהדגיש את גדלות הקב"ה מצד אחד ואת תפקידו של האדם, שבמהותו הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מצד שני.
הנבראים העליונים צריכים להלל כיוון ש"כִּ֤י ה֭וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ׃ וַיַּעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַעֲבֽוֹר׃" (תהילים קמח ה-ו).
תפקיד הנבראים הוא כפול: לשמש את האדם ולגלות את שם ה' במציאות.
כך גם מדריך הרמב"ם כיצד ביכולת האדם לבנות קומה אמונית ורצון בלתי פוסק לדבקות בהקב"ה:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי לא-להים לאל חי"(תהילים מב ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך... מה אנוש כי תזכרנו" (תהילים ח ד-ה). ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
(משנה תורה יסודי התורה ב ב)
הרב קוק מדגיש נקודה נוספת:
בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש, הננו רואים שנכון לאמר עם "מה רבו מעשיך י-הוה" גם כן ברוב השתוממות 'מה קטנו מעשיך י-הוה', כלומר שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות ועל המרחבים הגדולים... כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה בפרטי האברים של בעלי החיים היותר קטנים... ועל ידי הידיעה השלֵמה של שני הקצוות, הגודל והקוטן יתמלא ציור המציאות בלבו של האדם על מתכונתו
(אורות התורה ג ח)
אנשים אומרים שאם אדם רוצה לדעת כמה טוב לו, שילך ויעשה ביקור בבית חולים. אחרי כן הוא יגיד את ברכות השחר בכוונה גדולה. כל ברכה וברכה תהיה ב"לשם ייחוד" גדול. המכין מצעדי גבר, פוקח עיוורים. ממש "טובה כפולה ומכופלת". אך אנחנו הרי שטופים ורגילים ל"מה רבו מעשיך ה' ". מתי אנחנו תופסים התפעלות? כשאנחנו הולכים למפלי הניאגרה. הרב קוק מוסיף שכשם שחובה על האדם לומר "מה רבו מעשיך י-הוה", כך גם חובה עליו לומר 'מה קטנו מעשיך י-הוה'. האדם חייב לפתח בתוכו את יכולת ההתבוננות וההכרה בקטן, ובזה הוא ימצא סיפוק בריבונו של עולם כמו שהוא מוצא את זה בגדול.
מטרתנו, המסר מפרק זה – ללמוד להכיר את הטובה בכל דבר, גדול וקטן.
מאז שאמר הקב"ה "יהי רקיע"(בראשית א ו), מאז אותו הציווי כלפי כל נברא ונברא שיעשה את תפקידו בחוקיות הא-להית שנקבעה לו, הנבראים פועלים במציאות ומשמשים אותה במצוות בוראם. כל הנבראים יודעים שהכח להמשיך ולחיות, היכולת להשפיע במציאות, תלויה אך ורק בשפע שנותן להם בוראם כל יום ויום "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".
לכל נברא יש את ההלל שלו, לכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו.
לנו כבני האדם, ובעיקר לעם ישראל, יש תפקיד כפול. מצד אחד הננו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"(ישעיהו מג כא), תפקידנו להיות אור לגויים ולהובילם אל המציאות השלֵמה של "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"(זכריה יד ט); ומצד שני הדרך לעשות זאת עוברת ביכולת האישית וביכולת הציבורית לחבר שמים לארץ, ביכולת לבנות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
אם נשכיל לדעת להלל (הכרת הטוב והעין החיובית), נדע לעשות את תפקידנו באותה טבעיות ומחויבות כמו כל הנבראים. נזכה להוציא מהכוח לפועל "וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַֽם־קְרֹב֗וֹ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃"(תהילים קמח יד).