פסוק א:גם זה המזמור הודאה על הנסים שעשה לנו האל יתעלה ומתפלל לפניו שיזכרהו ויזכהו לראות בטובת בחיריו לעולם הבא ומתודה על חטאיו וזכר ומאריך בספור עונות האבות מפני שבזכירתם סלק והערה בתשובה שאנו מתבוננים שהכל קרה להם בחטאם ובתשובתם היה מרחם אותם ומצילם מתוקף הצרות כמו שכתוב בסוף זה המזמור ועל זה אמר הודו לה׳ כי טוב הוא ומרחם עלינו תמיד ברוב חסדיו וזהו כי לעולם חסדו.
פסוק ב:ואמ׳ מי ימלל גבורות ה׳ כלומ׳ מי יוכל לספר גבורותיו ואינם תחת המספר וכן מי ישמיע כל תהלתו ר״ל כל הדברים שראוי להללו עליהם וכמו שאמר במקום אחר אגידה ואדברה עצמו מספר (תה׳ מ ו) ואע״פ שאמר הוא בעצמו במזמור (ט ב) אספרה כל נפלאותיך כן דרך הנבואה לפעמים להזכיר כלל במקום פרט וי״מ בזה שלא דבר רק על הנפלאות שעשה לו לבדו. ואינו נראה כי גם הנסים שהאל עושה לאדם תמיד אינו יודע את כלם וכמו שאמרו אין בעל הנס מכיר את נסו אלא שהעיקר כמו שפי׳.
פסוק ג:וייעד תכלית ההצלחה למי שזכהו האל להשלים נפשו והם שומרי משפט ר״ל שממציעים מדותיהם ללכת בדרך ישרה כאמרו ושם דרך אראנו בישע אלקים (סוף מזמור נ). ועושה צדקה בכל עת ר״ל תמיד או בכל עת הראוי כמו אברכה את ה׳ בכל עת (מזמו׳ לד ב) וצדקה נאמ׳ במקום זה על נטיה קצת לצד החסידות יתר על המצוע כי בזה יזכה ויגיע לשלימות האחרון אשר עליו יאמר אשריו שהיא מלה מורה על תכלית ההצלחה והתפלל עליו לתת לו לב לדעת להיות חלקו עמהם
פסוק ד:ואמ׳ על זה זכרני ה׳ ברצון עמך ר״ל באותם שרצונך ובחירתך בהם מבני עמך שהם העם הנבחר בכלל ופרטיו אשר הרצון בהם שלמים שלימות אמתי והוא ענין פקדני בישועתך רומז אל הישועה הנצחית
פסוק ה:והוא ענין לראות בטובת בחיריך ר״ל השרידים אשר ה׳ קורא וכפל הענין באמרו לשמוח בשמחת גויך ר״ל עמך כאמרו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ (ש״ב ז כג) וכן הענין בעצמו באמרו להתהלל עם נחלתך כאמרו והם עמך ונחלתך (דברים ט כט). ולהתהלל י״מ לשון שמחה מלשון הלולא הנזכר בתלמוד וכן הם מפרשים קדש הלולים לה׳ (ויקרא יט כד) וכן ובתולותיו לא הוללו (תה׳ עח סג) והנראה להתהלל עם נחלתך כלומ׳ שאוכל לייחס לעצמי תהלה עם מעשה טוב נחלתך עם כל זולתנו.
פסוק ו:והתחיל אחר זה להתודות ואמ׳ חטאנו עם אבותינו כלומ׳ שאנחנו אחזנו בידינו מעשיהם הרעים
פסוק ז:והאריך בספור האבות איך היו מועלים באל תמיד והוא מצר להם ברעתם ובשובתם יצילם וכן תמיד פעם אחר פעם ואמ׳ על זה אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כלומ׳ לא הראו עצמם כמשכילים בנפלאותיך שאלו כן היו זוכרים חסדיו ונזהרים מחטוא והם לא עשו כן אבל לא זכרו רוב חסדיו והמרו ר״ל הכעיסו לאל על הים בים סוף. ובים סוף הוא פי׳ על ים כלומ׳ באיזה ים בים סוף והמראה זו נאמרה על אמרם המבלי אין קברים במצרים (שמות יד יא) ובדרש אמרו שאפי׳ בתוך הים הכעיסוהו ואצלי לפרש לפי הדרש שדרך גוזמא אמ׳ וימרו על ים בים סוף כלומ׳ שאפי׳ בתוך הים שדרך כל העולם לשוב בתשובה המרוהו והכעיסוהו ולשון הדרש כשבקע להם משה את הים נעשה טיט וכדכתי׳ דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבק׳ ג טו) כיון שירדו להם אמרו בעוט בעוטך ודוש דישך, מטיט ולבנים יצאנו ולטיט ולבנים באנו (פ׳ שו״ט) ואע״פ שכתו׳ וישם את הים לחרבה (שמות יד כא) מ״מ אחר שהיה ראוי ללכת בתוכה איפשר להקרא חרבה אבל מ״מ לפי הפשט יראה כפי׳ הראשון שהרי אח״כ הזכיר בקיעת הים
פסוק ח:והוא שאמר ויושיעם למען שמו ר״ל שלא היו ראויים לכך וכן להודיע את גבורתו כדכתי׳ ואכבדה בפרעה (שם יד יז).
פסוק ט:ויגער בים סוף ע״י רוח קדים עזה ויחרב כלומ׳ בכדי מקום מעברם ויוליכם בתהומות כמדבר כלומ׳ כאלו היה מדבר והושיעם מיד שונא וכפל ענין ויגאלם מיד אויב.
פסוק יא:ויכסו מים צריהם א׳ מהם לא נותר ר״ל מאותם שרדפו אחריהם.
פסוק יב:ויאמינו בדבריו דכתי׳ ויאמינו בה׳ (שם יד לא) ישירו תהלתו דכתי׳ אז ישיר משה (שם טו א).
פסוק יג:מהרו שכחו מעשיו לסוף ג׳ ימים כדכתי׳ וילכו דרך שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וגו׳ וילונו העם על משה (שם כב וכד) ולא חכו לעצתו של הקב״ה לבטוח בו שיראה להם נפלאותיו כמו שעשה כמה פעמים.
פסוק יד:ויתאוו תאוה במדבר כאמרו כמתאוננים מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וכו׳ (במדבר יא) וינסו אל בישימון ר״ל אם יוכל לתת להם כמאמרם מי יאכילנו בשר שלא היה רק מעוט אמנה ובטחון באל. בישימון מדבר.
פסוק טו:ויתן להם שאלתם דכתי׳ ויגז שלוים מן הים (שם לא), וישלח רזון בנפשם כלומ׳ הם השביעו עצמם מן הבשר אבל שבא להם לרזון כמו שייעד להם והיה לכם לזרא (שם כ).
פסוק טז:ויקנאו למשה וגו׳ רומז לעדת קרח באמרם ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ (שם טז ג) ולמ״ד למשה וכן לאהרן במקום בי״ת כלומ׳ ויקנאו במשה ובאהרן וכמוהו אויביכם לפניכם לחרב (ויקר׳ כו ח) שהוא כמו בחרב ורבים כי קשר הלמ״ד במלת קנאה פי׳ שקנאו לכבודו כמו קנא קנאתי לה׳ (מ״א יט יד) קנא לאלהיו (במדבר כה יג) אבל עם בי״ת היא קנאת השנאה כמו ויקנאו בו אחיו (ברא׳ לז יא) קנאתי בהוללים (מזמ׳ עג ג) או פי׳ שהכעיסוהו והלמ״ד יתירה כמו לכל כליו (שמות כז ג) הרגו לאבנר (ש״ב ג ל) והוא מענין קנאוני בלא אל (דברים לב כא) שהוא לשון הכעסה
פסוק יז:והאל הענישם לקנאתם ותפתח הארץ את פיה וגו׳ (במדבר טז לב) והזכיר דתן ואבירם כי הם העיזו פניהם ביותר
פסוק יח:ותבער אש בעדתם דכתי׳ ואש יצאה ותאכל את החמשים ומאתים איש (שם לח) וכפל הענין ולהבה תלהט רשעים וכל אלו הלשונות עתיד במקום עבר.
פסוק יט:ואחר זה הזכיר מעשה העגל אע״פ שקדם למעשה עדת קרח כפי מה שנזדמן בשפע הנבואה ואמ׳ שעשו עגל בחורב כלומ׳ במקום הנכבד ששמעו עשרת הדברות שנא׳ בהם לא תעשה לך פסל (שמות כ) והשתחוו למסכה אע״פ ששמעו לא תשתחוה להם (שם ה).
פסוק כ:וימירו את כבודם ר״ל לשי״ת בתבנית שור אוכל עשב ר״ל העגל ואמ׳ אוכל עשב בדרך הפלגת בזיון. ובדרש אין לך מנוול מן השור ובשעה שהוא אוכל מנוול ביותר והמירו בזאת הכבוד ושכחו האל שהצליחם ושעשה להם גדולות נפלאות במצרים ועל הים
פסוק כג:והשם גזר להענישם ולהשמידם דכתי׳ הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד) לולי משה בחירו שעמד בפרץ ההוא לגדרו כדכתי׳ ויחל משה את פני ה׳ אלהיו והשיב חמתו מהשחית כדכתיב וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יא-יד).
פסוק כד:ואחר זה חזר להזכיר ענין מרגלים ואמ׳ וימאסו בארץ חמדה ר״ל שהוציאו עליה דופי ולא האמינו לדברו ר״ל לבטוח או לעלות ולהלחם כמאמרו עלה רש כאשר דבר ה׳… אל תירא ואל תחת (דברים ב כא) ולא רצו עד ששלחו מרגלים כי מה שכתוב שלח לך אנשים (במדבר יג ב) על פי תלונתם ושאלתם היתה דכתי׳ ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו׳ (דברים א כב)
פסוק כה:ולא שמעו בקול ה׳ דכתי׳ ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה׳ אלהיכם (שם כו) וירגנו באהליהם ר״ל שהתלוננו ביניהם להניא זה את זה מעלות במלחמה דכתי׳ ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ (שם כז).
פסוק כו:וישא ידו להם ר״ל שנשבע להם להפילם במדבר דכתי׳ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כי כל האנשים הראים את כבודי וגו׳ אם יראו את הארץ במדבר הזה יתמו (במדבר יד כא עד כג).
פסוק כז:ומה שאמ׳ להפיל זרעם [בגוים] ולזרותם בארצות הוא לדעתי שתחלה אמ׳ למשה עד אנה ינאצוני העם הזה אכנו בדבר ואורישנו (שם יא ויב) כלומ׳ אגרשנו מנחלתו אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ואעשה אותך לגוי גדול וודאי לא אמ׳ להכות בדבר רק אותם שמבן עשרים שנה ולמעלה אבל בניהם ישארו עניים בעון אבותם וילכו הנה והנה עד שהתפלל ואמ׳ ושמעו מצרים מבלתי יכולת ה׳ להביא אותם וגו׳ (שם פס׳ יג וטז) עד שהשיבו סלחתי כדברך ואולם חי אני (שם כ וכא) ואע״פ שלא היה הפלת הזרע בגוים בענין שבועה כל ייעודי האל איפשר להזכירם בלשון שבועה לולא תפלת הצדיקים. ולפי הדרש רמז על הגליות העתידים והוא אמרם ויבכו העם בלילה ההוא ליל ט׳ באב היה אמ׳ הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות שרמז להם חרבן המקדשות וההליכה בגלות.
פסוק כח:ואח״כ זכר מה שאירע להם בשטים אחרי מעשה בלק ובלעם שם ויחל העם לזנות את בנות מואב וגו׳ (שם כה א). ויצמדו לבעל פעור ר״ל שנתחברו בו חבור תמידי וכבר ביארנו בקצת חיבורינו שכח האבן ההיא היתה ברפיון הטעים כמו שהיתה עבודתה מורה על זה והם היו קצים במן על שהיה נבלע באיברים באמרם עתיד המן ליתפח במעינו, יש מכניס ואינו מוציא? וכשמצאו שם סגולת האבן ההיא נדבקו בעבודתה הרבה. ואמרו ויאכלו זבחי מתים כדכתי׳ ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן (שם ב)
פסוק כט:ועל זה אמר ויכעיסו במעלליהם ותפרץ בם מגפה כלומ׳ שעשתה בהם פירצה וקרחה גדולה דכתי׳ ויחר אף ה׳ בישר׳ וכתי׳ ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף (שם).
פסוק ל:ויעמוד פנחס ויפלל ר״ל במעשה זמרי והנה איש מבני ישר׳ וגו׳ וירא פנחס וגו׳ וענין ויפלל כמו ונתן בפלילים (שמות כא כב) כלו׳ שדן אותם כמשפט נואפים לחייבם מיתה כמו שאמרו מזה הבועל ארמית קנאין פוגעים בו וכ״ש בשהעיזו פניהם כ״כ לפניהם ואז נעצרה המגפה כדכתי׳ ויבא אחר וגו׳ ותעצר המגפה (שם ח).
פסוק לא:ואמ׳ ותחשב לו לצדקה כלומ׳ אע״פ שעשה הריגה בלא רשות סנהדרין כדכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי בקנאו את קנאתי ואמ׳ לו הנני נותן לו את בריתי שלום (שם). ואמ׳ לדור ודור עד עולם כדכתי׳ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (שם).
פסוק לב:ואחר זה זכר ענין מי מריבה והוא שכתוב בפרש׳ זאת חקת התורה ויבאו ב״י כל [העדה] מדבר צן וגו׳ (במדבר כ). וירע למשה בעבורם דכתי׳ יען לא האמנתם בי להקדישני וגו׳ לכן לא תביאו את הקהל וגו׳.
פסוק לג:ואמ׳ כי המרו את רוחו יש לפרש כי המרו בני ישר׳ והכעיסו את רוחו של משה עד שמרוב כעסו ביטא בשפתיו דברים שלא כהוגן והוא שכעס יותר מדאי ואמ׳ שמעו נא המורים. וי״מ ממה שאמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים ונתנו הכבוד לעצמם והיה להם לומר יוציא לכם מים. וי״מ שהעונש היה מטה שאמר להם ודברתם אל הסלע והם הכוהו פעמים ולפי זה לא יתכן לפרש ויבטא בשפתיו על משה ויש לפרש כי המרו את רוחו ר״ל שהכעיסו רוחו של הב״ה ובטא האל בשפתיו להענישו לבלתי יכנס לארץ. או נפרש המרו מענין מרי ושב אל משה כלומ׳ שהיה סבה להיות מורה רוח לדבר האל כאמרו על זה אשר מריתם את פי.
פסוק לד:ואמ׳ אח״כ לא השמידו את העמים וגו׳ שב עתה למה שכתו׳ בפרש׳ ואלה מסעי כי אתם עוברים והורשתם את כל יושבי הארץ והיה אם לא תורישו וכו׳ והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם (במדבר לג נא-נה) והם בימי יהושע לא הורישו את כלם אבל הניחו מהם הרבה למס והתערבו ביניהם ולמדו מעשיהם לעבוד עצביהם ר״ל צלמיהם ומצד שהם שמחים בהם היה קורא אותם עצביהם דרך כנוי של קלון.
פסוק לז:וכן זבחו בניהם לשדים שהיו אותן האומות עובדות להם.
פסוק לח:וישפכו דם נקי והוא שפי׳ אחריו דם בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען ותחנף הארץ ר״ל ותרשע בדמים ר״ל באלו הדמים שהוזכרו
פסוק לט:ונטמאה ג״כ בכל מעשיהם והנהגותיהם ויזנו במעלליהם כלומ׳ עזבו האמת והלכו אחרי ההבל כי כל העוזב מה שראוי לו והולך אחר מה שאינו ראוי לו נקרא זונה.
פסוק מ:ויחר אף ה׳ בעמו ויתעב את נחלתו כלומ׳ מאסם והרחיקם כמו שמצינו תמיד בימי השופטים בין שופט לשופט ויעשו הרע.
פסוק מא:ויתנם ביד גוים כלומ׳ מיד פעם אחר פעם ביד עגלון וכושן רשעתים ופלשתים ומדין והרבה כאלו וכן וימשלו בהם וילחצום ויכנעו תחת ידם
פסוק מג:פעמים רבות יצילם כשהיה מכניעם ביד אחד מהם היו צועקים לאל ממצר והאל מקים להם שופט ומושיעם מהם והיתה הרוחה [והקשו] את לבם לחזור לעשות הרע בעיני ה׳ וזהו ימרו בעצתם הרעה והנבערה או בעצתם כמו בבחירתם וברצונם. וימוכו בעונם כלומ׳ נעשו מוכים ועניים והוא כמו ימוכו על משקל יקומו מנחי העי״ן כמו כי ימוך אחיך (ויקר׳ כה כה) ואם שרשו מכך הוא פועל יוצא שענו עצמם בעונם.
פסוק מד:וירא בצר להם כלומ׳ בתשובתם והוא ענין בשמעו את רנתם
פסוק מה:וכן ויזכור להם בריתו והיה תמיד נחם מן הרעה כרוב חסדיו ובתפלת חסידיהם ובצעקת העם
פסוק מו:אף בזמן הצרות היה נותן אותם לרחמים לפני שוביהם. ונראה שרמז בזה על הגליות שנותן אותנו בחסדו מחיה מעט בעבדותנו.
פסוק מז:ואחר שרמז על ענין הגלות הארוך התפלל אליו ואמ׳ הושיענו ה׳ אל׳ וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך.
פסוק מח:וכנותן שבח לאל אשר עזרהו אמ׳ בחתימה להשלים דבריו ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם כלומ׳ לעולמי עד ואמר כל העם אמן הללויה.