פסוק א:כי טוב. כי הוא טוב ומאתו לא תצא רעה כי עד עולם עושה חסד:
פסוק ב:מי ימלל. מי יוכל לספר כל גבורות ה׳ ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:
פסוק ג:אשרי שומרי משפט. אשרי אלה השומרים משפטי התורה ועושים צדקה בכל עת כי זה יחשב להלול אל המקום כי הרודף אחר התורה יורה בזה גדולת הנותן את התורה:
פסוק ד:זכרני. התפלל דוד על עצמו ואמר זכור גם אותי כשתהיה מרוצה לעמך ופקדני לטובה בעת בוא ישועתך:
פסוק ה:להתהלל. להשתבח עם ישראל נחלתך לומר ראו כי בנו בחר ה׳:
פסוק ו:חטאנו עם אבותינו. כמו שאבותינו חטאו כן אנחנו חטאנו:
פסוק ז:במצרים. בצאתם ממצרים:
פסוק ז:לא השכילו. לא נתנו לב להשכיל הנפלאות שעשית במצרים:
פסוק ז:בים סוף. עודם בים סוף מרו בה׳ ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו:
פסוק ח:למען שמו. שלא יחולל כי פן יאמרו מבלתי יכולת וגו׳:
פסוק ט:בתהומות. בעומק הים, הוליכם בחרבה כבמקום מדבר מבלי מים:
פסוק י:ויושיעם. בזה הושיעם מיד מצרים:
פסוק יב:ויאמינו. אז האמינו בדבר ה׳ ושוררו שירת הים כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים:
פסוק יג:מהרו. בזמן מועט שכחו מעשה ה׳ והתלוננו במרה על מרירת המים:
פסוק יג:לא חכו. לא המתינו עד ישמעו עצת ה׳ מה היא כאשר באמת המתיק להם המים:
פסוק יד:ויתאוו תאוה. זהו מה שאמרו מי יאכילנו בשר:
פסוק יד:וינסו. אם יוכל למלאות שאלתם:
פסוק טו:ויתן וגו׳. הוריד להם השליו:
פסוק טו:וישלח רזון. לא נעשו שמנים מאכילת השליו כי אדרבה נעשו עוד רזים וכחושים והוא מכל על הפורעניות הבאה עליהם בעבור זה:
פסוק טז:ויקנאו. הכעיסו למשה במחנה בפרסום רב והם קרח ועדתו שקנאו למשה ולאהרן:
פסוק יח:בעדתם. הם הר״נ איש מקריבי הקטורת:
פסוק יח:להבה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יט:בחורב. במקום אשר קבלו התורה:
פסוק כ:וימירו. חלפו כבוד המקום בתבנית שור:
פסוק כ:כבודם. כבוד המקום אלא שכינה הכ׳:
פסוק כ:אוכל עשב. הזכירו בגנותו שמלכלך העשב ברירו ואוכלו:
פסוק כג:ויאמר. חשב ה׳ להשמידם:
פסוק כג:לולי משה. אם לא היה משה עומד בפרץ וכו׳ ואחז במשל כעומד במקום פרצת הגדר לבלי תת לבוא דרך בה ור״ל בתפלתו בטל החמה ולולי הוא היה משמידם:
פסוק כד:וימאסו. ע״י תלונות המרגלים:
פסוק כד:לדברו. שהבטיח לרשת אותם:
פסוק כה:לא שמעו. לא האמינו בקול דברו:
פסוק כו:וישא ידו. נשא ידו בשבועה עליהם להפיל וכו׳:
פסוק כז:ולהפיל וגו׳. כי אז נגזר עליהם הגלות והוקבע בכיה לדורות:
פסוק כז:בארצות. ר״ל בארצות הגוים:
פסוק כח:ויצמדו. חברו עצמם לבעל פעור ואכלו זבחי עבודת גלולים שהוא דבר שאין בה חיות כמת:
פסוק כט:ותפרץ. המגפה נתחזקה בהם כי רבים מתו:
פסוק ל:ויעמוד. קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי ועי״ז נעצרה המגפה:
פסוק לא:ותחשב. המשפט הזה נחשבה לו לזכות ולצדקה להיות שמור עד עולם כי בעבור זה נתכהן וכמ״ש והיתה כו׳ כהונת עולם (במדבר כה):
פסוק לב:ויקציפו. אח״ז הכעיסו את ה׳ במי מריבה ובעבורם נעשה רעה למשה למות במדבר:
פסוק לג:כי המרו. כי ישראל מרו בדבר ה׳:
פסוק לג:ויבטא. ודבר משה בשפתיו לקרותם ממרים ואמר שמעו נא המורים (שם כה) ועי״ז נענש:
פסוק לד:לא השמידו. ובבואם לארץ לא השמידו את העמים אשר צוה ה׳ להשמידם:
פסוק לו:ויהיו. העובדי גלולים ההם היו להם למוקש כי הם הכשילום בהסתת עבודת העצבים:
פסוק לז:לשדים. אשר היו עובדים להם:
פסוק לח:ותחנף הארץ. יושבי הארץ התחייבו בעבור רוב הדמים שנשפך בה לעבודת גלולים:
פסוק לט:ויזנו. סרו מה׳ ברוע מעלליהם:
פסוק מא:ויתנם ביד גוים. בימי השופטים:
פסוק מב:ויכנעו. היו נכנעים תחת ידי אויביהם:
פסוק מג:פעמים וגו׳. ע״י השופטים וכמ״ש והיה ה׳ עם השופט וכו׳ (שופטים ב):
פסוק מג:ימרו. במות השופט מרו המה בה׳ בעצתם הרעה וכמ״ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו:
פסוק מג:וימכו בעונם. בעבור עונם נעשו שפלים ועניים:
פסוק מד:וירא. ראה בצרתם בעת שמעו את תפלתם:
פסוק מה:בריתו. אשר כרת עם אבותינו ואמר ואף גם זאת בהיותם וגו׳ לכלותם להפר בריתי (ויקרא כ״ו:מ״ד):
פסוק מה:כרוב חסדיו. ולא כפי מעשיהם:
פסוק מו:לרחמים. להיות שוביהם לרחמים עליהם לבל יכבידו העול:
פסוק מז:הושיענו. ר״ל כמו שנתת אותנו לרחמים בחסדך הגדול כן הושיענו וקבצנו אל ארצנו להודות שמה לשם קדשך:
פסוק מז:להשתבח. לשבח את עצמינו בתהלתך כי לפי רוב התהלה שבך כן ירבה שבחינו אשר בחרת בנו:
פסוק מח:ברוך וגו׳. ר״ל נאמר בהודאה ברוך ה׳ וגו׳:
פסוק מח:מן העולם. מתחלת העולם עד סוף העולם:
פסוק מח:ואמר כל העם. ר״ל כל העם אשר לא ידעו לברך יענו ויאמרו אמן ר״ל אמת הדבר שהוא ברוך ולזה הללו את יה אומרים אם אנו לא נדע איך להלל אתם היודעים הללו יה: