א לֹ֤א לָ֥נוּ יְהוָ֗ה לֹ֫א לָ֥נוּ כִּֽי־לְ֭שִׁמְךָ תֵּ֣ן כָּב֑וֹד עַל־חַ֝סְדְּךָ֗ עַל־אֲמִתֶּֽךָ׃ ב לָ֭מָּה יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָ֝֗א אֱלֹהֵיהֶֽם׃ ג וֵֽאלֹהֵ֥ינוּ בַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־חָפֵ֣ץ עָשָֽׂה׃ ד עֲ‍ֽ֭צַבֵּיהֶם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם׃ ה פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ׃ ו אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן׃ ז יְדֵיהֶ֤ם ׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם׃ ח כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם׃ ט יִ֭שְׂרָאֵל בְּטַ֣ח בַּיהוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ י בֵּ֣ית אַ֭הֲרֹן בִּטְח֣וּ בַיהוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ יא יִרְאֵ֣י יְ֭הוָה בִּטְח֣וּ בַיהוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃ יב יְהוָה֮ זְכָרָ֪נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יג יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יד יֹסֵ֣ף יְהוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ טו בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ טז הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ יז לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ יח וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לֹא לָנוּ ראוי הכבוד, ה', לֹא לָנוּ, כִּי אם לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ שהבטחת לנו, ועַל אֲמִתֶּךָ בקיום כל ההבטחות. וכיוון שאנחנו קשורים בך ומזדהים אתך, הרי בשפלנו מושפל גם כבודך, כביכול; וכשאנחנו זוכים לישועה, הרי גם קרנך וכבודך עולים. לכן גם כשאנו מבקשים את טובתנו – טובתך היא, כביכול.
פסוק ב:
וההסבר לכך: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם היכולים להצביע על מקומם של אלהיהם: "אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם של ישראל?" הרי לאלוקינו אין דמות שאפשר להצביע עליה.
פסוק ג:
וְהאמת היא שאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם. כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה, כי כל הכוח בידו. עָשָׂה,
פסוק ד:
ולעומת זאת, עֲצַבֵּיהֶם, פסיליהם המעוצבים בידם עשויים כֶּסֶף וְזָהָב, והם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.
פסוק ה:
אין הם אלא בובות בדמות אדם נטולות כל כוח שפֶּה לָהֶםוְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶםוְלֹא יִרְאוּ,
פסוק ו:
אָזְנַיִם לָהֶםוְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶםוְלֹא יְרִיחוּן,
פסוק ז:
יְדֵיהֶם, ידיים להם – וְלֹא יְמִישׁוּן, יזיזו אותן וימששו בהן, רַגְלֵיהֶם, רגליים להם – וְלֹא יְהַלֵּכוּ. לֹא יֶהְגּוּ שום הגה בִּגְרוֹנָם.
פסוק ח:
והמשורר מבקש: כְּמוֹהֶם – כשם שהם חסרי ערך ודוממים, כך יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם וכֹל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
פסוק ט:
כאן קורא המשורר לעם ישראל: יִשְׂרָאֵל, בְּטַח בַּה', ולא בכל האלילים הללו, כי עֶזְרָם וּמָגִנָּם של ישראל הוּא. את הנימוק הזה משמיעה מקהלה חיצונית המדברת על ישראל בגוף שלישי, והיא חוזרת גם בקריאות הבאות:
פסוק י:
בֵּית אַהֲרֹן, בִּטְחוּ בַה'עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
פסוק יא:
יִרְאֵי ה', בִּטְחוּ בַה'עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
פסוק יב:
ה' זְכָרָנוּ, הזוכר אותנו לטובה, יְבָרֵךְ: יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,
פסוק יג:
יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' הַקְּטַנִּים, הצעירים עִם הַגְּדֹלִים, המבוגרים.
פסוק יד:
והברכה: יֹסֵף ה' עֲלֵיכֶם עם רב, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.
פסוק טו:
בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. והסבֵּרהּ של הברכה:
פסוק טז:
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', שכן בהם ניכרת שכינתו ופעולתו, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כאן מקומנו ותפקידנו.
פסוק יז:
ואולם לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. שוכני ארץ אלו כבר אינם יכולים למלא שום תפקיד, וְגם לֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה, היורדים לַשאוֹל, למוות.
פסוק יח:
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ.