פסוק א:לְדָוִד מִזְמוֹר, על חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה; לְךָ, ה', אֲזַמֵּרָה.
פסוק ב:אַשְׂכִּילָה, אני מתבונן, מנסה להבין ולהתנהג בְּדֶרֶךְ תָּמִים, בדרך הישר, ומבקש ממך: מָתַי תָּבוֹא, תתגלה אֵלָי?! דוד עובר לספר על עצמו: אֶתְהַלֵּךְ, אני מתהלך בְּתָם, בשלמות לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי.
פסוק ג:אני משתדל שלֹא אָשִׁית, אשים לְנֶגֶד עֵינַי כל דְּבַר בְּלִיָּעַל, דבר מגונה ופסול. עֲשׂה סֵטִים, סטיות, דברים מגונים שָׂנֵאתִי, לֹא יִדְבַּק בִּי דבר כזה.
פסוק ד:לֵבָב, לב עִקֵּשׁ, לא ישר, מעוקל ומעוות יָסוּר מִמֶּנִּי; רָע לֹא אֵדָע. איני רוצה לדעת אותו ולהכירו.
פסוק ה:מְלָשְׁנִי, המלשין בַסֵּתֶר על רֵעֵהוּ – אוֹתוֹ אַצְמִית, אשמיד. אדם גְּבַהּ עֵינַיִם, גאה וּרְחַב לֵבָב, תאוותן – אֹתוֹ לֹא אוּכָל לשאת.
פסוק ו:עֵינַי נתונות בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ, אני מתעניין רק באנשים הגונים ונאמנים, והם יבואו לָשֶׁבֶת עִמָּדִי. הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי,
פסוק ז:שהרי לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה, ודֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן, יעמוד לְנֶגֶד עֵינָי.
פסוק ח:לַבְּקָרִים, בכל בוקר, מדי יום אַצְמִית, אשמיד את כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, לְהַכְרִית מֵעִיר ה' – מירושלים את כָּל פֹּעֲלֵי האָוֶן, עושי הרע.