פסוק א:הַלְלוּיָהּ, אַשְׁרֵי, מאושר יהיה אִישׁ יָרֵא אֶת ה' שבְּמִצְוֹתָיו של ה' חָפֵץ, רוצה מְאֹד.
פסוק ב:לא רק הוא עצמו יהיה מאושר אלא גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, בניו אחריו, שכן בדוֹר יְשָׁרִים, בצאצאים הגונים הוא יְבֹרָךְ.
פסוק ג:הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ, אך אין הוא מסתפק בכך אלא – וְצִדְקָתוֹ, הצדקה שהוא נותן עֹמֶדֶת לָעַד, קבועה ומבוססת.
פסוק ד:זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים, וביניהם אותו אדם שהוא חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק.
פסוק ה:טוֹב אִישׁ, איש טוב חוֹנֵן, נותן וּמַלְוֶה ללא ריבית, יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. לפי העניין והצורך הוא מחליט אם להעניק צדקה או להלוות.
פסוק ו:כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט, יתמוטט, וגם לאחר פטירתו לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק.
פסוק ז:מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, משום שנָכוֹן, מכוון ומיושב לִבּוֹ, בָּטֻחַ בַּה'.
פסוק ח:סָמוּךְ לִבּוֹ על ה', לֹא יִירָא מכל איום, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְמפלתם של צָרָיו, אויביו.
פסוק ט:פִּזַּר נָתַן צדקה לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד וקַרְנוֹ, שמו הטוב, גדולתו תָּרוּם, תתרומם, תבלוט בְּכָבוֹד.
פסוק י:לעומתו, רָשָׁע יִרְאֶה את הצדיק העושה טוב ומצליח וְכָעָס, שִׁנָּיו יַחֲרֹק בזעמו וְנָמָס, הוא ירגיש מתמוסס, אבוד וחסר אונים כנגד הצדיק. תַּאֲוַת רְשָׁעִים הן להזיק לצדיקים, הן למען עצמם, תֹּאבֵד.