לפרק צ"ד

הפרק הזה מציג לפנינו עולם המחשבות, התקוות וההרגשות המתרוצצות בלב איש צדיק וישר המתחזק בה' בימי תקופה עקובה מדם ומלאה רשע וזדון, ומבקש מפלט לו בסתר אהלו מרדיפות השליטים-הרשעים, ומוצא שם ניחומים בתורת ה' ובציפייה לימים טובים מאלה.

אַשְׁרֵ֤י הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑-הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ:
(תהילים צד יב)

בימי עוניו כשהוא עזוב ומתבודד יש לו פנאי ללמוד.

לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת:
(תהילים צד יג)

"לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע" - כי התורה היא נחמתו בעוניו; על דרך זה: "טֽוֹב-לִ֥י כִֽי-עֻנֵּ֑יתִי לְ֝מַ֗עַן אֶלְמַ֥ד חֻקֶּֽיךָ"(תהילים קיט עא).

הַֽ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי-חֹֽק: יָ֭גוֹדּוּ עַל-נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ:
(תהילים צד כ-כא)

הפסוק שלמעלה והפסוק שלמטה, אשר בשניהם הוא מדבר בעדו, מעידים, כי גם הפסוקים האלה, אם כי באו בלשון נסתר, מדברים במאורעות עצמו, שהשופטים עיוותו דינו ויצא רשע בהשפטו.

וַיְהִ֬י ה' לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵ֝א-לֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי: וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם אֶת-אוֹנָ֗ם וּבְרָעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ:
(תהילים צד כב-כג)

אמר תחילה "וֵ֝א-לֹהַ֗י", בסימן היחיד, וחותם ב-"אֱ-לֹהֵֽינוּ", בסימן הרבים, להביע בזה כי תשוקתו לראות נקמה ברודפיו איננה נובעת מתאוות נקמה פרטית כי אם משאיפה כללית לשלטון הצדק בארץ עם ה' [ועל דרך זה לעיל בסוף פרק י'].