א לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ׃ ב כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי־מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ ג וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם׃ ד תַּֽחַת־אַהֲבָתִ֥י יִשְׂטְנ֗וּנִי וַאֲנִ֥י תְפִלָּֽה׃ ה וַיָּ֘שִׂ֤ימוּ עָלַ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה וְ֝שִׂנְאָ֗ה תַּ֣חַת אַהֲבָתִֽי׃ ו הַפְקֵ֣ד עָלָ֣יו רָשָׁ֑ע וְ֝שָׂטָ֗ן יַעֲמֹ֥ד עַל־יְמִינֽוֹ׃ ז בְּ֭הִשָּׁ֣פְטוֹ יֵצֵ֣א רָשָׁ֑ע וּ֝תְפִלָּת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה לַֽחֲטָאָֽה׃ ח יִֽהְיֽוּ־יָמָ֥יו מְעַטִּ֑ים פְּ֝קֻדָּת֗וֹ יִקַּ֥ח אַחֵֽר׃ ט יִֽהְיוּ־בָנָ֥יו יְתוֹמִ֑ים וְ֝אִשְׁתּוֹ אַלְמָנָֽה׃ י וְנ֤וֹעַ יָנ֣וּעוּ בָנָ֣יו וְשִׁאֵ֑לוּ וְ֝דָרְשׁ֗וּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶֽם׃ יא יְנַקֵּ֣שׁ נ֭וֹשֶׁה לְכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְיָבֹ֖זּוּ זָרִ֣ים יְגִיעֽוֹ׃ יב אַל־יְהִי־ל֭וֹ מֹשֵׁ֣ךְ חָ֑סֶד וְֽאַל־יְהִ֥י ח֝וֹנֵ֗ן לִיתוֹמָֽיו׃ יג יְהִֽי־אַחֲרִית֥וֹ לְהַכְרִ֑ית בְּד֥וֹר אַ֝חֵ֗ר יִמַּ֥ח שְׁמָֽם׃ יד יִזָּכֵ֤ר ׀ עֲוֺ֣ן אֲ֭בֹתָיו אֶל־יְהוָ֑ה וְחַטַּ֥את אִ֝מּ֗וֹ אַל־תִּמָּֽח׃ טו יִהְי֣וּ נֶֽגֶד־יְהוָ֣ה תָּמִ֑יד וְיַכְרֵ֖ת מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ טז יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א זָכַר֮ עֲשׂ֪וֹת חָ֥סֶד וַיִּרְדֹּ֡ף אִישׁ־עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת׃ יז וַיֶּאֱהַ֣ב קְ֭לָלָה וַתְּבוֹאֵ֑הוּ וְֽלֹא־חָפֵ֥ץ בִּ֝בְרָכָ֗ה וַתִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃ יח וַיִּלְבַּ֥שׁ קְלָלָ֗ה כְּמַ֫דּ֥וֹ וַתָּבֹ֣א כַמַּ֣יִם בְּקִרְבּ֑וֹ וְ֝כַשֶּׁ֗מֶן בְּעַצְמוֹתָֽיו׃ יט תְּהִי־ל֭וֹ כְּבֶ֣גֶד יַעְטֶ֑ה וּ֝לְמֵ֗זַח תָּמִ֥יד יַחְגְּרֶֽהָ׃ כ זֹ֤את פְּעֻלַּ֣ת שֹׂ֭טְנַי מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וְהַדֹּבְרִ֥ים רָ֝֗ע עַל־נַפְשִֽׁי׃ כא וְאַתָּ֤ה ׀ יְה֘וִ֤ה אֲדֹנָ֗י עֲ‍ֽשֵׂה־אִ֭תִּי לְמַ֣עַן שְׁמֶ֑ךָ כִּי־ט֥וֹב חַ֝סְדְּךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃ כב כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃ כג כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ נֶהֱלָ֑כְתִּי נִ֝נְעַ֗רְתִּי כָּֽאַרְבֶּֽה׃ כד בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃ כה וַאֲנִ֤י ׀ הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃ כו עָ֭זְרֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֭וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃ כז וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ׃ כח יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֮ וְאַתָּ֪ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ ׀ וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח׃ כט יִלְבְּשׁ֣וּ שׂוֹטְנַ֣י כְּלִמָּ֑ה וְיַעֲט֖וּ כַמְעִ֣יל בָּשְׁתָּֽם׃ ל א֘וֹדֶ֤ה יְהוָ֣ה מְאֹ֣ד בְּפִ֑י וּבְת֖וֹךְ רַבִּ֣ים אֲהַֽלְלֶֽנּוּ׃ לא כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר. אמנם מצבי אינו מאפשר לי לענות או להגיב כראוי, אך אתה, אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק.
פסוק ב:
ענה לאויבי והשב להם כגמולם,כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ההתקפות עלי נובעות מרשעות, מרמייה ושקר.
פסוק ג:
בעת שהצלחתי אותם אויבים שתקו, ואילו כעת, בעת נפילתי, דִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי, הם לוחמים בי חִנָּם.
פסוק ד:
תַּחַת אַהֲבָתִי, שאהבתי אותם בעבר, יִשְׂטְנוּנִי, הם נעשו אויבי ומקטרגי, ואילו אֲנִי, אין בי אלא תְפִלָּה. דוד אינו מגדיר את עצמו כמתפלל, אלא כמי שכל מהותו היא תפילה.
פסוק ה:
וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ייתכן שכאן מדבר דוד על מרד אבשלום. דוד התייחס אל בנו האהוב בחמלה רבה; לא רק שהוא עצמו מרד בו, אלא הצטרפו אליו אנשים מידידיו ועוזריו של דוד.
פסוק ו:
כאן מתחיל ציטוט של הדברים שהאויבים הרבים אומרים על דוד היחיד: הַפְקֵד עָלָיו, תן אותו בידי רָשָׁע, וְשָׂטָן, אויב, מתנגד ומסית יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ.
פסוק ז:
בְּהִשָּׁפְטוֹ לפני ה' יֵצֵא רָשָׁע, יורשע, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותידחה בבוז.
פסוק ח:
יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, לוואי שימות בקרוב, ואת פְּקֻדָּתוֹ, תפקידו, מקומו יִקַּח אַחֵר.
פסוק ט:
יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְאִשְׁתּוֹאַלְמָנָה,
פסוק י:
וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו היתומים וְשִׁאֵלוּ, יקבצו נדבות, וְדָרְשׁוּ, יחפשו במה להתפרנס מֵחמת חָרְבוֹתֵיהֶם, כיוון שלא יישאר אחריו שום דבר בנוי.
פסוק יא:
כדי לגבות את חובותיו יְנַקֵּשׁ, ילכוד נוֹשֶׁה, בעל החוב שלו לְכָל, את כל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָבֹזּוּ, יבזזו זָרִים את פרי יְגִיעוֹ, שצבר ובנה בעמל במשך הזמן.
פסוק יב:
אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד בהיותו חי, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו אחרי מותו.
פסוק יג:
אף יְהִי אַחֲרִיתוֹ, מורשתו לְהַכְרִית, להישמד. בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם – שמו שלו ושם כל צאצאיו. הזיכרון היחידי שיישאר ממנו יהיה זכר חטאו:
פסוק יד:
יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח, לא תישכח.
פסוק טו:
החטאים האלה יִהְיוּ נֶגֶד, מול ה' תָּמִיד, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם של החוטאים, כלומר של דוד והוריו.
פסוק טז:
השונאים מונים את הסיבות לקללותיהם: יַעַן אֲשֶׁר, כי לֹא זָכַר לעֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְגם רדף אחרי נִכְאֵה, שבור לֵבָב, הסובל, לְמוֹתֵת אותו.
פסוק יז:
וַיֶּאֱהַב קְלָלָה בשעה שהיה בגדולתו, ולכן עכשיו תְּבוֹאֵהוּ הקללה. וְכיוון שלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ.
פסוק יח:
וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ, כמדיו. הקללה נצמדת אליו כבגד לגוף. וַתָּבֹא הקללה כַמַּיִם ששתה בְּקִרְבּוֹ, וכשֶּׁמֶן סיכה בְּעַצְמוֹתָיו.
פסוק יט:
תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד שאותו יַעְטֶה, וּלְמֵזַח, חגורה אשר תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. קללות השונאים את דוד בשעה שהיה מוכה ונרדף, מבטאות איבה כבושה ואולי עתיקת ימים.
פסוק כ:
זֹאת – כל הקללות הללו הן פְּעֻלַּת, המעשה והדיבור של שׂטְנַי, אויבי – אם כי לאמתו של דבר הן נשלחו אלי מֵאֵת ה', וְזאת פעולת הַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי.
פסוק כא:
דוד שב אפוא ומתפלל אל ה': וְאַתָּה, אלוהים אֲדֹנָי, עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ, ובו הַצִּילֵנִי,
פסוק כב:
כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל, ריק מחיוניות, מביטחון ומכוח בְּקִרְבִּי.
פסוק כג:
כְּצֵל מתארך, כִּנְטוֹתוֹ, כשהשמש נוטה והחשכה יורדת, אך אין לו כל ממשות, נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי, נזרקתי כָּאַרְבֶּה, שהרוח מעיפה אותו ממקום למקום.
פסוק כד:
בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מרוב צומות וייסורים.
פסוק כה:
וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם – בעיני אויבי. יִרְאוּנִי בדלותי, יְנִיעוּן רֹאשָׁם בזלזול ובבוז.
פסוק כו:
ושוב הוא פונה לה' בבקשה ישירה: עָזְרֵנִי, ה' אֱלֹהָי, הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ,
פסוק כז:
וְיֵדְעוּ שאין המצב הזה נובע מרעתי או ממחדלי, כִּי יָדְךָ חוללה זֹּאת, אַתָּה, ה', עֲשִׂיתָהּ. ועל כן, כשם שהורדתני מגדולתי, כך יכול אתה גם לשוב ולרומם אותי.
פסוק כח:
יְקַלְלוּ הֵמָּהוְאַתָּה תְבָרֵךְ, קָמוּ עלי – ובסופו של דבר יֵּבֹשׁוּ, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח.
פסוק כט:
וכאשר אשוב לגדולתי, יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל את בָּשְׁתָּם על התנכלותם לי בשעה זו.
פסוק ל:
ואז אוֹדֶה לה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים, במעמד פומבי אֲהַלְלֶנּוּ,
פסוק לא:
כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ אותו מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, שחרצו את דינו לרעה.