פסוק א:תפלה. המזמור הזה נאמר על לשון בני גלות בבל ומיד ופרס כאילו כל אחד מבני הגלות תהיה תפלתו בלשון הנאמר במזמור: ואמר כי יעטוף. כי המתפלל מתוך צרה גדולה כופף עצמו כאילו מתעטף קצתו בקצתו:
פסוק ג:אל. כבר אמרת והסתרתי מפני מהם והיו לאכול, והנה נתקיימה בנו אותה קללה, אל תסתר עוד פניך זהו שאמר מהר עננו:
פסוק ד:כי כלה. כמו דבר הנשרף שהוא כלה בעשן והולך לכליון ואבדון, כן ימי היו ברעה וכאילו כלו בעשן כלו:
פסוק ד:כמוקד. המקום שדולקין בו האש תמיד יקרא מוקד והוא נחר ונשרף כן עצמותי נחרו:
פסוק ה:הוכה. כתוב בוי"ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלול: ואמר הוכה כעשב. כלומר כמו שהשמש מכה העשב הרטוב עד שיבוש כן יבש לבי: ולמה כי שכחתי מאכל לחמי. כלומר מרוב הצרה אני שוכח המאכל וידוע בחכמת התולדות כי חיי הגוף הם תלוים בלב והלב הוא החום היסודי וממנו יתפשט לכל הגוף, והמוח קר ולח ובקרירותו ובלחותו מיישר חמימות הלב החזק והיובש אשר בו, ולולי המאכל היה החמימות אשר בגוף עם האויר המקיף אותו מבחוץ מייבש הלחות אשר בגוף והמאכל והמשתה ישיב לגוף הרטיבות אשר אבד ממנו בחמימותו:
פסוק ו:מקול. ידוע כי האנחה וצרת הלב מכחשת הבשר וכאשר תהיה עמה הצעקה כל שכן שיכחש לגמרי עד שידבק העצם לעור, וקורא העור בשר לפי שעור הדם הוא הבשר שאינו נפשט מהבשר כעור הבהמה לפיכך זכר הבשר במקום העור וכן יזכור העור במקום הבשר יאכל בדי עורו:
פסוק ז:דמיתי. הקאת הוא קיק והא עוף מדבר, וקולו כקול נהי לפיכך אמר דמיתי לקאת מדבר ורוצה לומר לקולו: וכן ככוס חרבות. שהוא עף ושוכן במקומות החרבים וקולו כקול נהי או פירושו אני חושב בעצמי שאני כאילו אני מדבר עם העופות ששוכנים במדבר שאין שם יישוב בני אדם:
פסוק ח:שקדתי. השקידה היא ענין התעסקות והתמדה על הדבר שקדתי בגלות אילך ואילך ובכל מקום אני מוצא עצמי יחיד בין עם נכרי, כמו שהצפור הנפרד מחביריו והוא לבדו על גג הבית כן אני אע"פ שאני יושב בבית כיון שאינני בארצי:
פסוק ט:מהוללי. שאומרים עלי דברי הוללות ולעג עד שישובו מהוללים ומשתגעים עלי:
פסוק ט:בי נשבעו. אומרים אהיה כמו היהודי אם אעשה כך וכך:
פסוק י:כי. אמר דרך משל כי לחמיו בפיו דומה לו לאפר:
פסוק י:ושקוי. בתנועת הוי"ו הוא במקום למ"ד הפעל אבל שמני ושקוי הוי"ו נחה והוא למשך והיו"ד נעה והיא במקום למ"ד הפעל, ושיקוי כולל כל מיני משקה כלומר כל מה שאני שותה הוא מסוך במי עוני כמו היין המסוך במים:
פסוק יא:משפני. כי לולי זעמך וקצפך עלי לא הייתי אני נמסר ביד בבל:
פסוק יא:כי נשאתני ותשליכני. כי הרוצה להפיל דבר בארץ נושא אותו למעלה ומפיל אותו בחזקה כי כל מה שמגביה אותו המפלה יותר חזקה:
פסוק יב:ימי. אמר נטוי שהוא פעול כאילו השמש נוטה הצל בסורו מעל הארץ, כי בסור השמש יהיה הצל ועל דרך זה בא ממנו גם כן נפעל כי ינטו צללי ערב, ואמר ימי חלפו במהרה בצרת הגלות כמו הצל החולף במהרה ואצפה הגאולה ולא אראנה:
פסוק יב:ואני כעשב. כלומר ימי חלפו במהרה ובעודי בחיים אני יבש כמו העשב שתייבש למותו מהרה:
פסוק יג:ואתה ה'. כל אחד מבני הגלות אשר קצרו ימיו נוהם על קצור ימיו ואמר אולי אם יאריך ימים יראה הגאולה וכן בכל דור ודור לפיכך אמר:
פסוק יג:ואתה. אף על פי שאני הולך למות אתה תשב לעולם ותראה הגאולה לאותם שיהיו באותו הדור:
פסוק יד:ותרחם ציון. בימיהם, וזרך לדור ודור בכל דור ודור יכירו שמך ויתפללו לך להראותם הגאולה. ובפסוק הה טעות במקצת הספרים שכתוב במקום וזכרך כסאך וכן טעה בו החכם ראב"ע שפירש כסאך והטעות הוא בין פסוק זה לפסוק של קינות הדומה בו כי אותו של קינות הוא אתה כסאך וסימן אי"כה. ושל תילים ואתה וזכרך וסימן וי"ו זי"ן:
פסוק יד:אתה כאדם שקם ממקומו ומתעורר על מעשה:
פסוק יד:תרחם ציון. שהיתה חרבה ושוממה זה כמה שני ידענו שתרחם אותה ותרצה אותה:
פסוק יד:כי עת לחננה. כי עת יבא שתחנן אותה אף על פי שקצפת עליה:
פסוק יד:כי בא מועד. כי יש לגאולה מועד וזמן קצוב וכשתהיה העת שתחנן אותה יאמרו בא מועד הגאולה: ומלת לחננה. מקור מן הדגוש ומשפטו לחננה ובא בפתח קטן תחת פתח גדול והוקל כמו רבים מן הדגוש, כי בהיותם בגלות הם מתאוים לנשק אבניה ועפרה יחננו על דרך משל כמו שמחונן אדם הדבר הנאהב. ויש מפרשים ירצו ויאהבו אבניה ועפרה לקיים את בנינה:
פסוק טז:וייראו. ואז יראו גוים את שם ה':
פסוק טז:וכל מלכי הארץ את כבודך. השוכן בציון:
פסוק יז:כי. אז יאמרו כשיבנה ציון ויהיה נראה בה בכבודו אז ייראו את שם ה' ויאמרו:
פסוק יח:הערער. ישראל שיהיה בגלות כערער בערבה:
פסוק יח:וערער. הוא עץ גדול במדבר:
פסוק יח:ולא בזה את תפלתם. כמו שהיו חושבים בבליים:
פסוק יט:תכתב. ואז יאמרו תכתב זאת הישועה בעבור דור אחרון, דור שיהיה אחר זה הדור שבימיהם התשוע' והדור הבא אחר זה הדור שלא ראו נפלאות התשועה כתובה באיזה ענין היתה ובכמה נפלאות ויהללו האל על נפלאות שעשה לאבותיהם. זהו ועם נברא יהלל יה:
פסוק כ:השקיף. והביט משמים אל ארץ, בעני עמו. על דרך כי רם ה' ושפל יראה:
פסוק כא:לשמוע. ישראל שהיו בגלות אסיר, והיו בני תמותה כלומר קרובים למות מרוב צרתם והאל יתברך שמע אנקתם ופתחם ממאסרם:
פסוק כא:אסיר. קל, ויש דגושי"ן:
פסוק כב:לספר. הוציאם מהגלות שיספרו שמו ותהילתו בציון, והפסוק כפול בענין במלות שונות:
פסוק כד:ענה. עתה שב לדברי בני הגלות, ואמר ענה בדרך כחי האויב ענה כחי בדרך כי מפני צרת גלות בבל והאדונים קשים יסע אדם ממקום למקום והטורח הוא עינוי כח וקיצור ימים, וזה סבבו לי הבבלים בגלות ואני אפחד שאמות בקיצור ימים מפני עינוי הכח ולא אראה הגאולה ואתפלל לאל ואומר שלא ימיתני בחצי ימי וזהו שאמר:
פסוק כה:אמר. לפיכך אני אומר לך וצועק אליך:
פסוק כה:אלי. אל תכריתני בדור דורים שנותיך. כמו שאמר למעלה ואתה ה' לעולם תשב ופירושו כמו שפירשנו:
פסוק כו:לפנים. כמו שאמר בדור דורים שנותיך, אמר כמו שאתה קיים לעולם בלא אחרית כן אתה ראשון בלי ראשית ואתה הוא עשית שמים וארץ לא כדברי האומרים עולם קדמוך אבל הוא מחודש על ידיך שאתה חדשתו:
פסוק כז:המה. יש מחכמתי המחקר שאומרים שלעולם קץ וזמן שיחזור העולם לתוהו ובוהו כמו שהיה ויש ביניהם מחלוקת בזמן עמידת העולם כמה הוא, ויש מהם אומרים כי לעולם אין קץ ותכלה אע"פ שהיה לו ראשית ולדעת אילו יהיה פירוש הפסוק, המה יאבדו אם תרצה כמו שפירשנו הם יאבדו ואתה קיים לעולם:
פסוק כז:וכולם כבגד יבלו. כלבוש שפושט האדם ומחליפו באחר, כן תחליפם ותשנם אם תרצה, או תחליפם באחרים אם תרצה ואין מהם ממרה את פיך:
פסוק כח:ואתה. הוא לבדך אין זולתך אדון ושנותיך לא יתמו:
פסוק כט:בני עבדיך. הם ישכנו לעולם בארצם אחר שישובו בימי הגאולה לא יגלו ממנה עוד ובניהם עד עולם: זהו וזרעם לפניך יכון. וטעם לפניך, שיעבדו ה' כל הימים: