פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר. אמנם מצבי אינו מאפשר לי לענות או להגיב כראוי, אך אתה, אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק.
פסוק ב:ענה לאויבי והשב להם כגמולם,כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ההתקפות עלי נובעות מרשעות, מרמייה ושקר.
פסוק ג:בעת שהצלחתי אותם אויבים שתקו, ואילו כעת, בעת נפילתי, דִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי, הם לוחמים בי חִנָּם.
פסוק ד:תַּחַת אַהֲבָתִי, שאהבתי אותם בעבר, יִשְׂטְנוּנִי, הם נעשו אויבי ומקטרגי, ואילו אֲנִי, אין בי אלא תְפִלָּה. דוד אינו מגדיר את עצמו כמתפלל, אלא כמי שכל מהותו היא תפילה.
פסוק ה:וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ייתכן שכאן מדבר דוד על מרד אבשלום. דוד התייחס אל בנו האהוב בחמלה רבה; לא רק שהוא עצמו מרד בו, אלא הצטרפו אליו אנשים מידידיו ועוזריו של דוד.
פסוק ו:כאן מתחיל ציטוט של הדברים שהאויבים הרבים אומרים על דוד היחיד: הַפְקֵד עָלָיו, תן אותו בידי רָשָׁע, וְשָׂטָן, אויב, מתנגד ומסית יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ.
פסוק ז:בְּהִשָּׁפְטוֹ לפני ה' יֵצֵא רָשָׁע, יורשע, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותידחה בבוז.
פסוק ח:יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, לוואי שימות בקרוב, ואת פְּקֻדָּתוֹ, תפקידו, מקומו יִקַּח אַחֵר.
פסוק ט:יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְאִשְׁתּוֹ – אַלְמָנָה,
פסוק י:וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו היתומים וְשִׁאֵלוּ, יקבצו נדבות, וְדָרְשׁוּ, יחפשו במה להתפרנס מֵחמת חָרְבוֹתֵיהֶם, כיוון שלא יישאר אחריו שום דבר בנוי.
פסוק יא:כדי לגבות את חובותיו יְנַקֵּשׁ, ילכוד נוֹשֶׁה, בעל החוב שלו לְכָל, את כל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָבֹזּוּ, יבזזו זָרִים את פרי יְגִיעוֹ, שצבר ובנה בעמל במשך הזמן.
פסוק יב:אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד בהיותו חי, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו אחרי מותו.
פסוק יג:אף יְהִי אַחֲרִיתוֹ, מורשתו לְהַכְרִית, להישמד. בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם – שמו שלו ושם כל צאצאיו. הזיכרון היחידי שיישאר ממנו יהיה זכר חטאו:
פסוק יד:יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח, לא תישכח.
פסוק טו:החטאים האלה יִהְיוּ נֶגֶד, מול ה' תָּמִיד, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם של החוטאים, כלומר של דוד והוריו.
פסוק טז:השונאים מונים את הסיבות לקללותיהם: יַעַן אֲשֶׁר, כי לֹא זָכַר לעֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְגם רדף אחרי נִכְאֵה, שבור לֵבָב, הסובל, לְמוֹתֵת אותו.
פסוק יז:וַיֶּאֱהַב קְלָלָה בשעה שהיה בגדולתו, ולכן עכשיו תְּבוֹאֵהוּ הקללה. וְכיוון שלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ.
פסוק יח:וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ, כמדיו. הקללה נצמדת אליו כבגד לגוף. וַתָּבֹא הקללה כַמַּיִם ששתה בְּקִרְבּוֹ, וכשֶּׁמֶן סיכה בְּעַצְמוֹתָיו.
פסוק יט:תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד שאותו יַעְטֶה, וּלְמֵזַח, חגורה אשר תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. קללות השונאים את דוד בשעה שהיה מוכה ונרדף, מבטאות איבה כבושה ואולי עתיקת ימים.
פסוק כ:זֹאת – כל הקללות הללו הן פְּעֻלַּת, המעשה והדיבור של שׂטְנַי, אויבי – אם כי לאמתו של דבר הן נשלחו אלי מֵאֵת ה', וְזאת פעולת הַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי.
פסוק כא:דוד שב אפוא ומתפלל אל ה': וְאַתָּה, אלוהים אֲדֹנָי, עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ, ובו הַצִּילֵנִי,
פסוק כב:כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל, ריק מחיוניות, מביטחון ומכוח בְּקִרְבִּי.
פסוק כג:כְּצֵל מתארך, כִּנְטוֹתוֹ, כשהשמש נוטה והחשכה יורדת, אך אין לו כל ממשות, נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי, נזרקתי כָּאַרְבֶּה, שהרוח מעיפה אותו ממקום למקום.
פסוק כד:בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מרוב צומות וייסורים.
פסוק כה:וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם – בעיני אויבי. יִרְאוּנִי בדלותי, יְנִיעוּן רֹאשָׁם בזלזול ובבוז.
פסוק כו:ושוב הוא פונה לה' בבקשה ישירה: עָזְרֵנִי, ה' אֱלֹהָי, הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ,
פסוק כז:וְיֵדְעוּ שאין המצב הזה נובע מרעתי או ממחדלי, כִּי יָדְךָ חוללה זֹּאת, אַתָּה, ה', עֲשִׂיתָהּ. ועל כן, כשם שהורדתני מגדולתי, כך יכול אתה גם לשוב ולרומם אותי.
פסוק כח:יְקַלְלוּ הֵמָּה – וְאַתָּה תְבָרֵךְ, קָמוּ עלי – ובסופו של דבר יֵּבֹשׁוּ, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח.
פסוק כט:וכאשר אשוב לגדולתי, יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל את בָּשְׁתָּם על התנכלותם לי בשעה זו.
פסוק ל:ואז אוֹדֶה לה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים, במעמד פומבי אֲהַלְלֶנּוּ,
פסוק לא:כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ אותו מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, שחרצו את דינו לרעה.