רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ

מסופר בתלמוד (כתובות קיב.-קיב:) שרבי אבא, כאשר היה מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ. ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר בפרקנו: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ"(תהלים קב יד-טו).

מהתורה למדנו כי יש להעריך את הארץ הטובה ולהודות לה' עליה, שנאמר: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"(דברים ח ז-י). פעמים רבות איננו שמים לב למשמעות הפשוטה העולה מהפסוקים. הלימוד היסודי שיוצא מהפסוקים הללו הוא שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה' עליה.

וכן כתב הרמב"ם: "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ"(משנה תורה מלכים ה י).

ולכאורה יש לשאול, מדוע כתב הרמב"ם מעשיות אלו בספר ההלכה שלו, וכי איזו הלכה אנו לומדים מכך שגדולי ישראל נישקו לעפר הארץ וחיבקו את אבניה? מעשיות אלו לכאורה מקומן בספרי מוסר ולא בספרי הלכה. אלא שדבר גדול אנו לומדים מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל. לא מספיק לגור בארץ ולדעת את ערכה ושבחה, צריכים גם לאהוב את ארצנו הטובה והקדושה.

וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל. נזכיר שורות אחדות משירו של גדול המשוררים – רבי יהודה הלוי – "ציון הלא תשאלי": "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". ועוד מספר שורות משיר אחר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב. לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת-אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".

  באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – העם והארץ'