פסוק א:לְדָוִד. בָּרוּךְ ה' צוּרִי, החוזק שלי, הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, ובעזרתו אני יכול להילחם ולנצח.
פסוק ב:ה' הוא מקור חַסְדִּי, והוא מְצוּדָתִי, מגני, מחסי ומִשְׂגַּבִּי, שבו אני נאחז ומתעצם והוא מְפַלְטִי לִי, מציל אותי מרעה. הוא מָגִנִּי, וּבוֹ חָסִיתִי; הָרוֹדֵד, מכניע, את עַמִּי תַחְתָּי, ומאפשר לי להיות מלך ומנהיג.
פסוק ג:אין זה שיר של התפארות, שכן המלך המנצח יודע שחסד ה' הוא שמגן עליו. ה', מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ?! במה נחשב האדם שאתה יודעו מקרוב ואוהב אותו?! ומה ערכו של בֶּן אֱנוֹשׁ שבכל זאת – וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, שאתה מחשיב אותו ונותן לו מעמד?!
פסוק ד:הרי בסופו של דבר אָדָם לַהֶבֶל, אֵד, דבר שאין בו ממש דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. ממשותו של אדם פחותה אף מצל קבוע. חייו דומים לצל ענן או לצל ציפור החולף ביעף. לכן מפנה המשורר את תפילתו רק לחסדי ה', ואינו משעין אותה על זכויותיו.
פסוק ה:כאן הוא מתפלל לניצחון במלחמותיו: ה', הַט, הטה את שָׁמֶיךָ, שירדו כביכול קרוב יותר אל הארץ, וְתֵרֵד אל הארץ כדי לפעול בה – גַּע בֶּהָרִים, וְהם יֶעֱשָׁנוּ, יישרפו.
פסוק ו:בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם, ותפזר את האויבים, שְׁלַח חִצֶּיךָ בהם וּתְהֻמֵּם, תשבור אותם ותחולל בהם מהומה.
פסוק ז:שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם לעזור לי, פְּצֵנִי, פדה אותי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים, כלומר מִיַּד בְּנֵי נֵכָר – אויבי, אשר אינם מסוכנים רק כאויבים, אלא גם כבני ברית –
פסוק ח:אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, ואי-אפשר לסמוך על הבטחותיהם, וִימִינָם, שאותה הם כביכול מושיטים לעזרה או לכרות ברית, היא יְמִין שָׁקֶר.
פסוק ט:אֶלֹהִים, שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, נבל המרובה במיתריו אֲזַמְּרָה לָּךְ. וזו היא השירה:
פסוק י:הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים, הַפּוֹצֶה, פודה, מציל אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב מלחמה רָעָה וקשה. או: מליהרג ברעה כלשהי.
פסוק יא:ושוב חוזר המשורר על בקשתו: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר.
פסוק יב:מתיאורי המלחמה והניצחון עובר המזמור לתאר את יישובם של ישראל בעתות שלווה: אֲשֶׁר, אכן בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים, שתילים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, צומחים ומטופחים בנערותם בלי מכשולים; בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת, פינות הבית מְחֻטָּבוֹת, מהוקצעות. כפי שחיתוך פינות הבית מדויק ותואם, כך גזרתן של בנותינו נאה כתַּבְנִית הֵיכָל. כאן יש רמז לא רק ליופיין אלא גם לקדושתן ולשלמותן.
פסוק יג:מְזָוֵינוּ, מחסנינו, אוצרותינו מְלֵאִים, מְפִיקִים, מוציאים מתוכם טוב מִזַּן אֶל זַן, מכל המינים; צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת, מתרבות לאלפים מְרֻבָּבוֹת, נהיות לרבבות בְּחוּצוֹתֵינוּ, בחוצות הכפרים;
פסוק יד:אַלּוּפֵינוּ, השוורים שלנו מְסֻבָּלִים, נושאים משא רב. ועם הריבוי והפוריות הכול שלֵו ותקין – אֵין פֶּרֶץ, פרצות וחורים וְאֵין בהמה ין יוֹצֵאת מהעדר ואובדת; אין אשה משולחת מביתה; או: אין קבוצה יוצאת למלחמה, וְאֵין צְוָחָה של כעס או קטטה בִּרְחֹבֹתֵינוּ.
פסוק טו:אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ – שיש לו חיים טובים של שפע ושלווה. אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁה' אֱלֹהָיו.