א לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ׃ ב כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי־מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ ג וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם׃ ד תַּֽחַת־אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה׃ ה וַיָּ֘שִׂ֤ימוּ עָלַ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה וְ֝שִׂנְאָ֗ה תַּ֣חַת אַהֲבָתִֽי׃ ו הַפְקֵ֣ד עָלָ֣יו רָשָׁ֑ע וְ֝שָׂטָ֗ן יַעֲמֹ֥ד עַל־יְמִינֽוֹ׃ ז בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ יֵצֵ֣א רָשָׁ֑ע וּ֝תְפִלָּת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה לַֽחֲטָאָֽה׃ ח יִֽהְיֽוּ־יָמָ֥יו מְעַטִּ֑ים פְּ֝קֻדָּת֗וֹ יִקַּ֥ח אַחֵֽר׃ ט יִֽהְיוּ־בָנָ֥יו יְתוֹמִ֑ים וְ֝אִשְׁתּוֹ אַלְמָנָֽה׃ י וְנ֤וֹעַ יָנ֣וּעוּ בָנָ֣יו וְשִׁאֵ֑לוּ וְ֝דָרְשׁ֗וּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶֽם׃ יא יְנַקֵּ֣שׁ נ֭וֹשֶׁה לְכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְיָבֹ֖זּוּ זָרִ֣ים יְגִיעֽוֹ׃ יב אַל־יְהִי־ל֭וֹ מֹשֵׁ֣ךְ חָ֑סֶד וְֽאַל־יְהִ֥י ח֝וֹנֵ֗ן לִיתוֹמָֽיו׃ יג יְהִֽי־אַחֲרִית֥וֹ לְהַכְרִ֑ית בְּד֥וֹר אַ֝חֵ֗ר יִמַּ֥ח שְׁמָֽם׃ יד יִזָּכֵ֤ר ׀ עֲוֺ֣ן אֲ֭בֹתָיו אֶל־יְהוָ֑ה וְחַטַּ֥את אִ֝מּ֗וֹ אַל־תִּמָּֽח׃ טו יִהְי֣וּ נֶֽגֶד־יְהוָ֣ה תָּמִ֑יד וְיַכְרֵ֖ת מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ טז יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א זָכַר֮ עֲשׂ֪וֹת חָ֥סֶד וַיִּרְדֹּ֡ף אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת׃ יז וַיֶּאֱהַ֣ב קְ֭לָלָה וַתְּבוֹאֵ֑הוּ וְֽלֹא־חָפֵ֥ץ בִּ֝בְרָכָ֗ה וַתִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃ יח וַיִּלְבַּ֥שׁ קְלָלָ֗ה כְּמַ֫דּ֥וֹ וַתָּבֹ֣א כַמַּ֣יִם בְּקִרְבּ֑וֹ וְ֝כַשֶּׁ֗מֶן בְּעַצְמוֹתָֽיו׃ יט תְּהִי־ל֭וֹ כְּבֶ֣גֶד יַעְטֶ֑ה וּ֝לְמֵ֗זַח תָּמִ֥יד יַחְגְּרֶֽהָ׃ כ זֹ֤את פְּעֻלַּ֣ת שֹׂ֭טְנַי מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וְהַדֹּבְרִ֥ים רָ֝֗ע עַל־נַפְשִֽׁי׃ כא וְאַתָּ֤ה ׀ יְה֘וִ֤ה אֲדֹנָ֗י עֲ‍ֽשֵׂה־אִ֭תִּי לְמַ֣עַן שְׁמֶ֑ךָ כִּי־ט֥וֹב חַ֝סְדְּךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ כב כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃ כג כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ נֶהֱלָ֑כְתִּי נִ֝נְעַ֗רְתִּי כָּֽאַרְבֶּֽה׃ כד בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃ כה וַאֲנִ֤י ׀ הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃ כו עָ֭זְרֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֭וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃ כז וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ׃ כח יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֮ וְאַתָּ֪ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ ׀ וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח׃ כט יִלְבְּשׁ֣וּ שׂוֹטְנַ֣י כְּלִמָּ֑ה וְיַעֲט֖וּ כַמְעִ֣יל בָּשְׁתָּֽם׃ ל א֘וֹדֶ֤ה יְהוָ֣ה מְאֹ֣ד בְּפִ֑י וּבְת֖וֹךְ רַבִּ֣ים אֲהַֽלְלֶֽנּוּ׃ לא כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
למנצח. המזמור חברו דוד בברחו מפני שאול והרבה מישראל שהיו מדברים עלו אל שאול: ואמר אלהי תהלתי אל תחרש. כלומר כי בך אני מתהלל לא כאותם האנשים שהם מתהללים בדעתם ואליך אני קורא שלא תחרש, לאשר עושים לי הרשעים:
פסוק ב:
כי פי רשע ופי מרמה. ופי איש מרמה הם פתחו עלי פיהם הרע ודברו אתי כשאני רואה אותם:
פסוק ב:
לשון שקר. שמראים עצמם שהם אוהבים אותי והנה פיהם ולשונם מרמה ושקר:
פסוק ג:
ודברי. ובדברי שנאה שמדברים עלי לפני שאול באותם דברים סבבוני ונלחמו עמי כי מפני דבריהם נלחם עמי וסובב עלי ללכדנו:
פסוק ג:
וילחמוני. כמו וילחמו עמי חנם כי אני לא הריעותי להם:
פסוק ד:
תחת. אני הייתי אוהב אותם והם ישטמוני:
פסוק ד:
ואני תפלה. ואני איש תפלה כלומר הם אנשי המלחמה עלי ואני איש תפלה הייתי עליהם, ואדוני אבי ז"ל פי', ואני אין בידי כי אם תפלה לאל שיצילנו מידם:
פסוק ה:
וישימו. תחת טובה שעשיתי עמהם ישימו הם עלי רעה:
פסוק ה:
ותחת אהבתי. שהייתי אוהב אותם ישימו עלי שנאה:
פסוק ו:
הפקד עליו רשע. אדם רשע ישלוט בו:
פסוק ו:
ושטן יעמוד על ימינו. מלאך שטן יעמוד על ימינו לשטנו, כלומר שיהיה לקללה כל מה שיעשה ואמר בלשון יחיד על ראש הרשעים השונאי' אותו והוא דואג האדומי:
פסוק ז:
בהשפטו. אם יהיה לו משפט על שום אדם יצא רשע במשפטו כלומר שיתחייב בדין:
פסוק ז:
ותפלתו תהיה לחטאה. כשיתפלל על עצמו לא תחשב לו התפילה זכות אלא חטאה וחובה, או פירוש לחטאה כמו אל השערה ולא יחטיא כלומר שלא תקובל תפלתו:
פסוק ח:
פקודתו. הדבר שיה פקיד עליו והוא ממונו או אשתו:
פסוק ט:
יתומים. קטנים וכן אשתו אלמנה בימי נעורים:
פסוק י:
ושאלו. מהפעל הכבד: אמר ינועו בניו. אילך ואיל לשאול פת לחם:
פסוק י:
ודרשו מחרבותיהם. ודרשו מזונם מחרבותיהם, כלומר שיהיו בתיהם חרובות ומתוכם ידרשו לבני אדם העוברים, כלומר ינועו לשאול וגם כשיהיו בחברתיהם יצטרכו לשאול: ומלת ודרשו. נקראת בקמ"ץ רחב כמו ושמרו דרך ה', כן קבלנו קריאתה. ובספר הלולים אשר בטולוטילא כתוב עליו במסרה לית כוותיה חטף, וכן כתב הנגיד שמצא אותו במסרה כן שהוא חטף ולקריאה הזאת תהיה המלה צווי, כמו חרבו מאד, ולזאת הקריאה לא אמצא פירושו נכון, ואפשר לפרש המלה לזאת הקריאה כן כשינועו בניו לשאול אם יתמהו בני אדם עליהם לרוב הממון שיה לאבותיהם תהיה תשובתם, דרשו מחרבותיהם ותמצאו מה קרה להם כי מרוב חסרון שבו בתיהם חרבות:
פסוק יא:
ינקש נושה. יאבד המלוה לכל אשר לו, כלומר שיבא לקחת נשיו ממנו, ויבוזז כל אשר לו: וטעם מלת ינקש. ישים מוקש, כי נוקש ויקש ענין אחד:
פסוק יב:
אל. לפי שאמר שינועו בניו לשאול פת לחם שלא ימצאו מי שימשוך לו חסד לבניו בעבורו, ולא ימצא יתומיו חונן:
פסוק יג:
יהי אחריתו להכרית. פי' בנו יהרג שלא ישאר ממנו זכר: וזהו שאמר בדור אחר ימח שמם. בדור שלישי ימח שם האב והבן לפיכך אמר שמם:
פסוק יד:
יזכר עון אבותיו אל ה'. שיפקדנו לו: וכן חטאת אמו אל תמח. אלא יזכר לבנה:
פסוק טו:
יהיו. העון וחטאת כמו שאמר, וכפל ענין לחזק:
פסוק טז:
יען אשר לא זכר. כל ימיו היו בעון ולא זכר פעם אחת לעשות חסד:
פסוק טז:
ונכאה לבב למותת. נכאב לבב מרוב צרות ורדפו הרשע הזה למותת אותו. ודוד אמר על עצמו עני ואביון ונכאה לבב:
פסוק יז:
ויאהב קללה. והוא אהב זה שאקללהו ולא חשש לקללתו:
פסוק יז:
ותבואהו. עבר במקום עתיד כי כן דרך המקרא ובדברי נבואה ברוב:
פסוק יז:
ולא חפץ בברכה. שאברכהו אם ייטיב לי:
פסוק יח:
כמדו. כלבושו כלומר שיהיה מעוטף בקללה: וכן ותבא כמים בקרבו. שאדם שותה:
פסוק יח:
וכשמן בעצמותיו. שאדם מושח בו גופו לכאב העצמות שתקבא המשיחה בעצמות כן תבא בו הקללה:
פסוק יט:
תהי. ועוד כפל הענין לחזק:
פסוק יט:
ולמזח. חגורה, כך יחגור הקללה כמו שיחגור אדם המזח:
פסוק כ:
זאת. תהיה שכר פעולתם שעשו לי, וכן לא תלין פעולת שכיר אתך שכר פעולתו:
פסוק כא:
ואתה. הם שוטני ודוברי רע על נפשי ואתה עשה אתי למען שמך, ואם אינני ראוי לכך, עשה למען שמך אשר בטחתי בו:
פסוק כא:
כי חסדך הצילני. טוב חסדך שעם הכל יהיה טוב עמי להצילני:
פסוק כב:
חלל. חציו קמץ וחציו פתח והוא פעל עבר והוא בודד, כלומר לבי נהרג בקרבי מרוב צרותי:
פסוק כג:
כצל כנטותו. כמו בכ"ף שנוטה הצל מהרה כן נטיתי ונהלכתי כלומר הלכו ימי מהרה בלא חמדה:
פסוק כג:
ננערתי כארבה. בנטותי ממקום למקום כמו הארבה שאין לו קן וננער מגדר לגדר כן אני אין לי ושב בטח במקום אחד כי כשידעני שאול במקום רודף אחרי ואני בורח וכן ממקום למקום:
פסוק כד:
ברכי כשלו מצום. שהיה מתענה בברחו כדי שיראה האל בעניו וירחם עליו ותשש כוחו ולא יכול ללכת:
פסוק כד:
כחש משמן. מהשומן שהיה בשרי מקדם, עתה כחש בשרי מאותו השומן מן הצום ומן הדרכים:
פסוק כה:
ואני. כשהיו רואים אותי כחוש ומעונה היו מבזים ומחרפים אוי ומניעים ראשם עלי: ולכן
פסוק כו:
עזרני. כחסדיך, כמו שחסדך עם שאר בני אדם וכן היה עמי פעמים רבות כן עתה תושיעני:
פסוק כז:
וידעו. ידעו הכל כי זאת התשועה מידך היא לי ואתה עשית לא בחילי ולא בכחי:
פסוק כח:
יקללו המה. אם הם מקללים אותי איני חושש לקללתם כיון שתברכני אתה:
פסוק כח:
קמו ויבושו. הם קמו עלי יבושו ממחשבותם עלי שלא תקיים ועבדך ישמח:
פסוק כט:
ילבשו. כשיראו שלא תעלה מחשבותם ילבשו כלימה:
פסוק כט:
כמעיל. המ"ם רפה:
פסוק ל:
ואז אודה. אודך כשתצילני ואהללנו בפי בתוך רבים, כדי שידעו כולם כי מאתו היתה לי תשועה ויהיה בטחונם בו:
פסוק לא:
כי. כן הוא עם הבוטח בו שהוא אביון ואין לו כח להנצל, הוא יעמוד לימינו לעזרו ולהושיעו מהרשעים שהיו שופטים נפשו וחושבים להמיתו: