א אֵל־נְקָמ֥וֹת יְהוָ֑ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיַע׃ ב הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֥ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים׃ ג עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים ׀ יְהוָ֑ה עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַעֲלֹֽזוּ׃ ד יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִֽ֝תְאַמְּר֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ ה עַמְּךָ֣ יְהוָ֣ה יְדַכְּא֑וּ וְֽנַחֲלָתְךָ֥ יְעַנּֽוּ׃ ו אַ֭לְמָנָה וְגֵ֣ר יַהֲרֹ֑גוּ וִֽיתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ׃ ז וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ח בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ׃ ט הֲנֹ֣טַֽע אֹ֭זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט׃ י הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת׃ יא יְֽהוָ֗ה יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּי־הֵ֥מָּה הָֽבֶל׃ יב אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ׃ יג לְהַשְׁקִ֣יט ל֭וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת׃ יד כִּ֤י ׀ לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְהוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב׃ טו כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ טז מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ יז לוּלֵ֣י יְ֭הוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי׃ יח אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי׃ יט בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי׃ כ הַֽ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק׃ כא יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ׃ כב וַיְהִ֬י יְהוָ֣ה לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי׃ כג וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
אל נקמות ה׳‎. אתה ה׳‎ היכול על הנקמות לכן אתה האל הופיע נקמות בקחת נקם מאויביך:
פסוק ב:
הנשא. הראה רוממותיך והשב גמול על המתגאים למולך:
פסוק ג:
עד מתי. וחוזר ומפרש עד מתי יעלוזו וישמחו:
פסוק ז:
ולא יבין. אינו נותן לב להתבונן במעשיהם:
פסוק ח:
בינו. אתם השוטים שבעם תנו לב להבין:
פסוק ט:
הנוטע. הלא בודאי הנוטע אוזן הוא ישמע כי אם היתה השגת השמע נעלמה ממנו איך ברא האוזן כלי השמע:
פסוק ט:
אם יוצר עין. אם אמנם הוא יוצר עין הלא בודאי לא נעלמה ממנו השגת הראות:
פסוק י:
היוסר. המייסר את הגוים במבול ובהפלגה הלוא יוכיח אתכם:
פסוק י:
המלמד. הלא הוא המלמד לאדם דעת ובהבטה מועטת יבין מעשיכם ועליהם הוכח יוכיח:
פסוק יא:
כי המה הבל. מול חכמת המקום להבל תחשב ויובן א״‎כ בהבטה מועטת:
פסוק יב:
אשרי הגבר. אשרי להצדיקים המעונים אשר ה׳‎ הוא המייסרם ובזה מלמד אותנו מתורתו ר״‎ל בזה מגלה אוזן לעשות את דבר התורה:
פסוק יג:
להשקיט. בכדי להשקיט להן מן ימי רעה הם ימי גיהנם:
פסוק יג:
עד יכרה. עד יתן לב לראות חפירת השחת להוריד בה את הרשע לגיהנם כי כשאדם בהרווחה נותן לב לראות מפלת שונאו ולא כן כשאינו בהרווחה:
פסוק יד:
לא יטוש. לא יעזוב עד עולם:
פסוק טו:
ישוב משפט. משפט יסורים עליו יבוא וישוב ויבוא עד כי ישאר מוצדק וזכאי:
פסוק טו:
ואחריו. אחרי ככלות המשפט ישובו כולם להיות ישרי לב כי העון נתמרק ולא יוסיפו עוד לחטוא בראותם כי המשפט מעותד לבוא:
פסוק טז:
מי יקום לי. מי הוא המקים אותי בהלחמי עם מרעים הלא אין לאל ידי:
פסוק יז:
לולי. אם לא היה לי ה׳‎ לעזרה היתה נפשי שוכנת בשעה מועטת במקום השתיקה והוא הקבר:
פסוק יח:
אם אמרתי. כאשר אני רואה עצמי בסכנה ואחשוב שכבר מטה רגלי לנפול הנה חסדך ה׳‎ ישען אותי להשאר עומד:
פסוק יט:
ברוב. בעת בוא בקרבי רבוי מחשבות מתוגה וצער הנה תנחומיך הנאמרים מפי הנביאים הם ישעשעו וישמחו נפשי:
פסוק כ:
היחברך. וכי יחבר עמך להיות דומה לך הכסא של אנשים העושים הוות המשברים ורוצצים את האביונים:
פסוק כ:
יוצר עמל. בורא ומחדש דברי עמל:
פסוק כ:
עלי חוק. להיות להם חק קבוע:
פסוק כא:
יגודו. יתחברו גדודים על נפש הצדיק לקחתה:
פסוק כא:
ירשיעו. מחייבים בדינם המקולקל:
פסוק כב:
ויהי ה׳‎. אבל ה׳‎ היה לי למשגב להצילני מידם:
פסוק כג:
וישב עליהם. עליה׳‎ ישיב את גמול החמס שעשו בכח הזרוע:
פסוק כג:
וברעתם. בהרעה עצמה שהביאו עלי בה יכריתם ה׳‎:
פסוק כג:
יצמיתם ה׳‎. כאומר אף אם יתמהמה בוודאי יכריתם ולא יהיו נקיים מן ההכרתה: