א לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ׃ ב כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי־מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ ג וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם׃ ד תַּֽחַת־אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה׃ ה וַיָּ֘שִׂ֤ימוּ עָלַ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה וְ֝שִׂנְאָ֗ה תַּ֣חַת אַהֲבָתִֽי׃ ו הַפְקֵ֣ד עָלָ֣יו רָשָׁ֑ע וְ֝שָׂטָ֗ן יַעֲמֹ֥ד עַל־יְמִינֽוֹ׃ ז בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ יֵצֵ֣א רָשָׁ֑ע וּ֝תְפִלָּת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה לַֽחֲטָאָֽה׃ ח יִֽהְיֽוּ־יָמָ֥יו מְעַטִּ֑ים פְּ֝קֻדָּת֗וֹ יִקַּ֥ח אַחֵֽר׃ ט יִֽהְיוּ־בָנָ֥יו יְתוֹמִ֑ים וְ֝אִשְׁתּוֹ אַלְמָנָֽה׃ י וְנ֤וֹעַ יָנ֣וּעוּ בָנָ֣יו וְשִׁאֵ֑לוּ וְ֝דָרְשׁ֗וּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶֽם׃ יא יְנַקֵּ֣שׁ נ֭וֹשֶׁה לְכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְיָבֹ֖זּוּ זָרִ֣ים יְגִיעֽוֹ׃ יב אַל־יְהִי־ל֭וֹ מֹשֵׁ֣ךְ חָ֑סֶד וְֽאַל־יְהִ֥י ח֝וֹנֵ֗ן לִיתוֹמָֽיו׃ יג יְהִֽי־אַחֲרִית֥וֹ לְהַכְרִ֑ית בְּד֥וֹר אַ֝חֵ֗ר יִמַּ֥ח שְׁמָֽם׃ יד יִזָּכֵ֤ר ׀ עֲוֺ֣ן אֲ֭בֹתָיו אֶל־יְהוָ֑ה וְחַטַּ֥את אִ֝מּ֗וֹ אַל־תִּמָּֽח׃ טו יִהְי֣וּ נֶֽגֶד־יְהוָ֣ה תָּמִ֑יד וְיַכְרֵ֖ת מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ טז יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א זָכַר֮ עֲשׂ֪וֹת חָ֥סֶד וַיִּרְדֹּ֡ף אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת׃ יז וַיֶּאֱהַ֣ב קְ֭לָלָה וַתְּבוֹאֵ֑הוּ וְֽלֹא־חָפֵ֥ץ בִּ֝בְרָכָ֗ה וַתִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃ יח וַיִּלְבַּ֥שׁ קְלָלָ֗ה כְּמַ֫דּ֥וֹ וַתָּבֹ֣א כַמַּ֣יִם בְּקִרְבּ֑וֹ וְ֝כַשֶּׁ֗מֶן בְּעַצְמוֹתָֽיו׃ יט תְּהִי־ל֭וֹ כְּבֶ֣גֶד יַעְטֶ֑ה וּ֝לְמֵ֗זַח תָּמִ֥יד יַחְגְּרֶֽהָ׃ כ זֹ֤את פְּעֻלַּ֣ת שֹׂ֭טְנַי מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וְהַדֹּבְרִ֥ים רָ֝֗ע עַל־נַפְשִֽׁי׃ כא וְאַתָּ֤ה ׀ יְה֘וִ֤ה אֲדֹנָ֗י עֲ‍ֽשֵׂה־אִ֭תִּי לְמַ֣עַן שְׁמֶ֑ךָ כִּי־ט֥וֹב חַ֝סְדְּךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ כב כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃ כג כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ נֶהֱלָ֑כְתִּי נִ֝נְעַ֗רְתִּי כָּֽאַרְבֶּֽה׃ כד בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃ כה וַאֲנִ֤י ׀ הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃ כו עָ֭זְרֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֭וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃ כז וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ׃ כח יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֮ וְאַתָּ֪ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ ׀ וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח׃ כט יִלְבְּשׁ֣וּ שׂוֹטְנַ֣י כְּלִמָּ֑ה וְיַעֲט֖וּ כַמְעִ֣יל בָּשְׁתָּֽם׃ ל א֘וֹדֶ֤ה יְהוָ֣ה מְאֹ֣ד בְּפִ֑י וּבְת֖וֹךְ רַבִּ֣ים אֲהַֽלְלֶֽנּוּ׃ לא כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
יש מפרשים שזה המזמור חברו דוד כשהיה בורח ומתחבא מפני שאול וחברו על אנשים בני בליעל שהיו מביאים דבתו רעה אל שאול ומצד היותם רשעים ובני נבלים ג״כ אמ׳ יזכר עון אבותיו אל ה׳ וחטאת אמו אל תמח ומ״מ איפשר לפרש על הגלות הארוך הזה שכמה בני בליעל משסים בנו את הנחשים ומרביצים עלינו את האריות לולא ה׳ שהיה לנו להטות חסדיו עלינו לתתנו מחיה בעבדותינו. ואף בדרש פירשוהו על אדום ויזכר עון אבותיו על עשו והיוצאים ממנו האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וחטאת אמו על נשי עשו והיוצאים מהן וכן פירשוהו בדרך אחרת עון אבותיו עון שבידו מאבותיו ורומז אל עשו שגרם ליגרע שנים מאברהם שקיצר הב״ה כדי שלא יראהו יוצא לתרבות רעה וכן שגרם שכהו עיניו של יצחק וכן וחטאת אמו חטאת שבידו על אמו שציערה במעשיו הרעים וכן שגרם להעלים יום מותה מן הבריות כדי שלא יקללוה שיצא ממנה עשו הרשע וכמו שדרשו בפסוק ותמת דבורה ויקרא שמו אלון בכות ודרשו בו אלון אחר מלמד שאבל אחר היה לו ליעקב עם של דבורה שמתה אמו והעלימו מיתתה. ובמקום אחר דרשוהו על כל האומות המצרות לישר׳. והמקראות איפשר על ב׳ הפירושין כל אחד לפי רצונו. והוא שהתחיל ואמ׳ אלהי תהלתי ר״ל שאני מהלל תמיד או שאני מתהלל ומתפאר בעבודתו אל תחרש למה שתראה מן הצרות שאויבי מצירים לי שלא תקנא לשם כבודך לקחת נקמתך מהם
פסוק ב:
כי פי רשע ופי מרמה ר״ל פה המתמיד לדבר מרמה פתחו עלי אותם הרשעים ודברו אתי לשון שקר. וי״מ דברו אתי כלומ׳ כשהם מדברים עמי הם מראים עצמם כאוהבים וכשאני יודע שאחרי הם חורשים רע עלי אני מכיר שכל מה שדברו עלי היה לשון שקר.
פסוק ג:
ודברי שנאה חסר בי״ת כלו׳ ובדברי שנאה סבבוני ונאצוני. וילחמוני כמו וילחמו עמי ואמ׳ חנם כי לא עשיתי עמהם רק טוב ואף כי עשיתי עמהם כמה חסדים וזה ענין
פסוק ד:
תחת אהבתי ישטנוני. ובדרש אמרו אם עשו שונא ליעקב נטל את בכורתו וכן בדין אבל לכושים ולברבריים מה עשה הוי שנאת חנם שנאוהו. ואמרו ואני תפלה פי׳ ואני אין בידי השתדלות להנצל מהם רק תפלה ותחנונים לאל. וי״מ שהוא חסר כמו ואני איש תפלה כמו כי חמודות אתה (דניאל ט כג) שפי׳ איש חמודות כלומ׳ שאיני חורש שום רעה ולא מדבר שום רע על אדם אלא שאני מתעסק בתהלות ובתפלות תמיד. וי״מ ואני תפלה כמו הם נלחמים עלי ואני מתפלל עליהם בעת צרותם כאמרו ואני בחלותם לבושי שק (תה׳ לה יג) וכן דרשו ז״ל ואני תפלה שבעים פרים אני מקריב בחג על שבעים אומות להתפלל עליהם שירד להם גשמים.
פסוק ה:
וכפל הענין באמרו וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי.
פסוק ו:
הפקד מלשון מנוי כלומ׳ השלט עליו אדם רשע בכל עניניו ושטן יעמוד על ימינו לשטנו.
פסוק ז:
בהשפטו כלומ׳ כשיהיה לו דין ומשפט עם אדם יצא רשע כלומ׳ יצא חייב בדינו בחזקת רשע ועול. ותפלתו תהיה לחטאה מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז) כלומ׳ שלא תקובל תפלתו ואז יחטא בכוונתו.
פסוק ח:
יהיו ימיו מעטים שיקצר האל ימיו לחטאיו. ופקודתו ר״ל ממונו יקח אחר וקרא הממון פקודה שעל דרך האמת אין לאדם בו אלא כמי שהוא פקיד וממונה על איזה דבר לשמרו זמן אחד.
פסוק ט:
יהיו בניו יתומים ר״ל שימות האב בעודם קטנים וכן אשתו אלמנה בימי הנעורים.
פסוק י:
ואמ׳ ונוע ינועו בניו ושאלו כלומ׳ כמו נודד הוא ללחם איה (איוב טו כג) כלו׳ ינועו הנה והנה לשאול פת לחם. ובאה מלת ושאלו מבנין הדגוש ע״ד שאול ישאלו באבל וכן התמו (ש״ב כ יח). ודרשו מחרבותיהם נ״ל בפי׳ שכל כך יהיו עניים מרודים ומזי רעב שיבקשו אף בבתים שיראו אותם חרבים אע״פ שיודעים בהם שלא יוכלו לתת להם מתנה הגונה שלא יחושו למתנה המעוטה וקלה לרוב חסרונם. והמדקדקים העירו שמצאו בספרים מדוייקים במסורה במלת ודרשו שהדל״ת נקראת בקמץ חטף כמו חרבו מאד (ירמ׳ ב יב) והיא נוסחא [קשה] לפרשה ואין דעת רוב בעלי פסוק נוחה הימנה ומתוך הדחק נ״ל לפרשה שהיא ודורשו בשורק מבנין פועל כלומ׳ שבני אדם ידרשו ויחקרו עליהם איך נשתנו עליהם סדרי זמנם שלא כדרך בני אדם ויחקרו בפעולותיהם המושחתות והמחריבות עד שייחסו הענין לרוע הנהגתם והשחתת פעולותיהם כמאמ׳ השחיתו התעיבו עלילה (תה׳ יד א).
פסוק יא:
ואמ׳ ינקש נושה לכל אשר לו כלומ׳ המלוה ישחית ויכשיל כל אשר לו והוא שיקח מאתו נשך ותרבית ויעשהו עד שיצטרך להשחית נחלתו והוא ענין ויבוזו זרים יגיעו. או נפרש שיצטרך ללוות עד שיהיה מגולגל הרבה עד שלא ימצא קונים לנכסיו ויצטרך לתתם בזול גדול ובבזה ושלל והוא ג״כ ענין ויבוזו זרים יגיעו
פסוק יב:
וכן אל יהי לו מכל נושיו מושך חסד להאריכו ולרחם עליו וכן אחר מותו אל יהי חונן ליתומיו
פסוק יג:
ואחריתו ר״ל בניו כאמרו בדניאל (יא ד) ולא לאחריתו כלומ׳ שיהיו בניו נכרתים עד שבדור אחר ר״ל בדור בניו ימח שמם ר״ל שמו ושם בנו
פסוק יד:
ועון אבותיו וחטאת אמו כבר פירשנוהו.
פסוק טו:
יהיו נגד ה׳ תמיד ר״ל עון אבותיו וחטאת אמו ולכן יכרת מארץ זכרם.
פסוק טז:
יען אשר לא זכר עשות חסד כלומ׳ כל כך הרגיל עצמו ברשע וחמס עד אשר אפי׳ פעם אחת לא זכר לעשות טוב אבל רדף כל ימיו עני ואביון ונכאה, לתת לרוב צרותיו רדיפה גדולה עד למותת אותו ר״ל עד להמיתו כדרך תמותת רשע רעה (תה׳ לד).
פסוק יז:
ויאהב קללה כלומ׳ שיודע הוא שלרוב חמסו והרעותו לבריות [כל] אדם מקללו אעפ״כ אינו נמנע מלרדוף אחר מעשיו הרעים א״כ הוא אוהב קללה ולכן תבואהו לסוף. ומלת ותבואהו עבר במקום עתיד כי כן דרך לשון הנבואות והוא ענין ולא חפץ בברכה וגו׳ שאלו היה חפץ בברכה היה מטיב מעשיו ומתאהב לבריות.
פסוק יח:
וילבש קללה כמדו עבר במקום עתיד כלומ׳ שתסבבהו הקללה כמדו וכמדו ר״ל לבושו וכן תבא כמים בקרבו כמים שאדם שותה וכשמן שאדם סך בו לכאב העצמות שתכנס המשיחה בעצמות. או נפרש וכשמן מלשון שומן כאמרו למטה ובשרי כחש משמן ורומז על ענין המוח שבתוך העצם.
פסוק יט:
וכפל הענין באמרו תהי לו כבגד יעטה ולמזח ר״ל אזור תמיד יחגרה ומפני שהאזור נותן חוזק למתנים קורא החגורה מזח מלשון ומזיח אפיקים רפה (איוב יב כא) שפי׳ חוזק ובאה המ״ם במלת ולמזח נקודה בצרי שלא כמנהג.
פסוק כ:
ואמ׳ זאת פעולת שוטני ר״ל שכר פעולתם ומפני שהשכר נמשך אחר הפעולה הוא קורא לו פעולה וכמוהו לא תלין פעולת שכיר (ויקר׳ יט יג) וכן הוא שכר הדוברים רע על נפשי ר״ל שמיחסים לה אבדון ומות.
פסוק כא:
ואתה ה׳ אע״פ שאיני ראוי לכך עשה אתי למען שמך כי טוב חסדך עם כל ברואיך ולכן הצילני.
פסוק כב:
כי עני ואביון אני ולבי חלל ר״ל הרוג בקרבי לרוב צרותי ובא מלת חלל חציו קמץ וחציו פתח שלא כמנהג תואר רק כמנהג פועל עבר דרך זרות. ויש מפרשו לפי הנקודה עבר והוא בודד כאלו אמר שנהרג לבו בקרבו.
פסוק כג:
כצל כנטותו כמו שנוטה מהרה כן נהלכתי מהר כלומ׳ שאפס כוחי והלך חזקי ותקפי וננערתי ממקום למקום כארבה שאין לו קן ידוע וננער תמיד מגדר לגדר כי אין מקום שתוכל לישב בו לבטח.
פסוק כד:
ברכי כשלו מצום ר״ל שנחלשו מרוב הצומות שאני עושה ובשרי כחש משמן ר״ל מן השומן שהיה לו מאז.
פסוק כה:
ואני הייתי חרפה להם ר״ל שמחרפים אותי תמיד ומבזים אותי על שרואים אותי בחולשה ובמיון. יראוני יניעון ראשם דרך בזוי כשאיני נמשך אחריהם להתכבד עמהם [וי״ל] אפי׳ ראיה ממש כלומ׳ בכל עת שיראוני יניעון ראשם
פסוק כו:
ולכן עזרני ה׳ א׳ הושיעני כחסדך כלומ׳ כמו שמדתך תמיד להעיר חסדך לשומרי תורתך.
פסוק כז:
וידעו כי ידך זאת ר״ל יתבוננו בראותם חוזקי הגדול אחר החולשא הגדולה כי ידך וגבורתך זאת ר״ל הישועה אתה ה׳ עשיתה כמפיק ה״א כמו עשית אותה כלומ׳ לא בחילי וכוחי ולא דרך מקרה.
פסוק כח:
יקללו המה כמנהגם ואתה תברך. קמו ויבושו עבר במקום עתיד כלומ׳ יבושו הם למה כי קמו על עבדך ועבדך ישמח.
פסוק כט:
ילבשו שוטני כלמה ויעטו כמעיל בשתם ובאה המ״ם במלת כמעיל רפה עם פתח הכ״ף שלא כמנהג.
פסוק ל:
ואני בעת ישועתי אודה ה׳ מאד כלומ׳ הרבה בפי ר״ל בשיר ותהלה ובתוך רבים אהללנו ר״ל שאפרסם נסיו ונפלאותיו
פסוק לא:
כי יעמוד בחסדו לימין אביון להושיע משופטי נפשו כלומ׳ ששופטים אותה בדבורם תמיד לחייבה כלייה זה בכח וזה בכה.