א הַֽלְלוּיָ֨הּ ׀ הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְהוָ֑ה יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל־תְּהִלָּתֽוֹ׃ ג אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל־עֵֽת׃ ד זָכְרֵ֣נִי יְ֭הוָה בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פָּ֝קְדֵ֗נִי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ ה לִרְא֤וֹת ׀ בְּט֘וֹבַ֤ת בְּחִירֶ֗יךָ לִ֭שְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַ֣ת גּוֹיֶ֑ךָ לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל עִם־נַחֲלָתֶֽךָ׃ ו חָטָ֥אנוּ עִם־אֲבוֹתֵ֗ינוּ הֶעֱוִ֥ינוּ הִרְשָֽׁעְנוּ׃ ז אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם ׀ לֹא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־סֽוּף׃ ח וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ׃ ט וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם־ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר׃ י וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם מִיַּ֣ד שׂוֹנֵ֑א וַ֝יִּגְאָלֵ֗ם מִיַּ֥ד אוֹיֵֽב׃ יא וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר׃ יב וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ׃ יג מִֽ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹֽא־חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ׃ יד וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗ל בִּֽישִׁימֽוֹן׃ טו וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם׃ טז וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ יְהוָֽה׃ יז תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם׃ יח וַתִּבְעַר־אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים׃ יט יַעֲשׂוּ־עֵ֥גֶל בְּחֹרֵ֑ב וַ֝יִּשְׁתַּחֲו֗וּ לְמַסֵּכָֽה׃ כ וַיָּמִ֥ירוּ אֶת־כְּבוֹדָ֑ם בְּתַבְנִ֥ית שׁ֝֗וֹר אֹכֵ֥ל עֵֽשֶׂב׃ כא שָׁ֭כְחוּ אֵ֣ל מוֹשִׁיעָ֑ם עֹשֶׂ֖ה גְדֹל֣וֹת בְּמִצְרָֽיִם׃ כב נִ֭פְלָאוֹת בְּאֶ֣רֶץ חָ֑ם נ֝וֹרָא֗וֹת עַל־יַם־סֽוּף׃ כג וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֘שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵֽהַשְׁחִֽית׃ כד וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ׃ כה וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאָהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל יְהוָֽה׃ כו וַיִּשָּׂ֣א יָד֣וֹ לָהֶ֑ם לְהַפִּ֥יל א֝וֹתָ֗ם בַּמִּדְבָּֽר׃ כז וּלְהַפִּ֣יל זַ֭רְעָם בַּגּוֹיִ֑ם וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ כח וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל֗וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים׃ כט וַ֭יַּכְעִיסוּ בְּמַֽעַלְלֵיהֶ֑ם וַתִּפְרָץ־בָּ֝֗ם מַגֵּפָֽה׃ ל וַיַּעֲמֹ֣ד פִּֽ֭ינְחָס וַיְפַלֵּ֑ל וַ֝תֵּעָצַ֗ר הַמַּגֵּפָֽה׃ לא וַתֵּחָ֣שֶׁב ל֭וֹ לִצְדָקָ֑ה לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר עַד־עוֹלָֽם׃ לב וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם׃ לג כִּֽי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו׃ לד לֹֽא־הִ֭שְׁמִידוּ אֶת־הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אָמַ֖ר יְהוָ֣ה לָהֶֽם׃ לה וַיִּתְעָרְב֥וּ בַגּוֹיִ֑ם וַֽ֝יִּלְמְד֗וּ מַֽעֲשֵׂיהֶֽם׃ לו וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּהְי֖וּ לָהֶ֣ם לְמוֹקֵֽשׁ׃ לז וַיִּזְבְּח֣וּ אֶת־בְּ֭נֵיהֶם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיהֶ֗ם לַשֵּֽׁדִים׃ לח וַיִּֽשְׁפְּכ֨וּ דָ֪ם נָקִ֡י דַּם־בְּנֵ֘יהֶ֤ם וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר זִ֭בְּחוּ לַעֲצַבֵּ֣י כְנָ֑עַן וַתֶּחֱנַ֥ף הָ֝אָ֗רֶץ בַּדָּמִֽים׃ לט וַיִּטְמְא֥וּ בְמַעֲשֵׂיהֶ֑ם וַ֝יִּזְנוּ֗ בְּמַֽעַלְלֵיהֶֽם׃ מ וַיִּֽחַר־אַ֣ף יְהוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ וַ֝יְתָעֵ֗ב אֶת־נַחֲלָתֽוֹ׃ מא וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד־גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם׃ מב וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם׃ מג פְּעָמִ֥ים רַבּ֗וֹת יַצִּ֫ילֵ֥ם וְ֭הֵמָּה יַמְר֣וּ בַעֲצָתָ֑ם וַ֝יָּמֹ֗כּוּ בַּעֲוֺנָֽם׃ מד וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְע֗וֹ אֶת־רִנָּתָֽם׃ מה וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב חסדו (חֲסָדָֽיו׃) מו וַיִּתֵּ֣ן אוֹתָ֣ם לְרַחֲמִ֑ים לִ֝פְנֵ֗י כָּל־שׁוֹבֵיהֶֽם׃ מז הוֹשִׁיעֵ֨נוּ ׀ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן־הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃ מח בָּר֤וּךְ־יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם ׀ וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הַלְלוּיָהּ, הוֹדוּ לַה' כִּי הוא טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,
פסוק ב:
מִי יְמַלֵּל, יספר את גְּבוּרוֹת ה'?! מי יַשְׁמִיעַ את כָּל תְּהִלָּתוֹ?!
פסוק ג:
אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, ואשרי מי שעֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. שומרי המשפט ועושי הצדקה הם הראויים למלל את גבורות ה' ותהילתו.
פסוק ד:
זָכְרֵנִי, זכור גם אותי, ה', בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, כאשר תרצה את עמך. פָּקְדֵנִי, זכור אותי בזמן ישׁוּעָתֶךָ,
פסוק ה:
כדי שאף אני אזכה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ, לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ, עמך ולְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ, עמך, או: ארצך.
פסוק ו:
תמצית הווידוי – בפתיחתו: חָטָאנוּ אנחנו יחד עִם אֲבוֹתֵינוּ החוטאים, הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ.
פסוק ז:
ומכאן מתוארות תולדות ישראל: כבר אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ, התבוננו בנִפְלְאוֹתֶיךָ, בנסים שחוללת למענם, ולֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ, וַיַּמְרוּ את פי ה' עַל יָם בְּיַם סוּף, בשעה שפרעה רדף אחריהם.
פסוק ח:
ובכל זאת – וַיּוֹשִׁיעֵם ה' לְמַעַן שְׁמוֹ, ולא למענם אלא כדי לְהוֹדִיעַ לכול אֶת גְּבוּרָתוֹ.
פסוק ט:
וַיִּגְעַר כביכול בְּיַם סוּף, ולכן הים נסוג בבושה וַיֶּחֱרָב, הפך ליבשה. וַיּוֹלִיכֵם – את בני ישראל בַּתְּהֹמוֹת של הים כּאילו הם במִּדְבָּר.
פסוק י:
וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא, חיל מצרים שרדף אחריהם, וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב.
פסוק יא:
וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. הים לא רק מנע מהמצרים לתפוס את ישראל, אלא גם הטביע אותם עד שאפילו אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר.
פסוק יב:
ולאחר שיצאו מן הים – וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו, יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ, שירת הים.
פסוק יג:
אולם התקופה המפויסת הזו לא ארכה זמן רב: מִהֲרוּ ישראל שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו, והתלוננו נוכח כל בעיה, בלי לסמוך על כך שאלוקים משגיח עליהם, יודע את בעיותיהם ויפתור אותן, וְלֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ,
פסוק יד:
אלא וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר, וגם – וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן, בשממה, שהרי לא כל בקשותיהם נבעו ממחסור אמתי. היו פעמים שישראל ביקשו דברים רק כדי לנסות את ה' ולבדוק אם יוכל להיענות לבקשותיהם.
פסוק טו:
ובכל זאת – וַיִּתֵּן לָהֶם ה' את שֶׁאֱלָתָם, למשל: כאשר הביא להם את השליו למאכל, אבל מיד – וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם, שכן בסופו של דבר מתו רבים מן האוכלים ממנו בקברות התאווה.
פסוק טז:
וַיְקַנְאוּ ישראל לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, חשדו בו ודיברו עליו רעות, במיוחד במחלוקת קֹרח ועדתו, וקינאו גם לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה', כאשר פקפקו בזכות הכהונה שלו.
פסוק יז:
תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע את דָּתָן, וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם.
פסוק יח:
וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם של כל מקטירי הקטורת, לֶהָבָה תְּלַהֵט, שרפה את הרְשָׁעִים שחטאו בחטא זה.
פסוק יט:
וחטאים חמורים יותר: יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה, דבר יצוק, אליל.
פסוק כ:
וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, כבוד ה', בְּתַבְנִית זהב של שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.
פסוק כא:
שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם,
פסוק כב:
המחולל נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, במצרים ונוֹרָאוֹת, נסים מעוררי יראה עַל יַם סוּף.
פסוק כג:
על כן – וַיֹּאמֶר ה' לְהַשְׁמִידָם אחרי חטא העגל לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ אשר עָמַד בַּפֶּרֶץ, הגן על ישראל לְפָנָיו, לְהָשִׁיב, לעצור את חֲמָתוֹ, כעסו של ה' מֵהַשְׁחִית.
פסוק כד:
ומחטא העגל – לחטא המרגלים: וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, הארץ הטובה שהובטחה להם, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ של ה', שהבטיח שיוכלו לכבשָׁהּ.
פסוק כה:
וַיֵּרָגְנוּ, התלוננו ובכו בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'.
פסוק כו:
לפיכך – וַיִּשָּׂא יָדוֹ, ה' נשבע לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, שכולם ימותו במדבר,
פסוק כז:
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם, וּלְזָרוֹתָם, לפזרם בָּאֲרָצוֹת.
פסוק כח:
וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים, כינוי גנאי לזבחי עבודה זרה.
פסוק כט:
וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, בכל שאר החטאים שחטאו שם, וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה.
פסוק ל:
וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, עשה דין לעצמו, הרג את זמרי, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
פסוק לא:
וַתֵּחָשֶׁב לוֹ – לפינחס לִצְדָקָה, לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם. ואכן מפינחס יצא עיקר שושלת הכהונה הגדולה.
פסוק לב:
וַיַּקְצִיפוּ, ישראל הכעיסו את ה' עַל מֵי מְרִיבָה, וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה, ה' העניש את משה בַּעֲבוּרָם, בגללם,
פסוק לג:
כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ של משה, הרגיזו אותו, וַיְבַטֵּא משה בִּשְׂפָתָיו. משה לא נענש על מעשיו שלו, אלא על הדברים שאמר שם עקב מריים של ישראל.
פסוק לד:
החטאים הבאים אירעו לאחר כניסתם לארץ: לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם להשמיד ולגרש. עַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם
פסוק לה:
וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם.
פסוק לו:
וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם, אליליהם, וַיִּהְיוּ לָהֶם האלילים הללו לְמוֹקֵשׁ, למכשול.
פסוק לז:
וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, פולחן המרומז בתורה – זבחים לשעירים.
פסוק לח:
וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי, דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן בפולחן המולך וכיוצא בו, וַתֶּחֱנַף, הזדהמה והושחתה הָאָרֶץ בַּדָּמִים.
פסוק לט:
וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם שחיקו, וַיִּזְנוּ מה' בְּמַעַלְלֵיהֶם, במעשיהם.
פסוק מ:
עוונות אלה, שהם מעין סיכום של מעשיהם של ישראל בתקופת השופטים, לא עברו בלא עונש: וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ, וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ.
פסוק מא:
וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם שפלשו מפעם לפעם לארץ, וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שׂנְאֵיהֶם.
פסוק מב:
וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם, וַיִּכָּנְעוּ ישראל תַּחַת יָדָם.
פסוק מג:
פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם ה' על ידי השופטים שהושיעו את ישראל, ובכל זאת הֵמָּה, הם יַמְרוּ, סירבו לציית לה' בַעֲצָתָם, לפי מחשבותיהם ותכניותיהם, וַיָּמֹכּוּ, נעשו נמוכים בַּעֲוֹנָם, בחטאם.
פסוק מד:
ואז, מפעם לפעם – וַיַּרְא ה' בַּצַּר לָהֶם, בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם, תפילתם שהתפללו אליו ממצוקתם.
פסוק מה:
וַיִּזְכֹּר לָהֶם את בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם, התחרט על העונשים שהיו ראויים להם, כְּרֹב חֲסָדָו.
פסוק מו:
וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם במקומות שונים בעולם.
פסוק מז:
המזמור מסתיים בבקשה ותפילה: הוֹשִׁיעֵנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם שחלקֵנו חיים ביניהם, כדי שנוכל לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.
פסוק מח:
הפסוק האחרון מורה על סיומו של עוד ספר בתהלים: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן". הַלְלוּיָהּ.