פסוק א:המלמד ידי. כל נצחון שאני עושה במלחמה לא באה בכח ידי, כי ה׳ הוא המלמד ידי למלחמה:
פסוק א:אצבעותי. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:חסדי. הוא העושה עמדי חסד והוא לי למבצר חזק והוא משגבי:
פסוק ב:ומפלטי. ומציל אותי ולתוספת ביאור אמר לי:
פסוק ב:מגיני. הוא לי מחסה כמגן:
פסוק ב:הרודד. השוטח עמי להיות מצע תחתי ונכנעים לי ועל משפחת בית שאול יאמר שהיו מבני עמו והיו לו לאויבים ואחר זה נפלו בידו ומשל בהם:
פסוק ג:ה׳ מה אדם ותדעהו. אתה ה׳ במה נחשב האדם עם שאתה מחבבו:
פסוק ג:ותחשבהו. עם שאתה מחשיב אותו בעולם:
פסוק ד:להבל דמה. הלא הוא דומה אל ההבל היוצא מן הפה שאין בו ממש:
פסוק ד:כצל עובר. ימיו עוברים מהרה כצל הזה שאין עומד זמן רב במקום אחד כי כאשר ינטה השמש עובר הוא ממקומו ואמר זה על שאול במה נחשב הוא בכל הגדולה והכבוד שהיה לו הלא פתאום עבר מן העולם ואיננו:
פסוק ה:הט שמיך. כאומר אם בשאול פגעה מדת הדין מכל שכן ברשעים ולזה הט שמך למטה ותרד עליו ותגע בהרים הם הרשעים המתגאים נגד ה׳ ויעלו עשן כי תבער בהם אש ה׳ והוא ענין מליצה לומר שפוט אותם במשפט הראוי:
פסוק ו:ותפיצם. מגודל החרדה:
פסוק ז:פצני. פצני בידך והצילני ממים רבים ולתוספת ביאור אמר מיד בני נכר הם העובדי גלולים אשר קמו עליו:
פסוק ח:אשר פיהם. על אשר פיהם ידבר שוא וכח ימינם הוא מיומן לעשות שקר ולא גברו לאמונה ולא כן אני ולזה הצילני מידם:
פסוק ט:אשירה לך. כשאנצל מידם:
פסוק ט:בנבל עשור. תחסר הוי״ו ומשפטו בנבל ועשור והוא שם כלי נגון בת עשרה יתרים:
פסוק י:הנותן. אתה הוא הנותן תשועה למלכים כי עם כל חוזק המלכים צריכים המה לתשועתך:
פסוק י:הפוצה את דוד. עם כי דוד עצמו אמרו עכ״ז אמר כאחר המדבר וכן וישלח ה׳ וגו׳ ואת שמואל (ש״א י״ב) ולא אמר ואותי עם כי שמואל עצמו אמרו מחרב רעה. היא חרב שאול וקרויה רעה על כי לא חשך מלרדוף אחריו כי היה בטוח שדוד לא ישלח בו יד כי משיח ה׳ הוא:
פסוק יא:פצני. כמו שפצית אותי מחרב רעה של שאול כן פצני מיד בני נכר אשר דוברים שוא ועושים שקר ולא כן אני:
פסוק יב:אשר בנינו. ר״ל ראוים אנו להצלה על אשר בנינו המה כנטיעי האילנות נאים ומנוקים ממום עבירה:
פסוק יב:מגודלים בנעוריהם. כי כן המה מגודלים ביראת חטא מימי נעוריהם וכמ״ש חנוך לנער וכו׳ גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ״ב:ו׳):
פסוק יב:בנותינו כזויות. כמו זויות הבנין העשויות מאבנים מחוטבות ביושר רב עד אשר ידמו לאבן אחת והמה דמות תבנית אבני בנין היכל מלך שהמה מחוטבות מאוד ור״ל כמו זויות כאלה נראים יפה מבלי מקום מעוקם כן בנותינו לא נמצא בהן דבר מעוקם ושום נדנוד עבירה ופריצות:
פסוק יג:מזוינו. הדרך לתת התבואה באמצעית החדר וכשהיא רבה נתמלאים גם הזויות ולזה אמר מזוינו מלאים וגו׳ ר״ל בעבור זה ראויים אנו להיות זויות חדרי התבואה מלאים מתבואה עד אשר יוציאו מהם לפרנסה משעת האסיף מזון שנה זו עד שעת האסיף מזון שנה שאחריה ולא יחסר כל ימות השנה:
פסוק יג:צאננו מאליפות. הצאן יתרבו בחוצותינו לאלפים ולרבבות:
פסוק יד:אלופינו מסובלים. השוורים שלנו יהיו בעלי סבל טעונות משא כבד ר״ל יהיו שמנים ובעלי בשר כאילו יחשב עליהם למשא:
פסוק יד:אין פרץ. לא יבא פרצה לא בנו ולא בבהמתנו:
פסוק יד:ואין יוצאת. לא יהא נפש מהם יוצאת בשבי:
פסוק יד:ואין צוחה. לא יהיה נשמע ברחובותינו קול צוחה בעבור בהלה ופחד מה כי לא תהיה בנו:
פסוק טו:אשרי העם. משובח העם שכך הרבה טובה יש בידו ומשובח העם שה׳ הוא אלהיו אשר בידו להשפיע טובה מרובה בגמול המעשה כי ידו לא תקצר: