לפרק קי"ב
גִּבּ֣וֹר בָּ֭אָרֶץ יִהְיֶ֣ה זַרְע֑וֹ דּ֭וֹר יְשָׁרִ֣ים יְבֹרָֽךְ:
(תהילים קיב ב)
כבר כתבתי בפירושי לפרק נ"ב כי "גִּבּ֣וֹר" שימש תואר-כבוד לאנשי גדוד שומרי ראש המלך שנבחרו מתוך בני חיל שהצטיינו בגבורתם במלחמה, ועיין שם.
הוֹן-וָעֹ֥שֶׁר בְּבֵית֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד:
(תהילים קיב ג)
"וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד" - זו צדקת פזרונו המפורשת למטה בפסוק ט'.
זָ֘רַ֤ח בַּחֹ֣שֶׁךְ א֖וֹר לַיְשָׁרִ֑ים חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם וְצַדִּֽיק:
(תהילים קיב ד)
הכוונה: בשעה ש"חֹ֣שֶׁךְ" ומצוקה כלכלית בעולם "זָ֘רַ֤ח" אז "א֖וֹר לַיְשָׁרִ֑ים" להתוודע בתכונות "חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם וְצַדִּֽיק".
טֽוֹב-אִ֭ישׁ חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה יְכַלְכֵּ֖ל דְּבָרָ֣יו בְּמִשְׁפָּֽט:
(תהילים קיב ה)
דרך הישרים בעם להיות בעת צרה זו "חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה", זאת אומרת, לפי שהוכחתי בפירושי לפרקים ט"ו ו-ל"ז, להיות מלוה בלי נשך.
"יְכַלְכֵּ֖ל דְּבָרָ֣יו בְּמִשְׁפָּֽט" - לא כהרשעים שמנצלים אז את השעה לעשות עושר ולא במשפט [על תופעה חברתית זו הרחיב הדיבור לעיל פרק ל"ז].
כִּֽי-לְעוֹלָ֥ם לֹא-יִמּ֑וֹט לְזֵ֥כֶר ע֝וֹלָ֗ם יִהְיֶ֥ה צַדִּֽיק:
(תהילים קיב ו)
אם כי הוא "חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה" וכספו בידי אחרים ואינו נושא לו פירות, בכל זאת "לְעוֹלָ֥ם לֹא-יִמּ֑וֹט", ועוד מגיעו ריווח במובן המוסרי: כי "לְזֵ֥כֶר ע֝וֹלָ֗ם יִהְיֶ֥ה צַדִּֽיק!" [וכן לעיל סוף פרק טו לאחר שתיאר מעלת הצדיק ש"כספו לא נתן בנשך...", הוא חוזר ומבטיח: "עושה אלה לא ימוט לעולם"].
פִּזַּ֤ר נָ֘תַ֤ן לָאֶבְיוֹנִ֗ים צִ֭דְקָתוֹ עֹמֶ֣דֶת לָעַ֑ד קַ֝רְנ֗וֹ תָּר֥וּם בְּכָבֽוֹד:
(תהילים קיב ט)
"פִּזַּ֤ר נָ֘תַ֤ן לָאֶבְיוֹנִ֗ים" - הכוונה: שנתן לאביונים בדרך פזרנות.