א אֵל־נְקָמ֥וֹת יְהוָ֑ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיַע׃ ב הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֥ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים׃ ג עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים ׀ יְהוָ֑ה עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַעֲלֹֽזוּ׃ ד יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִֽ֝תְאַמְּר֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ ה עַמְּךָ֣ יְהוָ֣ה יְדַכְּא֑וּ וְֽנַחֲלָתְךָ֥ יְעַנּֽוּ׃ ו אַ֭לְמָנָה וְגֵ֣ר יַהֲרֹ֑גוּ וִֽיתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ׃ ז וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ח בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ׃ ט הֲנֹ֣טַֽע אֹ֭זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט׃ י הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת׃ יא יְֽהוָ֗ה יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּי־הֵ֥מָּה הָֽבֶל׃ יב אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ׃ יג לְהַשְׁקִ֣יט ל֭וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת׃ יד כִּ֤י ׀ לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְהוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב׃ טו כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ טז מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ יז לוּלֵ֣י יְ֭הוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי׃ יח אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי׃ יט בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי׃ כ הַֽ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק׃ כא יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ׃ כב וַיְהִ֬י יְהוָ֣ה לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי׃ כג וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
(א-ד) אל, בסימן הזה ספר טענות המכחישים את ההשגחה שמביאים ראיה שאין ה' משגיח על העולם ממה שהרשעים מצילים והצדיקים מעונים ביסורים, ומשיב תשובה ע"ז, ובזה יש לו סמיכות והוא ענין אחד עם שיר מזמור ליום השבת שהוא ג"כ על ענין זה באופן שכל השלשה מזמורים האלה הם עצם אחד:
פסוק ד:
אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי און, המשורר מזכיר דברי פועלי און, שפועלי און הם יביעו וידברו עתק ויתאמרו לאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" ר"ל הם טוענים, מדוע ה' מחריש להרשעים, והלא ראוי שיופיע להענש אותם מצד ג' עניניים, א. מצד שאתה אל נקמות, וראי שתופיע לעשות נקמה ברשעים, ב. הלא ראוי שתנשא מצד שאתה שופט הארץ, ותשב גמול על גאים, שזה מחויב שתעשה מצד המשפט להשיב להם גמול כפי מעשיהם הרעים, ג. זה מחויב מצד היושר כי עד מתי ימצאו רשעים ועד מתי רשעים יעלוזו בהצלחה, - טענה זו, יביעו וידברו עתק ויתאמרו בטענה זו כל פועלי און, להוכיח מזה שאין השגחה ושאין שכר ועונש:
פסוק ה:
(ה-ו) עמך, גם זאת מדברי פועלי און, הם טוענים לאמר, עד מתי רשעים ה' הלא הם ידכאו את עמך ויענו את נחלתך וגם אלמנה וגר יהרגו, שמרצחים את הצדיקים ואת החלשים, עד מתי יהיה זה ולא תעשה משפט, כן יביעו ידברו עתק ויתאמרו כל פועלי און, ר"ל כן יטענו נגד ה':
פסוק ז:
ויאמרו, ועל ידי הטענות האלה יאמרו ויוכיחו, כי לא יראה יה, שה' אין משגיח בעולם, שאם היה משגיח היה עושה משפט לעשוקים ונקמה ברשעים, ובהכרח שלא יראה את עניני העולם השפל, ולא יבין את כל הנעשה שם, ובין המכחישים ההשגחה היו שני כתות, כת א' היו מכחישים רק ההשגחה על ענינים הפרטים, אבל לא היו מכחישים הידיעה, כי אמרו שה' יודע את הכל בידיעה קדומה מראשית ויודע כל הדברים מצד כללותם לא מצד פרטותם, כי ידיעת הפרטים יהיה ע"י הראיה בעיניהם וה' אין לו כלים גשמיים לראות בהם וא"א שיראה דברים הפרטים המתחדשים, וכמ"ש במו"נ (ח"ג פט"ז) בשם הפילוסופים, ועז"א ויאמרו לא יראה יה ויש שהיו מכחישים גם הידיעה, וכמ"ש ג"כ הרמב"ם שם וכמ"ש מה העמוד הזה אנו רואה וכו, ואלה היו מכחישים גם הבינה שהוא מן הקודם אל המאוחר, ויאמרו לא יבין אלהי יעקב, והכת הראשונה היה ראייתם מצד שאינו מעניש הרשע תיכף והרשעים מצליחים שהוא מ"ש אל נקמות הופיע וכו' עד מתי רשעים ה', והכת השנה היה ראייתם ממ"ש עמך ה' ידכעו וכו' אלמנה וגר יהרוגו, שאם יש לו ידיעה כללית מראית קדומים לא היה ראוי שיברא רשעים מחריבים את הישוב, וכמו שנמצאו כל הטענות האלה בוכוחי איוב וריעיו כמש"ש, ועז"א לא יבין אלהי יעקב שגם לא יבין מן הקודם אל המאוחר:
פסוק ח:
(ח-י) בינו בוערים בעם, היוסר גוים הלא יוכיח, מביא תשובת ה' על טענותיהם, ור"ל ה' שהוא יוסר גוים ושהוא מלמד לאדם דעת, הוא יוכיח ויתוכח אתם, לאמר בינו אתם בוערים בעם ואתם כסילים מתי תשכילו, כי הא הנוטע אזן הלא ישמע, ר"ל שכל הפועל כלי מן הכלים לולא שהפעל הנעשה בכלי ההוא מצוייר אצלו, לא היה יכול לעשותו, ולכן על מ"ש שהשם לא ישיג אלו הפרטים להיותם ממושגי החושים וה' לא ישיג בחוש, ע"ז משיב, שאם היה ענין השגת הראות נעלם מהשי"ת איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות והשמע, (וכמ"ש זה במו"נ פי"ט משלישי) וכבר בארתי בפי' ישעיה (סי' כ"ט) במ"ש הפככם אם כחומר היוצר יחשב, שמה שאנו בעלי חומר אין אנו משיגים הדבר רק ע"י הכלים הגשמיים הראות והשמע הוא באמת הפך הסדר, שהסדר אצל השכל המופשט מחומר הוא בהפך שיראה וישמע מפני שישכילם, שע"י שהשכיל ה' מהות הראיה והשמיעה טרם נטע אזן ויצר עין, ישיג גם האופן איך יחוש אותם האדם בחושיו הגשמיים, ורק אנחנו בעלי חומר א"א שנשכילם רק ע"י שנראה ונשמע, וכן יתבאר במ"ש במורה שם פרק כ"א, עיי"ש:
פסוק י:
(י-יא) היוסר, ר"ל כן יוכיח ה' ויתוכח להשיב על דברי פועלי און וטענותיהם, וזה יוכיח מצד שהוא יוסר גוים, ומצד שהוא מלמד לאדם דעת, שוכוחו יתגלה, אם ע"י אדם פרטי שמלמדו דעת, כמו שיגלה ליחידי סגולה חכמים או נביאים וילמדם שידעו אופני השגחתו, או שיוכיח ע"י שייסר גוים וגדולים ביסורים עד שעיז יכירו השגחתו ושכרו וענשו כמו ששם אותותיו במצרים ובכמה אומות להודיע השגחתו, וכן יוכיח ה' אשר הוא יודע מחשבות אדם כי המה הבל, שיוכיח ויראה שלא לבד שיודע את מעשיו כי גם יודע מחשבותיו והבליו ואין דבר נעלם מאתו:
פסוק יב:
(יב-יג) אשרי עתה מתחיל להשיב על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שע"י שהרשע מצליח ימהר ויבא קצו ואחריתו עדי אבוד, כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, והצדיק על ידי היסורים הזמניים ימלט מאבדון נצחי, וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה להשקיט לו מימי רע, שע"י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי רע, שע"י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי הרעה שהוא ימי המות, שאז יכרה לרשע שחת עדי עד, להאבידו לעולם, ומ"ש ומתורתך תלמדנו, הוא מאמר מוסגר שזה למדנו מן התורה, כמ"ש ומשלם אל שונאיו כנ"ל, או שהמאמר מקביל אשר הגבר אשר תיסרנו להשקיט לו מימי רע, ומתורתך תלמדנו כי לא יטוש ה' עמו:
פסוק יד:
כי ועמ"ש עמך ה' ידכאו ונלחתך יענו משיב כי לא יטוש ה' עמו, וסופו לריב ריבם מיד הרשע המריע להם:
פסוק טו:
כי עד צדק ישוב משפט, מבאר הטעם שה' מאחר עונש הרשע, כי המשפט ישוב מדרכו ללכת עד הצדק, ופי' הדבר כי המשפט הוא כפי שורת הדין, והצדק לא ילך עפ"י עומק הדין הגמור רק ישקיף על הזמן והמקום והענין שהוא לפנים משורת הדין, ויצוייר שהגם שיחוייב הרשע להענש עפ"י המשפט הגמור, יתאחר המשפט בהשקף על הצדק, שיאחר ענשו ע"י זכות קדום שעשה איזה מצוה, או ע"י זכות אבות, או ע"י שיוליד בנים צדיקים, או שממתין אולי ישוב בתשובה, או שממתין עד שתתמלא סאתו או שהוא צדיק בערך שיש בדורו רשעים גדולים ממנו, שכ"ז ממדת הצדק, עד שעת יצא המשפט להעניש את הרשע יביט שהצדק הוא עדיין רחוק ממקום העונש, ר"ל שלפי הצדק לא הגיע עדיין זמן ענשו, וישוב המשפט מדרכו לאחור אל מקום הצדק, ולא ילך עד שהצדק ילך עמו, ר"ל עד שיגיע זמן ענשו גם לפי הצדק, וכן אחריו (ישובו) כל ישרי לב, כן כל ישרי לב עת רוצים לקבל שכרם כפי חקות המשפט, ישובו מדרכם אל הצדק, שלפעמים הגם שלפי המשפט ראוי שהצדיק יקבל שכרו תיכף, לא יחוייב כן מצד הצדק, בעבור איזה עון קדום, או להוריש זכותו לבניו, וכדומה, שיתאחר גמול הצדיקים עפ"י דרכי הצדק, הגם שהיה ראוי שיקבלוהו לפי חקי המשפט ודין הגמור, יבחרו ישרי לב יותר שיתנהג עמהם עפ"י חקי הצדק ובפשוט יבואר שר"ל שהגם שבעת יצלח הרשע ידמה לנו שהמשפט אינו לפי הצדק, כמ"ש כי רשע מכתיר את הצדיק ע"כ יצא משפט מעוקל, אבל אח"כ ישוב המשפט אל הצדק, וכל ישרי לב ימשכו אחריו לראות צדקת ה' במשפטיו:
פסוק טז:
(טז-יז) מי יקום לי, שיעור הכתובים כמעט שכנה דומה נפשי לאמר מי יקום לי עם מרעים, ר"ל כמעט התיאשתי מכל ריוח והצלה, ונפשי שכנה דומה, דוממת וחושבת לאמר מי יקום לי עם מרעים לולי ה' עזרתה לי, שבדרך הטבע (אם לא יבא לי עזר בדרך נס מה') א"א כלל שאנצל, כי מי מבני אדם יקום לי עם מרעים, מי יעזר לי ומי יתיצב עמי להלחם כנגדם, כן שכנה נפשי דוממת ומחרשת בתכלית היאוש, אבל בעת, אם אמרתי מטה רגלי, שנדמה לי שכבר מטה רגלי ונפלתי, אז חסדך ה' יסעדני, התעורר מדת חסדך לסעד אותי והצלתני מיד מרעים בחסדך:
פסוק יט:
ברוב, גם בעת שיתרבו שרעפי בקרבי, שאחשוב מחשבות ואחקור ברעיוני על עניני ההנהגה בשלות הרשעים ומעיין בדבר הזה, אז תנחומיך ישעשעו נפשי, כי אז אדבר אל נפשי לאמר היחברך חסא הוות, וכי אפשר שיתחבר עמך כסא הוות, המושל הרשע שיושב על הכסא ומנהיג ברשע עד שידמה במליצה כאלו הוות והשבר הוא המושל היושב על הכסא, וההוות המושל הוא יוצר עמל עלי חק, הוא מחוקק ומניח נימוסים של און ועמל ומצייר וכותב אותם שישארו לחק ומשפט ונימוס, ומפרש מהו העמל שהוא מניח לחק, שהוא יגודו על נפשי צדיק, שמניח חקים שעל פיהם יתגודדו גדודים על נפש צדיק לרצחו, ובהחקים האלה דם נקי ירשיעו, שתחת שכפי חקי הצדק ראוי להרשיע את הרוצח ששפך דם נקי, עפ"י חקי עמל שיצר יצדיקו את הרוצח וירשיעו את דם נקי, לאמר שנהרג בדין ובמשפט ואין להרוצח משפט מות, וכוונת מליצתו שאחר ה' הוא היושב על כסא משפט, והוא המחוקק העליון, אם נאמר שמה שהרשע ידכאו עם ה' ואלמנה וגר יהרוגו הוא טוב בעיני ה' ולא יענישנו ע"ז, הלא ידמה כאלו הוא הנותן חקים נשחתים כאלה, שמותר לשפוך דם נקי ושאין עונש להרוצח, וזה א"א לומר שכסא ה' יהיה מתחבר אל כסא הוות שיוצר חקי עמל כאלה, ואם כן בודאי ישלם להרשע כרעתו:
פסוק כב:
ויהי, וכמו שחשבתי כן היה, כי ה' היה לי למשגב, מצד שהוא ה' בורא כל, ומצד שהוא אלהי ביחוד ע"י השגחתו הפרטית, היה לי צור מחסי, בפרטות:
פסוק כג:
וישב, ועל הרשעים ישב את אונם וחמסם, ולא שיהיה העונש ע"י סבה שחוץ להם, רק ברעתם יצמיתם שהרעה עצמה תכרית אותם, ולא יהיה ע"י דרך הטבע רק יצמיתם ה' אלהינו, כמ"ש טבעו גוים בשחת עשו נודע ה' משפט עשה כמו שפרשתי שם, גם יאמר שיכרתו משני טעמים, א. מצד רעתם, ב. מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו ויריב רבינו מני צר: