א תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י יְ֝הוָ֗ה יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ׃ ב יְ֭הוָה שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י אֵלֶ֥יךָ תָבֽוֹא׃ ג אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ ׀ מִמֶּנִּי֮ בְּי֪וֹם צַ֫ר לִ֥י הַטֵּֽה־אֵלַ֥י אָזְנֶ֑ךָ בְּי֥וֹם אֶ֝קְרָ֗א מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃ ד כִּֽי־כָל֣וּ בְעָשָׁ֣ן יָמָ֑י וְ֝עַצְמוֹתַ֗י כְּמוֹ־קֵ֥ד נִחָֽרוּ׃ ה הוּכָּֽה־כָ֭עֵשֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי׃ ו מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃ ז דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת׃ ח שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה כְּ֝צִפּ֗וֹר בּוֹדֵ֥ד עַל־גָּֽג׃ ט כָּל־הַ֭יּוֹם חֵרְפ֣וּנִי אוֹיְבָ֑י מְ֝הוֹלָלַ֗י בִּ֣י נִשְׁבָּֽעוּ׃ י כִּי־אֵ֭פֶר כַּלֶּ֣חֶם אָכָ֑לְתִּי וְ֝שִׁקֻּוַ֗י בִּבְכִ֥י מָסָֽכְתִּי׃ יא מִפְּנֵֽי־זַֽעַמְךָ֥ וְקִצְפֶּ֑ךָ כִּ֥י נְ֝שָׂאתַ֗נִי וַתַּשְׁלִיכֵֽנִי׃ יב יָ֭מַי כְּצֵ֣ל נָט֑וּי וַ֝אֲנִ֗י כָּעֵ֥שֶׂב אִיבָֽשׁ׃ יג וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וְ֝זִכְרְךָ֗ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ יד אַתָּ֣ה תָ֭קוּם תְּרַחֵ֣ם צִיּ֑וֹן כִּי־עֵ֥ת לְ֝חֶֽנְנָ֗הּ כִּי־בָ֥א מוֹעֵֽד׃ טו כִּֽי־רָצ֣וּ עֲ֭בָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶ֑יהָ וְֽאֶת־עֲפָרָ֥הּ יְחֹנֵֽנוּ׃ טז וְיִֽירְא֣וּ ג֭וֹיִם אֶת־שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְֽכָל־מַלְכֵ֥י הָ֝אָ֗רֶץ אֶת־כְּבוֹדֶֽךָ׃ יז כִּֽי־בָנָ֣ה יְהוָ֣ה צִיּ֑וֹן נִ֝רְאָ֗ה בִּכְבוֹדֽוֹ׃ יח פָּ֭נָה אֶל־תְּפִלַּ֣ת הָעַרְעָ֑ר וְלֹֽא־בָ֝זָ֗ה אֶת־תְּפִלָּתָֽם׃ יט תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃ כ כִּֽי־הִ֭שְׁקִיף מִמְּר֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ יְ֝הוָ֗ה מִשָּׁמַ֤יִם ׀ אֶל־אֶ֬רֶץ הִבִּֽיט׃ כא לִ֭שְׁמֹעַ אֶנְקַ֣ת אָסִ֑יר לְ֝פַתֵּ֗חַ בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה׃ כב לְסַפֵּ֣ר בְּ֭צִיּוֹן שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וּ֝תְהִלָּת֗וֹ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ כג בְּהִקָּבֵ֣ץ עַמִּ֣ים יַחְדָּ֑ו וּ֝מַמְלָכ֗וֹת לַעֲבֹ֥ד אֶת־יְהוָֽה׃ כד עִנָּ֖ה בַדֶּ֥רֶךְ כחו (כֹּחִ֗י) קִצַּ֥ר יָמָֽי׃ כה אֹמַ֗ר אֵלִ֗י אַֽל־תַּ֭עֲלֵנִי בַּחֲצִ֣י יָמָ֑י בְּד֖וֹר דּוֹרִ֣ים שְׁנוֹתֶֽיךָ׃ כו לְ֭פָנִים הָאָ֣רֶץ יָסַ֑דְתָּ וּֽמַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣יךָ שָׁמָֽיִם׃ כז הֵ֤מָּה ׀ יֹאבֵדוּ֮ וְאַתָּ֪ה תַ֫עֲמֹ֥ד וְ֭כֻלָּם כַּבֶּ֣גֶד יִבְל֑וּ כַּלְּב֖וּשׁ תַּחֲלִיפֵ֣ם וְֽיַחֲלֹֽפוּ׃ כח וְאַתָּה־ה֑וּא וּ֝שְׁנוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א יִתָּֽמּוּ׃ כט בְּנֵֽי־עֲבָדֶ֥יךָ יִשְׁכּ֑וֹנוּ וְ֝זַרְעָ֗ם לְפָנֶ֥יךָ יִכּֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
יש מפרשים כי אמרו דוד על עצמו במלחמת צורריו המעכבים ומאחרים מלכותו ורוב מפרשים הסכימו שהוא נאמר על הגלות ומדבר בלשון יחיד על כלל העם או כאלו כל אחד מהם מדבר על לשון המזמור. ואמ׳ תפלה לעני כי יעטוף ר״ל כאשר יעטוף ר״ל בהעטף לבו ונפשו מרוב צרותיו והוא ענין כעין מחנק מרוב תכיפת הבכי ובלעז אנגויישאר. ויש מפרשים בו ענין כסוי מלשון עטוף המפורסם בדברי רבותי׳ ובלשון המקרא יעטפו בר (מזמר פה יד) המחלצות והמעטפות (ישע׳ ג כב) ור״ל כי המתפלל מרוב צרה מכניע עצמו ומעטף קצתו בקצתו. וישפוך שיחו מוכח על רוב תפלה.
פסוק ג:
ביום צר לי ר״ל בעת צרותי וכן ביום אקרא.
פסוק ד:
כי כלו בעשן [ימי] כמו הדבר הנשרף שהוא כלה בעשן כאמרו כלו בעשן כלו (תה׳ לז כ). ואמ׳ שניחרו עצמותיו שהם בתולדתם קרות וזה יקרה בקדחות החדות בהיות כלות רטיבות התולדה. כמוקד נחרו העצים כשיונחו במוקד לשרוף קודם שתגמר שריפתם קצתם כלים בעשן ורובם ניחרים והוא שריפה בלתי גמורה וכמוקד פי׳ על הדליקה לא על הכלים.
פסוק ה:
הוכה כעשב כלומ׳ כעשב הרטוב שהוכה על יד השמש כן שב לבו שסרה ליחת התולדת מהלב אשר בה תדבק הנפש עם הבשר ויבש ליחו. ויבש לבי בחום הצרות. והוכה בא באות ואו עם הדגש דרך זרות. כי שכחתי מאכול לחמי כלו׳ שתעבתי כל מיני מאכל כמעט שנשכח ממני מאכל וידוע בטבע שהמאכל והמשתה ישיבו הליחות לגוף אשר [יבשוהו] חום הלב וחום האויר המקיפו ולולי זה יפסק הליחות וימות לגמרי.
פסוק ו:
ואמ׳ מקול אנחתי מקול כמו מחוזק כמו מקול זנותה (ירמ׳ ג ט). דבקה עצמי לבשרי בא הנה בשרי במקום עורי שהעור באדם כמו הבשר ואמר שמרוב דאגתו כחש בשרו עד שדבק עצמו לעורו כענין צפד עורם על עצמם (איכה ד ח)
פסוק ז:
וקאת וכוס הם עופות שוכנים במדבר ובמקומות החרבים וקולם כקול נהי. וקאת באות התיו בין בסמיכות בין שלא בסמיכו׳ אלא כשהוא סמוך הוא בפתח ובמוכרת הוא בקמץ. ואמ׳ שבהיותו בגלות חושב עצמו כאילו הוא שוכן במדבר וצועק לאנחתו בהפרדו מאחיו
פסוק ח:
והוא אמרו שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג ונפרד מבן זוגי.
פסוק ט:
כל היום חרפוני אויבי, עתה יספר צרותיו בגלות והוא שיחרפוהו אויביו תמיד. ומהוללי ר״ל אותם שהם אצלי כהוללים ומשתגעים להפסד אמונתם בי נשבעו כלו׳ כשירצו לקלל את עצמם [אומרים] אהיה כפלו׳ כענין והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישע׳ סה טו) יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה (במדבר ה כא)
פסוק י:
ולרוב צרתי לא אטעם את אשר אוכל ואת אשר אשתה אבל היה הלחם אפר ושקוי בבכי מסכתי ושיקויי כתוב בוא״ו וגם הואו מונעת בקריאה דרך זרות אלא שקצת מדקדקים סוברים לקרותה כאילו הוא בשני יודין.
פסוק יא:
ואמ׳ מפני זעמך וגו׳ כלו׳ בכל זאת אני מתבונן שלא במקרה בא אלי רק מפני זעמך וקצפך לרוב עונותי. כי נשאתני ותשליכני כלו׳ השלכתני בחוזק עד שהגבהתני כדי להפילני בחוזק והמשל כי הרוצה להפיל דבר לארץ מגביהו בחוזק למעלה ואח״כ מפילו.
פסוק יב:
וגדלה צרתי עד שמעטו ימי כצל נטוי שהשמש בסורו מן המקום הוא נוטה ומותח הצל וכן כי ינטו צללי ערב (ירמ׳ ו ד) ואולי אמ׳ כצל נטוי לומ׳ שכמו שהצל סבתו סור השמש מן המקום כן אסיפת אורי סבתה הסתלק השגחתך ממני. וכעשב איבש פי׳ שהחילוף במהירות כיבוש העשב מהר.
פסוק יג:
ומכאן הוא מתחיל להתפלל על הגאולה ואמ׳ ואתה ה׳ אשר לעולם תשב וזכרך בפי כל עבדיך להתפלל אליך בכל דור ודור אתה בחסדך קבל תפלתנו
פסוק יד:
ותקום תרחם ציון ר״ל תתעורר לרחם אותה ולבנותה כי עת לחננה כי בא מועד כלומ׳ כי ארכו לנו הימים והגיע העת אם טובים אנחנו בעיניך. ובאו במלת לחננה שני זרויות א׳ שבאה בסגול החית במקום פתח כי היה ראוי לחננה בפתח כי הוא מקור מן הדגוש וכן שהוקלה הנון מן הדגש כמוהו פן אכלך בדרך (שמות לג ג) שהוא עתיד מן הדגוש. או אולי לחננה מקור מן הקל והיה ראוי לינקד בקמץ חטף ובלא דגש.
פסוק טו:
ואמ׳ כי רצו עבדיך את אבניה כלומ׳ יכמרו רחמיך על זה כי עבדיך מתאוים לעמוד בין אבניה ועפרה וענין יחוננו מגזר׳ חן כלומ׳ יחשקוהו ויעשוהו מרוב תשוקתם בעלת חן ונוי.
פסוק טז:
ואמ׳ וייראו גוים כאילו בראותם בנינה. אחר כל הנסים והנפלאות ייראוך כלם הם ומלכיהם בראותם כי לא נכזבה תוחלתנו ובנה ה׳ ציון ונראה בכבודו
פסוק יח:
ושפנה אל תפלת הערער ר״ל שראה שהיה בגלות כערער בערבה הוא עץ הגדל במדבר בארץ ציה. או פי׳ הנחרב והנשחת מלשון ערו ערו (תה׳ קלז) ערער תתערער (ירמ׳ נא נח) ותפלתם שב אל קבוץ העם וכן דרך הנבואות לדבר פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים.
פסוק יט:
וזאת הישועה תכתב לדור אחרון כלו׳ שלא יהיה לה הפסק ועם נברא ר״ל ישראל שיהיה אז כאילו נברא מחדש להתחדש נעוריו בשלוותו וכבודו יהלל יה.
פסוק כ:
כי השקיף ר״ל השגיח ממרום קדשו ומשמים אל ארץ הביט לרחם עלינו. ומה שאחז״ל לא מצינו השקפה לטובה אלא השקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו) זה לא נאמ׳ אלא בתורה.
פסוק כא:
ואמ׳ לשמוע אנקת אסיר ר״ל ישראל שהוא כאסור בזה הגלות לפתח כלומ׳ לפתח ממאסרם. בני תמותה ר״ל קרובים למות מרוב הצרות.
פסוק כג:
לבא בציון ולספר בה שם ה׳ בהקבץ עמים יחדו וממלכות לקרוא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם א׳.
פסוק כד:
ועתה שב להתאונן על צרות הגלות ולהתפלל להסיר מעליו תוקף הצרות ואמ׳ שהאויב בהכירו אותו בגלות מענה כחו בדרך ומקצר ימיו.
פסוק כה:
ומאשר השי״ת הוא סבת הכל היה מחלה פניו שלא יעלהו בחצי ימיו ר״ל שלא יכריתהו. ואמר בדור דורים שנותיך כלומ׳ אתה שבדור דורים שנותיך יהיו ימי בעיניך כימים אחדים לחמול עליהם שלא לקצרם ואפי׳ אם יהיו קצרים מצד התולדה האריכם כשיעור הראוי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה (איוב מב ב) כי לפנים הארץ יסדת ועשית השמים
פסוק כז:
והמה יאבדו ואתה תעמוד ר״ל כי בהשחתת מציאותם לא יבטל מציאותך כי אין למציאותך התלות במציאותם כלל. ואמ׳ וכלם כבגד יבלו כלומ׳ ואפי׳ אם יבלו כבגד וכלבוש שאתה פושטו מעליו תחליפם ר״ל תעבירם מכל הויה ויחלופו ר״ל ויעבורו שלא יהא להם שום מציאות. ויש מבעלי הדתות מפרשים אותו כפשוטו שהכל יאבד והשמים והארץ יתבטלו לא תתפרש להם שום הויה והוא ליום הדין כמו שכתבנו קצת דעות בעלי הדתות בחבור הגדול בפ׳ חלק בקונדריס כתב הדת
פסוק כח:
ואמ׳ ואתה הוא לבדך ששנותיך לא יתמו לכן יהי נא חסדך לנחמני
פסוק כט:
ובני עבדיך ישכונו בארצם לבטח וזרעם לפניך יכון כימי השמים על הארץ.